המוני ישראלים הופכים לבריונים: על הכביש, בבית, במשרד, ברשת. ויש להם ממי לקחת השראה
אין לי מושג למה, אבל ניב גלבוע מוגדר, גם ויקיפדית, כמבקר מסעדות. הוא, כמובן, רחוק מזה כמרחק חנה בבלי ז"ל מאיתמר בן גביר יבדל"משהו. בפועל, ניב גלבוע הוא בריון. בריון מקצועי, מי שמתפרנס מבריונותו, בונה עליה את תהילתו (בעיקר בקרב ילדים בני 12 שעוקבים אחרי ערוץ היוטיוב שלו), ולא יודע לעשות יותר מדי מלבד לחבוט באגרופים מילוליים קהים שגורמים לך להבין למה האיש הזה מתאכסן, בסופו של דבר – ועם כל הכבוד שיש – ביוטיוב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ניב גלבוע הוא גם פחדן, לכן הוא מתבריין על חלשים ממנו ומי שלרוב לא יכולים להחזיר; מסעדנים. זה קל. הוא נכנס למסעדה, מתעמר בצוות האומלל, שמוכרח לשרת אותו כי פרנסתו תלויה בזה, ואז מסביר לעוקביו עד כמה המקום הזה – מסעדה שיש סיכוי לא רע שמישהו בכל זאת השקיע חסכונות חיים ושני-שליש נשמה כדי לפתוח ולהחזיק – הוא לחלוטין דוחה ובלתי נסבל. סליחה, גלבוע לא ממש "מסביר" או מנמק מקצועית; גלבוע פשוט משמיץ בחופשיות תוך שימוש בכותרות כמו "לא ראוי למאכל אדם", "המסעדה שפוצצה אותי", "ההודית שתקפה אותי", "האם זו המסעדה הכי גרועה בארץ", "המסעדה ששברה את המדד", "זוועה בפתח-תקווה" – טוב, הבנתם. בגדול, אין שום צורך בגלבוע, כשכל בינה מלאכותית בסיסית יכולה לפלוט בשנייה עוד מיליון צירופי השמצות קליקביליים שכאלה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
למען ההגינות צריך לציין שמדי פעם גלבוע מפרסם גם ביקורת (נו, המילה הזאת תקועה, לפחות עד שימציאו מילה שתתאר יותר בדייקנות את מה שגלבוע מפרסם) חיובית – אבל בואו; לא על זה תהילתו או טראפיקו.
לפני שבועיים, גלבוע רשם פסגה מקצועית חדשה בתחומו: הוא נכנס למסעדת "המחבוא של אדי" – מסעדה משפחתית ותיקה באילת – ויצא עם הכותרת: "נשבר שיא: המסעדה שגרמה לי לירוק מנה", בתוספת צילום שלו, ובכן, יורק מנה. מה שנקרא, אנדרסטייטמנט מעודן.
הביקורת כללה ניבים גלבועיים מקובלים, מסוג "מה זה התפלצת הזאת..."; "המנה הבאה היא כנראה מנה שלא נוכל להכניס אפילו לפה, זה לא אכיל"; ועוד בריוניזם מילולי. אבל אז קרה משהו לא ממש צפוי: אשלי, בנו של בעל המסעדה המבוגר, אדי, בחור ג'ינג'י רזה ונוגה-משהו, התייצב מול מצלמה ואמר בפשטות: "ניב גלבוע, לא נראה לי שאתה מכיר אותי. אני בישלתי לך באהבה בזמן שקטלת בצורה אכזרית את המסעדה שלי... הביקורת שלך הייתה פוגענית. היה בה רוע. טענת בזלזול שהאוכל שלי כבר עתיק ושאין מקום לאוכל כזה בישראל של היום, ואני שואל אותך: האם למסעדה של 100 שנה בצרפת או באיטליה, שמתכונים נשמרו בה דורי דורות, גם אין מקום?"
בהמשך התייחס אשלי לאופן הבריוני שבו גלבוע איזכר בביקורת את העובדה שאחד האחים שרף בעבר את המסעדה. "למה אתה מזלזל בסיפור משפחתי כואב?" אמר. "זה כל כך עלוב, לגעת בצורה כל כך מזלזלת בפצע פתוח של המשפחה. הפכת אותנו לשק חבטות כדי לצבור צפיות ו'אותנטיות', עשית לנו שיימינג והיית מאוד אכזרי".
בעקבות הדברים האלה, הודיעו לא מעט מסעדנים שמבחינתם ניב גלבוע לא ייכנס אליהם – אין להם בעיה להכניס מבקר מסעדות, אבל יש להם בעיה להכניס בריונים – וגלבוע, כמו כל בריון ממוצע שהענף שעליו הוא יושב מתחיל קצת להתנודד, מיהר להתנצל קלות תוך שהוא נאחז בקרש ההצלה הנצחי של עידן הריאליטי ("זה אני, לטוב ולרע").
העובדה שהדבר הזה מתקיים באין מפריע אומרת שבדיוק כמו שאיפשרנו בעבר את קיומה של מה שמכונה כיום "תרבות אונס", אנחנו מאפשרים עכשיו את קיומה של תרבות בריונות
אבל גלבוע הוא רק סימפטום לפריחתה המרהיבה של הבריונות בישראל הנוכחית, לא? תסתכלו מסביב: הראיתם איזה יופי שרעד ברוח סתיו של בריונות בכל פינה? אני מניח שכשהשר שלכם לביטחון לאומי הוא בריון פלילי עם גיליון הרשעות מפואר, שתחביבו הגדול הוא לעלות להר הבית רק כי ביקשו ממנו שלא, ולדרוש מהמשטרה מכת"זיות לכולם, בריונות היא הצעת היום, ותמיד בתפריט.
בריונות היא הדם הזורם בעורקיה של תחנת הדיבורים המצליחה בישראל, רדיו 103FM, ביתו של ינון מגל, האיש שמעמיס עם קלשון עשרות בנות 19 וקורא בשידור לרסס "צרורות, כמו ברמבו" עיתונאים שאינם תומכי נתניהו; היא גם ביתו לשעבר של יורם שפטל – אדם שאין טעם לתבוע אותו על דבריו, כי כמות התיקים רק תמוטט את שרידי מערכת המשפט – וכן, בואו נודה שגם לנתן זהבי ולרון קופמן מעולם לא חסרה בשידור מידה יפה של בריונות.
