"מקום שקט: היום הראשון" (A Quiet Place: Day One) הוא פריקוול לשני הפרקים הקודמים בסדרה שמסדרת את הפנסיה למשפחה של ג'ון קרסינסקי ואמילי בלאנט. קרסינסקי כתב-ביים-הפיק ושיחק בשניהם (אזהרת ספוילר למי שטרם צפה בהם - דמותו מתה בראשון וחזרה להופעה קצרה בשני), ובלאנט שיחקה בתפקיד הראשי בשניהם. הגיבורים וילדיהם מנסים לשרוד בעולם שבו רוב האנושות הושמדה בעקבות פלישת מפלצות חייזריות. המפלצות עיוורות ונטולות בינה אבל הן מסוגלות לשמוע כל רחש קל ואז לזנק במהירות מסחררת ולשסע את הקורבן. המאפיין הייחודי של הסדרה הקודרת הוא שהישרדות מותנית ביכולת לשמור על דממה מוחלטת גם נוכח זוועות.
"מקום שקט: היום הראשון" – טריילר
(קרדיט: באדיבות פורום פילם)
הסרט השלישי אינו חוזר למשפחה שהוצגה בשני הסרטים הראשונים. העלילה מתרחשת בימים הראשונים של המתקפה, ומציבה במרכזה דמות חדשה. הרעיון של חיים בצל מוות שעשוי להגיע בחטף מודגש באמצעות שימוש בגיבורה שנמצאת בשלב 4 של מחלת הסרטן. אבל הדגש על ארעיות החיים נובע לא רק מהתוכן של הסרט אלא גם מהנסיבות החיצוניות והספציפיות שמתלוות לצפייה - וכוונתי לאלו שקיימות עבור צופים ישראלים לאחר ה-7 באוקטובר. כשיצאתי מההקרנה חיכו לי שתי הודעות פוש בטלפון הסלולרי - הראשונה לסקירה של מומחה באתר חדשות מרכזי שמסביר למה "הפעם האיום מאיראן הוא אכן רציני", והשניה מבשרת על אסטרואיד "מחסל פלנטות" שעומד לחלוף בסמיכות מטרידה לכדור הארץ. לא ברור מי בישראל באמת זקוק לחלק השלישי בסדרת "מקום שקט" כדי להעצים את רמת החרדות הקיומיות שלו.
אם בכל זאת בוחרים להתבדר בעת הזו בסרט שכזה "היום הראשון" הוא אופציה מוצלחת למדי. קרסינסקי לא מביים, אבל נשאר דמות מפתח כאחד המפיקים ואחד מיוצרי הסיפור. מי שמחליף אותו הוא מייקל סרנוסקי, שותף לכתיבת הסיפור, תסריטאי ובמאי. לפני שלוש שנים סרנוסקי ביים את סרט הביכורים "חזיר", שבו ניקולס קייג' היה שף-על שהפך לצייד כמהין מתבודד, ונאלץ לחזור לעולם בני האדם כדי להציל את החזירה האהובה שלו שנחטפה, ולנקום במי שעשו זאת. סרט מקורי ומהנה באופן בו הוא מצליח לטפל בנוסחאות עלילתיות שחוקות בדרך לא צפויה. מפתיע שיוצר בעל ראיה מקורית בחר כפיצ'ר שני לביים פרק שלישי בסדרת סרטים שלא הוא עיצב את יסודותיה. אבל, לפחות לפי רשימת הקרדיטים, נראה שלסרנוסקי הייתה השפעה רבה על התוצר הסופי.
3 צפייה בגלריה
הדגש על ארעיות החיים נובע לא רק מהתוכן של הסרט. מתוך "מקום שקט: היום הראשון"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
הסרט הראשון בסדרת "מקום שקט" זכה לשבחים מהביקורת האמריקנית. הסרט השני קצת פחות, אבל עדיין נתפס כרציני ולא רק כגימיק משומש. לטעמי בשני המקרים ההערכה הביקורתית הייתה קצת מופרזת. עם זאת, "היום הראשון" לכל הפחות משתווה באיכויותיו לסרט הראשון בסדרה.
העלילה זונחת את אזור הכפר של שני הסרטים הקודמים לטובת מנהטן, והיא מתחילה ביום ההתקפה של המפלצות. בגלל שינוי זה נקודות התורפה בקונספט של המפלצות הופכות לברורות יותר - למשל, הן הורגות כל אדם אבל לא אוכלות אותם, אז ממה הן ניזונות? הרי יש צורך בלא מעט אנרגיה כדי לחסל מיליארדי בני אדם. ואיפה ערימות הגופות של מיליוני בני אדם במנהטן? (התשובות מסתתרות בסיווג ה-PG-13 שניתן לסרט). היכולת של המפלצות לקטול את רוב האנושות עוד פחות סבירה בהתחשב בהיותן לא רק עיוורות וטיפשות אלא גם נטולות יכולת שחייה. בנוסף הן פגיעות לירי אקדח (כשהראש שלהן "פתוח") כפי שהודגם בסרט השני אז מדוע לא ניתן להתגבר עליהן בנשק חם? ואם ברור שהן רגישות לסאונד (וזה מתברר די מהר) מדוע אין ניסיונות לפגוע בהן בכלי נשק המבוססים על גלי קול? מה שעבד בסיטואציה פוסט-אפוקליפטית באזור כפרי ודל באדם, נראה פחות מנומק בסביבה עירונית גדושה בבני אדם וטכנולוגיה. לא צריך להסתפק בצרימות המוגברות של מכשיר שמיעה של ילדה חרשת (כפי שהיה בסרטים הקודמים), בוודאי יש עוד אמצעים שמישהו היה מוצא להילחם כנגד מפלצות שכאלו.
