בסטודיו של להקת בת שבע בסוזן דלל, יושב הכוריאוגרף אוהד נהרין מול הרקדנים שלו ונותן תיקונים. "פה צריך לספור חמש ולא שבע לפני שעולים למעלה", "כאן צריך לא להגזים עם הקצב" ו"פה להסתכל טוב על המיקום". כמעט על כל ניואנס נהרין מתעכב, על כל נשימה, על כל תנועה. וכשחושבים על בת שבע זוהי התמונה הכי שכיחה - נהרין מול הרקדנים שלו, כמו מנצח על תזמורת, רואה הכול, מכוון הכול, שולט בכול. "בהרבה מובנים בת שבע היא הלהקה של אוהד", מסבירה ד"ר ליאור אביצור, המנהלת האמנותית של הלהקה. "הרקדנים מגיעים מכל העולם כדי לעבוד עם אוהד, והקהל מגיע לראות את העבודות שלו". ובכל זאת בחר נהרין ב-2017 להודיע על פרישתו מתפקיד המנהל האמנותי, ולהתמקד ביצירה בתפקיד "כוריאוגרף הבית".
"זה צירוף לא שכיח בלהקות מחול", מדגישה אביצור, שמציינת בימים אלה שנה בתפקיד, "לרוב הכוריאוגרף הוא המנהל האמנותי ולהפך".
זאת באמת פוזיציה מאוד מורכבת להיות בה. איפה את מצליחה להשמיע את הקול שלך בלהקה שגם לדבריך מזוהה כל כך עם אוהד?
"האחריות והמנדט שלי מתרכזים בין היתר בפתיחה ובמתיחה של הגבולות של בת שבע. אני מרגישה צורך לא רק לחשוף את הקהל של בת שבע לדברים חדשים, אלא גם לחלוק את הקהל שלה עם יוצרים נוספים. אחד מהמהלכים הללו הוא 'בת שבע מארחת' - משבצת שקיימת כעשור והוקמה על ידי הלל קוגן. אני הבאתי אליה את האג'נדה שלי, שהיא בין היתר להציע לכוריאוגרפיות עצמאיות חשיפה לקהל של בת שבע. חשוב לציין שאנחנו לא גוף מארח, כי מבחינת המימון שלנו אנחנו חייבים להעמיד יצירות מקוריות.
"במקביל אני אמונה על הפרויקט של 'רקדני בת שבע יוצרים', שמספקת כבר שנים את הבמה הראשונה להמון יוצרים בארץ. הרקדנים של בת שבע הם מהטובים בעולם, ובהחלט גם יכולים לצמוח מהם יוצרים מעולים. כך שמבלי לפגוע במה שנועדנו לעשות, אני עושה את המירב כדי לתת להם גב לפתח את עצמם בתחומים האלה. בשבילי אלה גם המקומות שבהם אני מביאה את היכולות והידע שלי לידי ביטוי - דרמטורגיה, ליווי אמנותי וכדומה".
לכתבות נוספות במדור במה:
איך העבודה היומיומית עם נהרין?
"אני חושבת שזכיתי לקבל גרסה מאוד סומכת ופתוחה של אוהד. הוא נותן לי ובי הרבה אמון והרבה ביטחון. אני למשל מקבלת את ההחלטות על כוריאוגרפים אחרים שיעבדו עם הלהקה, והוא סקרן ופתוח לגבי זה. בוודאי שחלק אינהרנטי מהג'וב הזה הוא דיאלוג מתמשך איתו, אבל מבחינתי זה לא מכשול או מגבלה. להפך, אני עובדת איתו ועם זה בהרמוניה, ואין לי שום תחושה שאני צריכה להילחם על הקול שלי".
"השאלה של מימון תמיד רלוונטית, אבל היא לא שיקול שמשפיע על היצירה"
לא היה קל למלא את נעליו הגדולות של אוהד נהרין, מי שנחשב עד היום לשם נרדף ללהקת המחול המצליחה. אחרי פרישתו הייתה זו גילי נבות שמילאה את תפקיד המנהלת האמנותית במשך ארבע שנים, בתקופה שבה אביצור ניהלה את בית הספר של הלהקה. עם מינויה לתפקיד החדש ביוני 2022, האחרונה הייתה לראשונה שמגיעה לתפקיד בכיר בבת שבע מבלי שהייתה בה רקדנית. עם זאת, עומד מאחוריה רזומה מרשים בעולם המחול - היא החלה את מסעה כתלמידה בבית הספר תלמה ילין, ובסיום הלימודים עברה לאמסטרדם, שם השלימה תואר ראשון במחול בבית הספר הגבוה לאמנות.