והבריונות התקשורתית – תקראו לה "טרוליזם" אם בא לכם – לצד הבריונות הפוליטית, שבמסגרתה לגיטימי לגמרי שדודי אמסלם יקרא לשבור לשמאל את העצמות ויאיר נתניהו יקרא להחיל עונש מוות על ראשי הפרקליטות – מחלחלת כל הדרך למטה, עד לחיילי גבעתי, שמרשים לעצמם לתקוף פיזית פעילי שמאל שלא התגרו בהם רק כי בן גביר, מבחינתם, נתן להם לגיטימציה "לעשות סדר"; ועד לרחובות המדממים, שבהם הנער יואל להנגהל, שרק ישב על ספסל עם חברה שלו, הופך קורבן להתגרות, ואז למכות, ולבסוף לדקירה למוות בסכין. או הנער נתנאל אהרון בן ה-15, שנשחט בסכין ברחובות ראשל"צ ללא שום התגרות מוקדמת מצידו.
בריונות – אם לקחת שוב את ההגדרה הוויקיפדית – היא "אסטרטגיית התנהגות הכוללת הפגנה קבועה של כוח והשגת יעדים, בעיקר בעזרת איומים ובמצבם מסוימים גם בפעילות אלימה". תחשבו על רצח רבין; קודם הפגנות כוח, אחר כך איומים, ולבסוף פעילות אלימה. רצח רבין היה כנראה יריית (אוקיי, שלוש יריות) הפתיחה לעידן הבריונות הלגיטימית בישראל. עם הזמן, הזעזוע מהבלתי נתפס פינה את מקומו להכרה, ומשם לקבלה, ומשם לשיטת פעולה כל־ישראלית שמקובלת גם על בכירי המדינה.
אנחנו לא לגמרי לבד בזה; בריונות הולכת טוב בעולם כרגע, עם פוטין בתפקיד הבריון הראשי ואילון מאסק בתפקיד הבריון הטיפשי – ועדיין, בישראל היא כבר כמעט דרך חיים יומיומית, שלא לומר סגנון חיים לגיטימי. לייף-סטייל. עבד כי ימלוך. המוני ישראלים הופכים לבריונים מתישהו במהלך היום: על הכביש, בבית, במשרד, ברשת החברתית. הם כוחניים, מאיימים, לפעמים אלימים. העובדה שהדבר הזה מתקיים באין מפריע – מלבד צקצוקים של, נניח, אנשים כמוני – אומרת שבדיוק כמו שאיפשרנו בעבר את קיומה של מה שמכונה כיום "תרבות אונס", אנחנו מאפשרים עכשיו את קיומה של תרבות בריונות. אין בזה שום דבר ראוי, דמוקרטי, נסבל או אנושי, ועדיין הבחירה בבריונות יכולה, כמו במקרה של ניב גלבוע, ממש לעשות לכם קריירה.
בעוד עשור-שניים, כשיתברר שכולנו נפגעי בריונות, והמי-טו של הבריונות ישטוף את העולם בגל של מעצרים, הרחקות וביטולים, כולנו נתנער מזה. בינתיים רובנו פשוט מנערים אחרים. זכותנו, לא? כולם עושים את זה. אפילו כבוד השר. אפילו מבקרי מסעדות.
המטרה: להציל את הבנות שלנו ממודל היופי המעוות של טיקטוק ואינסטגרם. האמצעי: לגרום לאחראים לשלם
"הגעתי", אני אומרת ודוחפת את הראש בדלת. "תכף", ענת קוראת לי מלמעלה. אני מתיישבת על הספה האדומה ושמה לב שעומר שוב בפוזיציה הקבועה שלה: יושבת על הרצפה, כמה שיותר קרוב לתנור. מאז שהיא רזתה כל כך, היא כל הזמן נמצאת ליד התנור הגדול, פשוט יושבת שם, מתחבקת עם המסילות שבוערות באור אדום, ושותקת. "קר לה כל הזמן", ענת אמרה לפני יומיים, "את יודעת, כבר הלכתי וקניתי לה גופייה תרמית ללבוש מתחת לחולצה של בית הספר. כמובן שהיא לא הסכימה, אמרה שהגופייה רק גורמת לה להיראות שמנה".
"מה שלומך?" אני שואלת, ועומר מרימה אליי מבט כל כך חלול וריק שאני נבהלת. העור שלה לבן, מתוח לגמרי על עצמות הבריח שלה. הן בולטות כמו שני צוקים חדים, מרושעים, מתוך הסוודר הירוק שלה. "תראי איך גדלת ונהיית מהממת", אני אומרת כדי לשמח אותה, ויודעת שאני נשמעת כמו דודה מזויפת. האמת שהיא נראית כמו קור עכביש שקוף וחלשלוש שעוד שנייה יעוף ברוח. כמו לחישה רפה של הטומבוי השמחה והרעשנית שהיא הייתה.
"אמא תכף תבוא", עומר אומרת וממשיכה להחזיק ביד את הספל שלה. יש בו רק מים חמים עם כמה עלים של לימונית שענת קטפה לה מהעציץ במרפסת. כנראה אפילו תה רגיל זה כבר יותר מדי קלוריות בשבילה. היא מעוררת בי כזה כעס, כוס המים הרותחים הזאת עם העשבים, שהיא נאחזת בה כמו איזו תשושת נפש רועדת. "את ילדה בריאה בת 11 וחצי", בא לי לצרוח עליה, "תשתי שוקו חם, תרדי על חבילת טים טם! למה את מכחידה את עצמך ככה? שואפת להפוך לאוויר". אבל אי-אפשר לצרוח על עומר, זה רק ישבלל אותה בתוך העיקשות החדשה הזאת שלה עוד יותר. אני מכירה את זה, יום אחד הילדה הקטנה שלך מחליטה שבא לה רווח ענקי בין הירכיים כמו שיש לכל הבנות הכי שוות בטיקטוק, ואז את כבר לא יכולה להציע לה אפילו חטיף בריאות בננה-שוקולד בלי שהיא תעשה את התנועה המחרידה הזו, של להפוך את השקית ולבדוק את ערכי התזונה.
"בואי למטבח", ענת אומרת, ועומר אפילו לא מרימה את הראש וממשיכה לשבת שם, מול התנור שהפך לחבר הכי טוב שלה מאז שהיא הפסיקה לצאת לחברות. "היא תהיה בסדר", היא אומרת מיד, אפילו שלא שאלתי. חורף שלם שהילדה שלה נמצאת במסע ההרזיה הזה. חורף שהפך להיות החורף הכי עצוב ומפחיד בחיים של ענת. בהתחלה היא לא התרגשה, אפילו די שמחה שהילדה שלה פתאום התבגרה והתחילה לקחת את עצמה בידיים. מאז שהיא תינוקת, עומר הייתה חולת מתוק. היא הייתה מסוג הילדות העליזות והגרגרניות האלו, שמבקשות מאבא שיזמין להן פיצה ענקית מסוכריות גומי באמזון. כזאת שמכירה בעל פה את השמות של כל סוכריות הג'לי שיש בחבילה. וענת פחדה מטרפת הסוכר שלה, חששה שיתחילו לצחוק עליה בבית הספר. אבל היא אמא מודעת, אז היא לא אמרה לעומר שום דבר, רק נקטה פעולות. הוציאה את הקטשופ מהבית, התחילה לשים תפוזים על השולחן לקינוח במקום קרמבו. "בא לי להרוג את עצמי על זה", היא אומרת עכשיו, "למה לא נתתי לה לאכול כל מה שבא לה? היא בטוח הרגישה משהו במבט הביקורתי שלי בכל פעם שהיא ירדה על עוגיות שוקולד צ'יפס, אני כנראה הכנסתי לה רעיונות לראש".