חרף תהיות אלו, סרנוסקי אינו שם דגש על פיתוח של סיטואציית ההשמדה ודרכי הלחימה במפלצות, אלא על ההתמודדות המנטלית עם האסון המתגלגל. "היום הראשון" אינו מסתפק בבני האדם רק כחומר מתכלה להנאת המפלצות, אלא מצליח להיות על בני אדם בעולם שבו מפלצות משתוללות. דבר שונה בתכלית ומוצלח הרבה יותר, והוא נשען במידה רבה על המשחק של לופיטה ניונגו בתפקיד הראשי.
את סמירה (ניונגו) אנו פוגשים בקבוצת תמיכה בהוספיס. השיר שאותו היא מסכימה לקרוא בפני חברי הקבוצה, כולל בכל משפט את המילה "חרא". ברור שסמירה אינה מקבלת בשלווה רוחנית את האיחוד הקרוב הצפוי לה עם הקוסמוס. אח ההוספיס רובן (אלכס וולף) מציע לחברי הקבוצה טיול למנהטן כדי לראות הופעת תיאטרון בובות, סמירה מסכימה לכלות כך את אחד מימיה האחרונים רק כשמובטחת לה עצירה למען אכילת פיצה ניו- יורקית. הפיצה המובטחת, בוודאי כשהיא ממוקמת בהארלם, תהיה יעד שסמירה תשאף להמשיך לממש גם בזמן שמתחולל האסון. לכאורה זה אבסורדי (בדרך שמזכירה קצת את המוטיבציה של הגיבור של "חזיר"), אבל יש מניע עמוק יותר שיתגלה בהמשך.
הסימנים הראשונים שמשהו חריג מתחולל לא מושכים מיד את תשומת הלב של סמירה, אך תוך זמן קצר כבר לא יהיה ניתן להתעלם מהם. גם מגבלות התקציב, וגם בגלל סיווג הסרט, האלימות מוצגת רוב הזמן באופן מרומז ומרוחק. אין כאן חגיגת זוועות – למי שמחפש הנאות ממין זה. כשם שהוכח ביצירות מופת כמו "מלתעות" או "הנוסע השמיני", הגישה המרומזת יכולה לעבוד טוב יותר בידיו של במאי נבון, וסרנוסקי הוא אולי לא ספילברג או רידלי סקוט חדש, אבל מוכיח את עצמו כבמאי שבשל לעשות את הקפיצה לקולנוע ז'אנרי בתקציב גדול.
3 צפייה בגלריה
ברור שסמירה אינה מקבלת בשלווה רוחנית את האיחוד הקרוב הצפוי לה עם הקוסמוס. מתוך "מקום שקט: היום הראשון"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
הסרט מסתפק במספר מצומצם של דמויות. האח רובן, סטודנט למשפט בשם אריק (ג'וזף קווין), ואדם בשם הנרי (דג'ימון הונסו) שמגלה תכונות מנהיגות בשעת המשבר. הנרי הוא הדמות היחידה שכבר ראינו (בסרט השני), שבו הוא היה המנהיג של חבורת ניצולים על אי, ושם הוא גם נשא מונולוג שבו הוזכר אירוע שגרסה שלו מופיעה בסרט הנוכחי. האם יש סיבה מיוחד שדמות ספציפית זו תופיע גם כאן? לא ממש.
לצד סמירה נמצא כל הזמן החתול שלה פרודו. חתולים בסרטי מפלצות הם גורם שיכול לייצר רגעים של הבהלות שווא, וסיטואציות שבהן הגיבורים האנושים מסתכנים בניסיון להציל אותם. כל זה הודגם היטב ע"י החתול "ג'ונסי" ב"הנוסע השמיני", וגם פרודו אינו מגדיל את סיכויי ההישרדות של הבעלים שלו. מצד שני, מדובר בחתול הכי "צ'יל" בעולם, אז נוכחותו בסיטואציית האסון בוודאי תשמח את חובבי החתולים.
הבעיה האישית של הגיבורה הניצבת מול המוות עלתה עוד טרם הגעת המפלצות. ניתן להניח שההגעה לסוף הסרט תכיל את הפתרון הרגשי לשאלה זו. בסיום תשמע הגרסה הנפלאה של נינה סימון לשיר Feeling Good, ממש כמו שהוא הופיע לאחרונה בסיום סרטו היפיפה של וים ונדרס "ימים מושלמים". כנראה שזה השיר האולטימטיבי לקבלת החיים כפי שהם – היכולת למצוא אושר בפשטות, בסרטו של ונדרס, או לקבל את מה שהם נתנו לנו בעודנו נפרדים מהם.