3 צפייה בגלריה
"הרקדנים של בת שבע הם מהטובים בעולם, ויכולים לצמוח מהם יוצרים מעולים". מתוך חדר החזרות של "אנאפאזה", של להקת בת שבע
(צילום: אסקף)
לאורך השנים היא פעלה במקביל כרקדנית, מורה, חוקרת ומנהלת אמנותית בשורה של פסטיבלים ומיזמים של מחול, ומעל לכל היא מחזיקה בתואר דוקטור שקיבלה לאחר שהשלימה עבודת מחקר שעוסקת באונטולוגיה של מחול. כעת, כאמור, היא חותמת שנה בתפקיד היוקרתי כמנהלת האמנותית של בת שבע. "זה מעבר שהרגיש כל כך טבעי", היא מסבירה, "מפני שכבר עבדתי מקרוב עם כל המחלקות, למדתי להעריך את האיכויות שיש כאן ואת שכבות הידע שטמונות בכל פינה".
הריאיון איתה נערך לקראת עלייתה המחודשת של "אנאפאזה" - היצירה המצליחה ביותר של אוהד נהרין, שהועלתה לפני שלושה עשורים והצליחה להביא כחצי מיליון איש בישראל לצפות במופע מחול. נהרין עצמו הודה כי ניסה, בין היתר, לייצר עבודה שתצליח מבחינה מסחרית. פרט להצלחה בקופות, "אנאפאזה" נחשבת לעבודה איקונית, שיש בה אינספור קטעים בלתי נשכחים, שבוצעו אחר כך בנפרד במסגרות שונות. הרקדנים של בת שבע שביצעו אותה בזמנו הפכו לכוכבים של ממש, ובהמשך לכמה מהיוצרים הבולטים במחול הישראלי - שרון אייל, יוסי יונגמן, אנה וייסמן ואחרים.
ואולי דווקא בגלל כל ההצלחה הזאת סירב נהרין להעלות אותה שוב על הבמה במשך שנים. כעת, מסבירה אביצור, הצירוף של חגיגות ה-30 לעבודה עם עוד כמה משתנים הצליח לשנות את דעתו. ועדיין, כדי שהנס הזה יתרחש, היה צורך בקצת יותר ממזל. "'אנאפאזה' היא עבודה מאוד יקרה", היא מפרטת, "מדובר על שתי הלהקות יחד, 40 רקדנים על הבמה, מוזיקאים וקונסטרוקציה בימתית מורכבת. צריך להבין שהתקציב של העבודה הזאת רחוק מלהיות התקציב הסטנדרטי של עבודות שאנחנו מעלים".
"אחד מי יודע" מתוך מסיבת העיתונאים של "אנאפאזה", קטע מחדר החזרות
( צילום: ניצן דרור)
אנאפאזה היא שם השלב השלישי של התחלקות התא, הרגע שבו אחד הופך לשניים. גם יצירת המחול שמכונה על שמה עוסקת לא מעט בהיפרדות הזאת, של עם אחד שנחצה לשניים. קטע הפתיחה במופע, "אחד מי יודע", עורר סערה עם עלייתו לבמה לפני 30 שנה בשל הרקדנים שהיו לבושים בחליפות שחורות וכובעים שחורים - ששיוו להם מראה של חרדים. לכל מספר בשיר הייתה תנועה משלו, והרקדנים חזרו על התנועות כפי שבשיר חוזר דקלום המספרים. כשהגיעו לספרה 10 הם הורידו פריט לבוש, והשליכו אותו למרכז המעגל. כך נשרו מהם כל הבגדים, עד שלבסוף נותרו עם בגד גוף צמוד שהיה עשוי בין היתר מרצועות עור שהזכירו רצועות של תפילין. על אף שהוצג לראשונה בעבודה מוקדמת של נהרין ("קיר"), הוא הפך לאיקוני כשהוצג ב"אנאפאזה". על רקע המהפכה המשפטית, נראה שהעבודה קיבלה משנה תוקף.