אני מסתכלת עליה, על החברה שלי שתמיד הייתה האמא הכי מעולה ומשקיענית מבין כולנו. כל כך עצוב לי שהיא מרגישה אשמה, בטח כשאני יודעת כמה שזה נפוץ. ברגע זה ממש, אני מכירה עוד שלוש ילדות אהובות של חברות שנמצאות במצב המסוכן הזה. אחת מהן קיבלה מהדיאטנית צ'אנס אחרון לפני שהיא מפנה אותה למחלקת האנורקסיה בתל השומר, השתיים האחרות עדיין בשלב התפריטים על המקרר, כלומר מחויבות לאכול שתי ביצים קשות בכל ארוחת בוקר, אחרת לא יוצאים לבית הספר. גם על המקרר של ענת מודבק תפריט שבועי כזה, שהיא קיבלה מהתזונאית. הוא מחולק לעמודות כמו "מנת חלבון צהריים" ו"פחמימה ערב". אלו מילים כל כך מבאסות - חלבון, מנת ירק, גלוקוז. לאן הגיע העולם הזה, שמישהי בכיתה ו' כבר מדברת בשפת ההימנעות הזאת של משוגעי בריאות בגיל העמידה שחושבים שהגוף שלהם הוא מקדש. עומר גם התחילה לקבל תוסף תזונה, קוראים לזה "פדישור", נוזל שמגיע בתוך בקבוק סגול עם ציור של קוף שובב. אבל אין קוף מספיק חמוד בעולם הזה כדי להשכיח מענת את מה שזה באמת. "כל בוקר אני בעצם קמה ונותנת לילדה הגדולה שלי מטרנה", היא אומרת, "כאילו שהיא חזרה להיות תינוקת. או שהיא זקן במוסד, שצריך לשתות אותו כדי שהעצמות הדקות שלו לא יישברו לרסיסים".
"זה לא בגללך ולא בגלל החינוך שלך", אני אומרת לה עכשיו, "ההורים הם כבר מזמן לא מי שקובעים היום". ובאמת, אם זה הכול בגלל האמא, או בגלל החינוך, איך זה שארבע ילדות לאמהות כל כך שונות סובלות כולן מאותה הפרעה ארורה? לאחת מהילדות יש אמא שכולה בודי פוזיטיב. היא אף פעם לא אומרת, "אוף, אני שונאת את עצמי היום" ובטח לא עומדת ומושכת את החולצה שלה מול המראה. האישה המדהימה הזו חוגגת את עצמה בכזו אהבה עצמית, שאין ספק שהיא אף פעם לא אמרה אפילו משהו אחד שעלול לגרום לבת שלה לחשוב שהגוף שלנו הוא פחות ממתנה יפהפייה שקיבלנו מהטבע. ובכל זאת, הנה היא, רצה לפסיכולוג ילדים ברעננה פעמיים בשבוע, עם ילדה שמשום מה החליטה שהגוף שלה "מלא בצלוליט מגעיל".
לעומתה, האמא השנייה היא רוחניקית. היא הניקה עד גיל שלוש, הקריאה בלילות רק ספרים תמימים משנות ה-70 ש"אין בהם רעל קפיטליסטי" ולא הסכימה להכניס טלוויזיה לבית אף פעם. אז מאיפה היא מכירה את הביטוי "גוף שעון חול" שהקרדשיאנס משתמשות בו?
והאמא של הילדה שמאיימים עליה באשפוז היא סתם אמא מפנקת. אצלה יש מזווה ממתקים וחטיפים מלא תמיד, והילדים מוזמנים לקחת ממנו מה שהם רוצים. "אני לא רוצה שהם ילמדו לערוג למתוק כי אסור להם", היא אמרה לי פעם. אבל גם לה כלום לא עזר, כי הבת שלה בכל זאת ספגה מאיפשהו את הרעיון שסוכר לבן הוא אויב.
ולכולן זה קרה בערך באותו הזמן, בסביבות גיל עשר. שזה, לא במקרה, גם הגיל שבו הילדות שלנו מקבלות ליד את הנייד הראשון. "בגלל זה ברור לי שזה לא באשמתך", אני אומרת, "לא משנה מה תגידי לבת שלך, בכל דקה שהיא בטלפון היא נחשפת לעשרות אימג'ים של בחורות שמסבירות איך להשיג מותניים שאפשר להקיף ביד אחת, או מכינות פנקייק דל-קלוריות מזרעי צ'יה וסובין".
ככה הושלם טקס החניכה של המתבגרת המודרנית. סמארטפון ראשון בגיל עשר, הצטרפות לרשת חברתית כמעט מיד ואז הפגישה עם חוטף הנערות הכי מסוכן - האלגוריתם שאורב להן ומסיע אותך בוואן המסחרי שלו הכי רחוק מהילדות התמימות שהיו
אני יודעת, אני לא מחדשת פה כלום, ובכל זאת, נראה לי שענת לא יודעת עד כמה המצב החמיר בשנים האחרונות ומסכן את החיים של הבנות שלנו. כל כך מסכן שבחודש אוקטובר האחרון, 1,200 משפחות באמריקה החליטו לתבוע בפעם הראשונה בהיסטוריה את הרשתות החברתיות על הנזק שהן מעוללות לילדים שלהן, וספציפית לבנות מתבגרות. עיקר התביעות מופנות כלפי חברת מטא, שאינסטגרם שייכת לה. והטענה היא שרשתות כמו טיקטוק, יוטיוב, ובראש ובראשונה אפליקציית השוויץ והחיים הזוהרים אינסטגרם, עושות הכול כדי לנצל ולהחריף את השנאה העצמית של הבנות שלנו ואפילו, במקרי קצה, מלמדים אותן שיטות בדוקות להתאבדות.
אחת מהתובעות האלו היא אלכסיס ספנס. בחורה ירוקת עיניים בת 20 וקצת, שסובלת מהפרעת אכילה חמורה מאז שהיא בגיל ההתבגרות המוקדם. אלכסיס וההורים שלה תובעים את מטא בגלל מה שקרה לאלכסיס מרגע שנכנסה לאינסטגרם. היא הייתה אז רק בת 11, ילדה מבריקה שלומדת בכיתה למחוננים ומתעניינת באסטרונומיה ובכלבי בורדר קולי. ההורים שלה, שניהם מורים, היו הורים טובים ומודעים, בדיוק כמו ענת. הם בכלל לא רצו לתת לה טלפון, אבל בסוף לא הייתה ברירה כי כל הכיתה כבר קיבלה. גם כשנכנעו, הם התקינו כל מיני מסננים שמגינים על ילדים ואסרו עליה להצטרף לרשתות חברתיות. "היו לנו חוקים ממש קשוחים", אומרת האמא שלה בדמעות, "הגבלנו אותה בשעות השימוש, בדקנו את המכשיר כל הזמן, ממש ריגלנו אחריה. וידאנו שהיא לא נמצאת בשום רשת חברתית, היינו כל כך מודעים לסכנות".
רק שעם כל הכבוד לזהירות של הורים טובים ואוהבים, אין להם סיכוי מול הכוח המפלצתי של חברות הענק שנחושות בדעתן לחטוף את התודעה של הילדים שלנו. אלכסיס אפילו לא הייתה איזו האקרית מיומנת, רק ילדה שמדברת חופשי בשפת הטכנולוגיה, ולכן כבר ביומיים הראשונים שלה עם המכשיר היא הצליחה להסיר את כל המסננים ולהסתיר את אפליקציית אינסטגרם מתחת לאייקון של מחשבון תמים.
כיוון שגם הבת שלי גילתה מהר מאוד את כל אפליקציות הכיסוי האלו, אני יכולה להגיד בוודאות שאין איסור הורי בעולם שיצליח לעצור ילדה קטנה שרוצה לעקוב אחרי אנה זק באינסטגרם. "זה היה קל בצורה מצחיקה", אלכסיס אמרה בכתבה של תוכנית התחקירים האמריקאית '60 דקות', "נכון שלכאורה את יכולה להיכנס לאינסטגרם רק מגיל 13 ומעלה, אבל אז את פשוט מסמנת 'כן' במסך הכניסה כששואלים אותך אם מלאו לך 13, ואף אחד לא בודק".
אלכסיס התעניינה מאוד בכושר ובספורט, אז היא נכנסה לכל מיני חשבונות תמימים של מאמנים. אלא שהאלגוריתם של אינסטגרם הוא דבר די שטני, והוא לקח את המילה "פיטנס", כושר, ומהר מאוד הרחיב אותה גם למילה "דיאטה". מיד היא הופצצה בחשבונות שלימדו אותה על דיאטות, כמו צום לסירוגין וקיטו ופליאו. ומילא אם האלגוריתם היה מסתפק בזה, אבל אין גבול לרעב של החברות האלו, ולכן האלגוריתם המשיך לשגר אותה הלאה, עמוק יותר לתוך החשיכה של עיוותי המוח האנושי.
האפליקציה הרי מעוניינת שתישארי ותתמכרי, ולכן היא מפנה אותך לחשבונות עם הכי הרבה טראפיק, ומה לעשות שלרוב מדובר באלו שיש בהם תכנים קיצוניים. בכתבה מציגים את כל התמונות שהיא קיבלה היישר לתוך המסך שלה, בלי שאף אחד טרח אפילו לכתוב "זהירות, תוכן מזיק". וזה כבר היה ממש מבעית, כי רואים שם צילומים של שלדי אדם עם כמה שערות בלונדיניות מודבקות, בנות שהרגליים שלהן כל כך רזות שהן כבר נראות כמו מחוגה שעומדת מול המראה בביקיני.
כן, האלגוריתם אשכרה האביס את המוח הצעיר של ילדה שעוד לא עלתה לכיתה ח' באלפי תמונות כאלו, רובן מחשבונות של נשים שהן פרו-אנה, כלומר דוגלות באנורקסיה. מהר מאוד אלכסיס התחילה להרגיש שמשהו ממש לא תקין בגוף שלה. היא כעסה על עצמה שהיא לא מסוגלת להגיע לדרגת רזון כזו, התחילה לתעב כל קפל עור חמוד שלה. זה הגיע למצב שיום אחד היא העלתה פוסט, שבו כתבה, "אני לא רוצה להתקיים יותר", ומזל שחברה סיפרה על זה מיד להורים שלה, שהגיעו לבית הספר ולקחו אותה תוך שניות. ככה הושלם טקס החניכה של המתבגרת המודרנית: סמארטפון ראשון בגיל עשר, הצטרפות לרשת חברתית כמעט מיד ואז הפגישה עם חוטף הנערות הכי מסוכן שקיים כרגע, האלגוריתם שאורב לילדות האלו בשנייה שהן פותחות חשבון, ומסיע אותן בוואן המסחרי שלו הכי רחוק מהילדות התמימות שהיו רק לפני רגע. מחיפוש רגיל של ספורט - לדיאטה קיצונית, מדיאטה לאתרים תומכי אנורקסיה, ומאתרים תומכי אנורקסיה את כנראה כבר תתחילי להעלות לבד פוסטים על כמה את שונאת את עצמך, מה שעלול לשלוח אותך גם לפוסטים על התאבדות.
זה מה שקרה לאינגלנד רוברטס. גם היא קיבלה סמארטפון באזור גיל 11, וגם היא כנראה הופנתה מיד לתכנים כמו כושר, דיאטה, ביוטי, מחליקי שיער ב-20 דולר שכמובן גרמו לה להרגיש רע עם השיער האפרו-אמריקאי המקורזל שלה. מהר מאוד אינגלנד התחילה לנהל חיים כפולים: אינגלנד החייכנית, ששרה עם אמא שירים של וויטני יוסטון באוטו, ואינגלנד של הרשת, שמעלה פוסטים של "אני לא רוצה לחיות יותר, זה כואב מדי". בעצם, כל המתבגרים שלנו חיים חיים כפולים, ואין לנו מושג מה קורה אצלם, בעולם המרצד שבתוך כף היד, עד שיום אחד הילדה שלך מבקשת שתקני לה חטיף אצות יפני כמו בטיקטוק, וחודשיים אחרי זה כבר צריך להחליף לה את כל הג'ינסים מרוב שהם גדולים.
ערב אחד, אבא של אינגלנד עלה לחדר שלה להגיד לה לילה טוב כמו בכל לילה. הדלת הייתה נעולה, אבל זה לא היה חדש, היא הייתה הנסיכה של הבית ונתנו לה פרטיות. כשהיא לא ענתה, האבא השתמש במפתח הספייר ונכנס לחדר. בהתחלה הוא לא הבין מה קורה פה, איפה היא, החדר ריק למרות שהוא נעול. רק כשהוא הסתובב אחורה הוא ראה משהו שאני חייבת לתת לו אזהרת טריגר התאבדות: את אינגלנד שלו, שתלתה את עצמה על המשקוף.
איך זה יכול להיות שאחת מתוך שלוש נערות מצהירה שאינסטגרם מחריפה את השנאה שהיא מרגישה לגוף שלה, ובכל זאת הבעלים לא מורה למתכנתים להמציא כלי שינווט אותן לתכנים חיוביים יותר? כמה עוד כסף צריך עוד לעשות מארק צוקרברג? האם הוא באמת לא יכול להרשות לעצמו לרחם על הנערות המתבגרות של העולם?