"נראה שבכל מקום שהיינו שמים סיכה בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית - היצירה הייתה רלוונטית. בעבודה הנוכחית גם נעשו כמה שינויים שמחזקים את האקטואליות שלה. הוא אמנם נוצרה בסוף 1992, אבל היא רלוונטית מאוד גם להיום. בחידוש היצירה אוהד בחר להכניס אליה קטעים שמתייחסים ישירות למצב הנוכחי. בין היתר יהיה ווייס-אובר של הסופר דויד גרוסמן שהוא סמל למורכבות הישראלית – גם אב שכול שמדבר על זכויות פלסטינים, גם סופר שעוסק בזכות שלנו לחיים פה. אי אפשר לצערי לפרט יותר מזה כי חשוב לנו שהמידע החדש הזה יתקבל רק ברגע הצפייה עצמה"
בין אם בהתבטאויות פומביות ובין אם במסר שהוא מעביר בעבודותיו על הבמה - דעתו הפוליטית של נהרין מעולם לא הייתה דבר שניסה להסתיר, בייחוד בכל הנוגע לפעילות הממשלה בשטחי יהודה ושומרון. "גם כעת, רגע לפני עליית 'אנאפאזה' אין עיסוק בתוך הלהקה בצנזור התכנים מחשש לתגובה", מסבירה אביצור. "זה היה נכון לטקס פעמוני יובל, שבו הייתה אמורה לעלות הלהקה עם 'אחד מי יודע', ובסוף לא ביצעה את הקטע, וזה נכון גם להיום".
האם יש חשש מתגובות חריפות, מהפגנות מאלימות?
"חשש? אין. יש למשל פרוטוקולים להפגנות בחו"ל, של BDS, מאוד ברורים. אנחנו לא מפחדים מהפגנה, אנחנו חושבים שהפגנה זה דבר טוב, זה מעשה דמוקרטי וראוי. למשל אם יש הפגנות כשאנחנו בחו"ל אנחנו לא מנסים לעצור אותם, נותנים להם להתבטא, מפסיקים את ההופעה עד שהם מסיימים, לא מורידים אותם מהבמה - זה תקדימים שכבר היו. אם מפגינים עולים על הבמה באמצע עבודה, אז הרקדנים יודעים כבר לצאת ולתת לדבר לקרות. כשהדבר נגמר חוזרים לעבודה מתוך הבנה שאנשים יכולים וצריכים להביע את עמדתם. כשאת מדברת על תגובה אלימה, אז אלימות מפחידה אותי בכל מקרה - לא משנה איזה סוג. אני מפחדת ללכת ברחוב כשעוברים מולי קורקינטים מפחידים. אז אלימות כן מפחידה אותי אבל תגובה לעמדה פוליטית - אנחנו ערוכים לזה.
"לפני כשלושה שבועות בסיור שעשתה הלהקה בפריז, התפרצו לבמה פעילי BDS", היא משתפת. "פעלנו כפי שאנחנו עושים תמיד במקרים כאלה – לא עצרנו אותם. הפסקנו את המופע, הרקדנים יצאו החוצה, וההופעה התחדשה כשההפגנה התסיימה. אין לנו מאבטחים במופעים, לא בחו"ל ולא בארץ, וגם לא ספגנו איומים".
יש מחשבה על מה שמהלכים כאלה עלולים לעשות ללהקה? שאולי תאבדו את המימון שלכם ממשרד התרבות?
"זאת סוגייה שהיא מצד אחד תמיד רלוונטית, כי אוהד גם התבטא ומתבטא בנושאים פוליטיים, וגם הנושאים האלה נוכחים מאוד בעבודות. מצד שני זה לא שיקול שמשפיע על היצירה. בהקשר הזה גם השיקול הכלכלי, למרות שאנחנו לא עיוורים לגביו, הוא לא הגורם המכריע ביצירה או בהרכבת הרפרטואר. למרות המצב אני עדיין אופטימית לגבי העתיד שלנו. יש משהו במשפט 'עברנו את פרעה, נעבור גם את זה', שאני נאחזת בו ומאמינה בו. גם זה יעבור".