נכון, מתבגרים שהתאבדו או הרעיבו את עצמם תמיד היו, אבל פעם לא היו סרטוני הדרכה לאיך בדיוק תולים את עצמך. ולכאן בדיוק אינגלנד בת ה-14 הופנתה על ידי האלגוריתם אחרי שהשתמשה מספיק במשפטי מפתח כמו "למה לחיות" ו"רע לי" - לחשבון של אישה מטורללת אחת באינסטגרם, שהדגימה לעוקבים בדיוק איפה עומדים ואיך קושרים לולאה בצורה הנכונה. על זה ההורים השכולים תובעים את מטא היום, ויש גם סיכוי שהם יזכו, הרבה בזכות אישה אחת אמיצה בשם פרנסס הוגאן, שהייתה פעם עובדת די בכירה של פייסבוק ואפילו ניהלה צוות שאחראי על ביטחון וסינון תכנים מזיקים.
פרנסס ראתה הרבה דברים שהדאיגו אותה בחברה, עד שלפני כשנה היא כבר לא הייתה יכולה לשתוק והחליטה לצאת לתקשורת עם כל מה שהיא יודעת. היא גם גיבתה את החשיפה בעובדות - צילומים של עשרות אלפי מסמכים פנימיים וסודיים שהיא הוציאה בסתר ממחשבי התאגיד. המסמכים האלו מראים הרבה דברים בעייתיים, לכאורה, כמו הפצה מכוונת של פייק-ניוז כי זה טוב לביזנס. אבל מה שעניין אותי היה מחקר פנימי שהחברה עצמה ערכה, ועסק בהשפעה הרעה שיש לאינסטגרם על נערות. במסמך כתוב במפורש ש-17 אחוזים מהנערות שהשתמשו באפליקציה טענו שהפרעת האכילה שלהן נהייתה יותר גרועה בעקבות שימוש בה; 13.5 אחוזים מהן טענו שהשימוש באינסטגרם הגביר אצלן מחשבות אובדניות, אבל הנתון הכי חזק היה זה: אחת מתוך שלוש מתבגרות העידה שאינסטגרם החריפה לה את בעיות דימוי הגוף. וזה כבר נתון מדאיג ממש, כזה שהייתם מצפים שהחברה תערוף כמה ראשים בגללו. רק שהוגאן מספרת שלא רק שהחברה לא באמת שינתה שום דבר בעקבות המחקר הזה, אלא שהיא ראתה בו סמן ליעילות הטכנית והשיווקית שלה. "אינסטגרם בעצם משתמשת בציניות בחוסר הביטחון של נערות מתבגרות", היא אמרה, "לוקחת את הסבל וחוסר הגיבוש הנפשי שלהן והופכת אותם לכסף גדול".
מטא כמובן מיהרו לטעון שהיא מסלפת ומגזימה, רק שהחברה לא ממש הצליחה לענות על השאלות הבאות - איך זה שלילדות קטנות עדיין כל כך קל לזייף את הגיל באינסטגרם? איך זה שלמרות שסרטון ההדרכה להתאבדות כבר גבה את חייה של בת 14 אחת, הוא עדיין לא הוסר מהאפליקציה? ואיך זה יכול להיות שאחת מתוך שלוש נערות מצהירה שאינסטגרם מחריפה את השנאה שהיא מרגישה לגוף שלה, ובכל זאת הבעלים לא מורה למתכנתים להמציא כלי שינווט נערות לתכנים חיוביים יותר? כמה עוד כסף צריך עוד לעשות מארק צוקרברג, שכבר יכול לרצף את ארצות-הברית כולה בשטרות של דולר? האם הוא באמת לא יכול להרשות לעצמו לרחם על הנערות המתבגרות של העולם, שגם ככה כל חייהן ימדדו את עצמן לפי כמה שהן מושכות בעיני המין השני?
בינתיים, בסלון של ענת, עומר מתרוממת. היא מחבקת את הזרועות שלה, אלוהים, כמה שהן דקות, ואומרת לענת, "בארוחת הערב היום אני רוצה רק סלט. אבל בלי שמן ומלח. רק מלפפונים עם קצת לימון". זו הילדות שלה כרגע, מלפפונים קרים ועור שקוף, ועצמות בולטות כמו אצבעות מאשימות בתוך סוודר שאפילו לא מצליח לחמם יותר. זה מה שנשאר מהבת המקסימה והרעשנית של ענת, זו שפעם שמעו את הצחוק שלה כל חמש דקות. ולא, כבר אי-אפשר להתנחם בזה שזה לא יקרה לנו, שזה קורה רק להורים שמדברים יותר מדי על דיאטות, או משתמשים בשורש ש.מ.נ. לא כשהן מקבלות את הנייד הראשון בגיל עשר, ומי שמחנך אותן הוא האלגוריתם, שהופך להיות אמא ואבא. ברגע שהן נכנסות הוא לוקח להן את היד, פוסע איתן ברחובות הרשת הצבעוניים, ואומר להן: "ראיתי שאת מחפשת מתכון למאפין בלי גלוטן, אז בואי נעצור אצל משפיענית הרשת הזאת, היא בת 18 מקליפורניה, והיא החליטה להוריד לעצמה צלע בניתוח כדי שיהיו לה מותניים כמו של היילי ביבר, נכון שזה יפה?". "הייתי הורגת כדי לשמוע אותה צוחקת עוד פעם", ענת אומרת. ובחדר, למרות שהתנור דולק, נהיה קר.
על השבוע שבו נקברה, במקביל לדמוקרטיה, גם אם של חברה וגם בושה ממחלה משפילה
אני מאוד אוהבת ללכת להלוויות הורים שהם לא שלי, הורים של חברות וחברים. במיוחד אם לא הכרתי אותם ורק שמעתי עליהם. כך נחסך ממני הצער הישיר ונותר רק צער יד שנייה – ההשתתפות – שבואו, מה הבעיה להשתתף, זה הרי לא דורש שום השתתפות. אני אוהבת לפגוש אנשים שלא ראיתי מזמן, לנהל שיחות קטנות ומנומסות בקול רך, ללכת באיטיות בין השבילים, לקרוא מצבות ולנחש תולדות. ואני אוהבת הספדים. מכל סוג. התמציתיות שבה מסתכמים חיי אדם בשני ניירות 4 A, כמו ההספדים על הדמוקרטיה הנכתבים כעת, הם תמיד חרך הצצה מסעיר אל העבר ומעידים, יותר מאשר על המנוח, דווקא על הכותב. לעיתים הם נוסקים לפרוזה. אבל לצערי, השבוע, משנפטרה אמה של חברה, נאלצתי לקרוא את ההספד היפה שלה רק כשבאתי לבקר אותה בשבעה, וזאת משום שבשעה היעודה אני עצמי שכבתי מתה במוקד חירום וקיבלתי מנת קורטיזון לווריד עקב התפרצות פתאומית של אלרגיה חריפה.
כשסוף-סוף הזדמן לי להגיע לשבעה, מיהרתי למנף את ההשתתפות בצערה על מנת שתשתתף בצערי. להזיז הצידה, מעל השולחן, את תמונות השחור-לבן המסורתיות בהן נראתה אמה מדגמנת מותן צרה ואלגנטיות גבוהה, ולהחליפן בתמונות ששלפתי מהנייד ממסע ההלוויה שלי. "זאת האחות צביה מהמוקד שהביאה לי שמיכה", הסברתי, "פה נרדמתי", "כאן התעוררתי"... "מה?" עצרה אותי האבלה, "אבל על מה את מדברת? איזו אלרגיה, למה את אלרגית?". "ללטקס", עניתי, "אני אלרגית ללטקס". "מה זה?", "הגומי ממנו עשויים בלוני יום הולדת", "מה?". "כן, כן", הינהנתי והסתכלתי על החבורה הקטנה שהספיקה להתאסף סביבי בניצחון.
"זוכרים את פרק סיום העונה השביעית של סיינפלד כשרגע לפני חתונתם של סוזן וג'ורג, הכלה מוצאת את מותה בעקבות ליקוק הדבק הרעיל שהיה על מעטפות ההזמנה הזולות שקנה החתן? יפה. אז זה מה שקרה לי. חיכוך בלתי פוסק של בלוני יום הולדת על העור גרם לי להתפרצות אלרגיה חריפה שהתבטאה בפריחה, אודם ונפיחות". אישה מבוגרת ניגשה אל חברתי בדרכה החוצה וליטפה את ראשה, "שלא תדעי עוד צער ממי'לה". "תודה", אמרתי והמשכתי: "פשוט מה שקרה זה שלא היו לי קוביות קרח בבית, וחוץ מזה גם לא הייתי שוכבת במיטה ומרטיבה עם קרח את המצעים החדשים שלי, אז ביקשתי מבתי שתמצא לי את חבילת בלוני יום ההולדת שאני זוכרת שיש לנו איפשהו למטה ואמרתי לה שתמלא לי עשרה בלונים במים, לגודל כזה קטן של ביצת יען, ואז הקפאתי את כולם בפריזר וכל פעם שלפתי לי אחד בלון קפוא טרי". "כן, אבל לאיזה צורך?" שאל אותי גבר מבוגר, אולי חבר קרוב של המנוחה מהדיור המוגן. "לאיזה צורך?", "כן. למה היית צריכה בלוני יום הולדת קפואים בגודל של ביצת יען?"
הרגשתי איך האודם מטפס אל לחיי. לזה לא ציפיתי. סירנות של מבוכה חתכו את הכרתי. מוזר שלא לקחתי בחשבון שהשאלה הזו תגיע. איכשהו הייתי כל כך עסוקה בלהשוויץ באומללותי, שלא חשבתי, פשוט לא חשבתי. מה אני עושה עכשיו? האם אני מישירה מבט ואומרת חד וחלק למה הייתי צריכה בלוני יום הולדת קפואים בגודל של ביצת יען, או שאני מבלפת? כן, לא, כן, לא, כן. לקחתי אוויר: "טחורים", אמרתי בקול יציב ורם, "הייתה לי התפרצות טחורים מהגיהינום. שדה של תותים צמח לי מאחור ומצאתי שרק קרח קפוא מקל עליי". "אהה, מעניין", קם אחד החברים ממקומו בזמן שאני משלימה את הגלגול שלי מדניאלה גרגור סמסא לג'וק מבחיל ובזוי, "מישהו רוצה לשתות משהו חם? תה?"
לא מן הנמנע שבתרבות אחרת שבה התפרצות טחורים הייתה מקושרת, נניח, לגשמי ברכה, או לסבל הכרחי בדרך להארה דתית, לא הייתי חשה בושה כל כך עמוקה. בושה שמטעמים השמורים למבנה האישיות שלי, ודווקא משום שהרגשתי באותו רגע קוקטית וסקסית כמו אתר הטמנה של פסולת רדיואקטיבית, הייתי חייבת להפוך להתרסה
"את הגועל יש לבחון משני צדדיו", טוענת ד"ר חנה פרוינד-שרתוק, מרצה לאמנות ופילוסופיה ומי שהחברות איתה לימדה אותי דבר או שניים על חשיבה ביקורתית, "מצד האובייקטים או המצבים שמעוררים אותו, ומצד התגובה להם". פרוינד-שרתוק מציעה לבחון את תחושת הגועל, הנחוות כרגש מתפרץ, פיזיולוגי, רב-עוצמה, אמיתי ומוצדק, כהמחשה נוספת לאופן שבו מבנים אידיאולוגיים וחברתיים מעצבים את השיפוט שלנו. "במילים אחרות ועל משקל דבריה של סימון דה בובואר: שום דבר לא נולד מגעיל, אלא הופך למגעיל בעזרת הכוונה חברתית ושיפוט מוסרי", ובמילים עוד יותר אחרות, לא מן הנמנע שבתרבות אחרת שבה התפרצות טחורים הייתה מקושרת, נניח, לגשמי ברכה, לאלת הפריון, או לסבל הכרחי בדרך להארה דתית, לא הייתי חשה בושה כל כך עמוקה. בושה שמטעמים השמורים למבנה האישיות שלי, ודווקא משום שהרגשתי באותו רגע קוקטית וסקסית כמו אתר הטמנה של פסולת רדיואקטיבית, הייתי חייבת להפוך להתרסה.
באופן מפתיע, או שבעצם לא, רבע שעה מהרגע שבו יצאתי מהארון כאדם עם עכוז של בבון, כל השבעה קיבלה לפתע תפנית מרתקת. עצות שונות ומגוונות נזרקו לחלל. תרופות סבתא, שמות של משחות, של פרוקטולוגים מומלצים. וידויים קורעי לב נפרצו כסכרים. תענוג. מזמן לא שקעתי בשיחה שעניינה לי ככה את התחת.
50 אחוז מהישראלים יסבלו לפחות פעם אחת בחייהם מטחורים, נשים יותר מגברים, בעיקר סביב הלידה, יש טחורים חיצוניים ויש פנימיים, החיצוניים יותר כואבים, הפנימיים יותר מדממים. הסיבות להתפרצות מגוונות: גנטיקה, תזונה נטולת סיבים, שתייה מועטה, מתח נפשי או מאמץ גופני פתאומי. "כנראה זה בגלל חצי המרתון בעמק המעיינות", אמרתי, "התאמצתי שם בקילומטרים האחרונים יותר מדי". חברתי פרצה בצחוק. "ובכל זאת", היא אמרה, "חייב היה להיות טריגר. מה השתנה, מה עשית?". אבל האמת היא שכלום לא השתנה. לא ילדתי, לא עשיתי ספורט וכטבעונית, אני אוכלת כל כך הרבה סיבים שאפשר לקלוע ממני סל כביסה. הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו, ושאכן השתנה דרמטית באורח החיים שלי, זו המדינה. היא לגמרי התהפכה עליי. אני לא מבינה איפה אני. "מה, זה יכול להיות?" שאלתי. שתיקה. "טיפה קיצוני", פסקו כולם.
הם מה שקורה בזמן שאנחנו רבים על פוליטיקה, ומפספסים את המסר של גיבורים כמו גיל מעיין ז"ל
יש לי חבר שהבן שלו לומד פסיכולוגיה, והוא סיפר לי שבאחד הקורסים המרצה הסביר להם שמטופל שמאחר כל הזמן נמצא בהתנגדות לטיפול, ומטופל שמקדים כל הזמן נמצא בחרדה סביב הטיפול. ומי שמגיע תמיד בול בזמן, הם שאלו, מה איתו? מי שמגיע תמיד בזמן, ענה המרצה, הוא אובססיבי.
אחר כך השיחה המשיכה לשאלה האם יהיו בקרוב פסיכולוגים של בינה מלאכותית, ה-AI שיש התאבססות קולקטיבית עליה.
כולם מסביב מדברים על בינה מלאכותית, וזו הזדמנות לבקש מאלוהי האלגוריתמים בקשה אישית: נכון אחי האהוב, אני באמת שלחתי לבת שלי שלושה סרטונים של כלב קטן בתחפושת מצחיקה, ומודה, לרגע שקלתי לרכוש אחד כזה גם לכלב המטומטם והאהוב שלנו, אבל זהו, זה נגמר. התקופה הזו בחיי הסתיימה ואני באמת מחפש דרך לגרום לך להפסיק לטרגט אותי בסרטונים של תחפושות לכלבים. אני תוהה מה עליי לעשות כדי שאפסיק לראות בפיד את החרא הזה. עם מי עליי לדבר? האם בכוונתך לחדול מתישהו? כי בינתיים הזרם גדל והולך, כבר מעל חודש שבכל גלילה בפיד אתה דואג שאצפה באיזה חמישה כלבים ברחבי תבל עם מעילים, כובעים או בתלבושת של נקניקייה. וכל שנפשי מבקשת לזעוק זה את זעקת בגין המנוח: איני יכול עוד.
בעולם שבו המטרה אינה להכניע את המחנה השני, היה אפשר לבצע שינויים במערכת המשפט בהסכמות רחבות, כאלה ש–80 אחוז מהציבור היה תומך בהן
עד שתהיה בינה מלאכותית אנחנו עדיין צריכים לריב פה, וישראל הגיעה שוב לאיזו נקודה כזו, שבה הקצוות מושכים אותה בכוח לצדדים. אני לא באמת בקיא מספיק בחוקה ובמשפט כדי לחדש משהו בוויכוח שיש סביב הרפורמה של יריב לוין, אבל אני מבין בבני אדם ואני משוכנע שבעולם מתוקן ופחות יצרי, עולם שבו ניתן לקיים דיון ענייני, היה אפשר לבצע שינויים במערכת המשפט בהסכמות רחבות, כאלה ש-80 אחוז מהציבור היה תומך בהן. בעולם שבו המטרה אינה להכניע את המחנה השני, היה אפשר לנהל שיח שקט ומעמיק בין מי שמרגיש כבר שנים שמערכת המשפט לקחה לעצמה יותר מדי, לבין אלה שחוששים באמת מפגיעה בזכויות מיעוט ודמוקרטיה. אף אחד לא ישכנע אותי שהרוב המתון בישראל, אנשים מימין ומשמאל, עד כדי כך חלוקים אחד עם השני שאין שום סיכוי לגבש משהו יחד. ואני יודע שפשרה נראית כמו חיזיון רחוק בעת הזו, אבל אני מרגיש חובה עמוקה לציין כי אין לי ספק שזה אפשרי, בידינו הדבר.
אני מודה שלא הכרתי את שמו של יעקב טסלר, הפוליטיקאי מיהדות התורה שמונה לסגן שר התרבות והספורט. אבל לאחר מינויו ראיתי שלועגים לו ברשת; שמים את תמונתו, חרדי עם זקן ופאות ולבוש תואם, וכותבים למטה: תכירו, סגן שר התרבות והספורט. ולא אהבתי את הבדיחה. כי אני רוצה לקוות שלמרות שהוא חרדי, הוא יעשה עבודה יפה במשרד, ויש גם אירועי תרבות יהודית במדינה הזו, וספורט זה לא רק ליגות מקצועניות, אלא משהו עממי יותר, נפש בריאה בגוף בריא. וחשבתי שזה לא הגון ללעוג לו ולשפוט אותו עוד בטרם נכנס לתפקיד. אבל אני לא רוצה להיתמם. לא רוצה להציג את זה כאילו מנותק מהקשר.
לפני כשבועיים העליתי לסטורי סרטון מאיזה טיש של חסידות, עם שירה אדירה של שיר שמרגש אותי. התגובות בעבר לדברים מסוג זה היו יפות. אנשים מסוגלים לשים בצד לרגע את המחלוקות ולהתרגש מרגע מוזיקלי ואנושי חזק. אבל יש משהו בתקופה הזו שמקשה עליהם לעשות זאת. לפתע קיבלתי המון תגובות מסוג אחר. אנשים כתבו לי שקשה להם להתרגש מאירוע בלי נשים, אחרים כתבו שהם רואים את אלפי החרדים שרים ותוהים מי מהם שירת בצבא או עובד לפרנסתו. אלה שאלות לגיטימיות, אבל בעבר הן לא היו מציפות ישראלים מכל סרטון. יש משהו במצב הזה, שבו יש קואליציה עם רוב דתיים, שמציף דווקא את החששות. והקואליציה לא עושה בעיניי מספיק כדי להרגיע. אולי אנחנו זקוקים לבינה מלאכותית שתציל אותנו.
יש דבר אחד שהבינה המלאכותית לא תדע לפתור: את העצב שיש בעולם. את הכאב. ואני מבקש לסיום לחלוק כבוד לגיל מעיין, זכרו לברכה. הכרתי אותו בפרק שצילמתי לתוכנית "טאבו" על חולים סופניים. לפני שבועיים גיל כתב לי הודעה מרגשת בווטסאפ: "היי חנוך, אני בחודשים של מצב בריאותי לא טוב ועדיין ממשיך בהתמודדות, אבל הצלחתי להגיע לעוד נקודת ציון: הבת שלי השתחררה היום, אחרי שנתיים וחצי". הוא צירף להודעה תמונה של הבת המקסימה והיפה שלו גוזרת חוגר. התרגשתי כל כך. גיל נלחם כמו אריה על כל יום בחיים האלה. הוא נלחם כדי להיות עם המשפחה האהובה שלו, וכדי להיות משמעותי עבור האנשים שהוא אוהב. במהלך הצילומים גיל עזר לי לעבור איזה מכשול כשהלכנו בעתיקות קיסריה ותהיתי איך ייתכן שחולה סופני, אדם באחרית ימיו, כל כך חזק. אבל זה היה גיל. הוא היה חזק גם כשהיה לו קשה. גם כשהיה לו עצוב. ברביעי בשבוע שעבר אמרו לי שגיל על ערש דווי. "גיל", כתבתי לו בהודעה שלא ידעתי אם יספיק לקרוא, "רציתי לומר לך שאני אוהב אותך ואתה איש מעורר השראה. נתת לי כוחות בימים שהיינו יחד ואני אסיר תודה על כך". בחמישי גיל כתב לי תודה עם סמיילי של לב. בתחילת השבוע אמרו לי שהוא נפטר. הייתי בדיוק ברכב עם שניים מילדיי, נסענו לאכול פיצה. לכאורה סתם עוד יום שגרתי. אבל רק לכאורה. כי האמת היא, וזה משהו שחשבתי עליו כשהסתכלתי במראה על ילדיי דרך מראת הרכב מיד לאחר השיחה, שהשגרה הזו שאנחנו לא מספיק מודים עליה, היא מתנה גדולה כל כך, שעלינו לחבק בכל יום מחדש.
יהי זכרך ברוך, גיל.
שבת שלום.
בן שבע / זה שיחוק להיות כיום בן שבע. מקבלים אפילו אולי סמארטפון מתנה וגם מילות עידוד לצמיחה, להתבגרות ולהתגברות.
אז כשמלאו לגידוס הנכד המתוק שבע שנים לפני שבוע, באתי אליו והופתעתי איך הכול משתנה במהירות וגם הוא. מצד שני, קלטתי שיש כאלה שרוצים לקפוץ ישר מעבר לגילם. קוראים לזה התבגרות או התגברות מוקדמת. גם אני (עכשיו מותר לגלות), רציתי בגילו להיות נהג אוטובוס צרפתי כבן 40, או להקים סוכנות למכירת פלאפל.
גידוס החמוד. נתתי לו קצת כסף למלא את הקופה. אבל מה יקרה כשיאבד את ילדותו ברעש הנוכחי, חשבתי. אחר כך, בזמזומון הפנימי צץ לי אחד השירים הכי אהובים ומעודדים: "איים סטיל סטנדינג, יה-יה-יה" של סר אלטון ג׳ון עתיר הזכויות. מכירים מהקריוקי?
איים סטיל סטנדינג, כלומר אני עדיין עומד,
יותר מאי פעם/
עדיין, אחרי כל הזמן הזה /
מחבר את חתיכות חיי /
איים סטיל סטנדינג / יה-יה-יה.
פסקת הפסקאות של ההתבגרות וההתגברות.
ילדותי השלישית / שנה וחצי בקושי למדתי משפטים. יום אחד נרדמתי בשיעור. "תעיר את הזמר", אמר הפרופסור לאחד התלמידים שישבו לידי. כשנרדמנו, אנחנו מתעוררים. רק שלפעמים מאוחר מדי. אז עזבתי ת'לימודים.
ועכשיו? נסעתי לגידוס הביתה, לחגוג. אבל לפני כן נכנסה לי ציפי שביט לפריים הטלוויזיוני ובמסגרת התוכנית זהו זה סיפרה בדיחת פצצה כזו:
אישה קוברת את בעלה /
פתאום נשמעות דפיקות מהארון /
"אני חי, אני חי", צועק האיש /
"סתום", היא אומרת לו, "הרופאים יודעים יותר טוב".
צחקתי מאוד. כי תמיד יש מישהו בינינו שחושב שהוא יודע יותר טוב. וכשהגעתי דרך הפקקים בלי הנת"צים לגידוס (גידי - כמו גידי גוב) בן השבע, שהיה באמצע משחק כדורגל, הציע לי או לשחק או לשמש בתור "השופט".
אז כאילו שפטתי. כי פה ושם כשבעטתי לו למסגרת חשתי לפתע את מה שנקרא בשיר "זו ילדותי" השלישית.
"יש מצב לְמָשָׁל לפני השינה?" שאל הילד כשהחשיך מעט.
"בטח. מְשָׁלִים מדליקים את אור המודעות".
מְשַׁל הלילה הזה / "יום אחד החליטו לעשות רפורמה ללילה", סיפרתי.
"מה זו רפורמה?" שאל הילד שלא רכב בחיים על דג.
"זו מהפכה. שינוי".
"אהה", אמר. "ומה כבר אפשר לשנות בלילה? הרי הוא עתיק, ותיק, מאז פרק א' מתוך ספר בראשית".
"שמע, אולי בגלל היותו של הלילה מרגש, מסתורי ועמוק, חששו שיצאו ממנו כישופים וינשופים".
"ומה אתה חושב על הלילה, סבא?" שאל גידוס.
"אני חושב שבלי הלילה, איך נבין את היום?"
ירח מלא השתקף מלמעלה כשהוא נרדם ואני עשיתי את דרכי הביתה וזימזמתי את השיר "לילה" של שלום חנוך, שכתב אותו כשהיה בסך הכול בן 17 בערך.
"הלילה הזה, שום סימן הוא לא נותן /
הוא מעוור, הוא מכוון את התנועה בשלל גחליליות (לידיעת שרת התחבורה) /
הוא מספר מעשיות /
והוא חושב שילדים מאמינים לזה /
מין לילה שכזה /
כזה".
יש מעשיות לילדים ויש למבוגרים, חשבתי.
כשהבינה המלאכותית מציירת / ד"ר מכובד אחד הזין את הבינה המלאכותית בשמות שירים שלי, ומכל עבר שלחו לי אנשים את התוצאות. היה מעניין, אבל מיד הבחנתי שהחתול מהמשפט "חתולים מחשבים את קיצם לאחור" נראה אצל הבינה המלאכותית כנמר. אז בינתיים אני בעד שהבינה האנושית תתגבר על הבינה המלאכותית. באיזה רוב שלא יהיה.
מיליוני אנשים חייבים לעצמם פסקאות ופסגות התגברות יומיומיות דרך מילות חמלה, כגון, "אני מקשיב לך", "אתה בסדר?", "תתגבר, תתגבר כך אומר לי הקול" או הנחת יד על הכתף כשאתה עצוב
וכך, בכל פעם שאמרו פסקת ההתגברות, אני עם השמיעה הלא-אבסולוטית שלי שמעתי פסגת ההתגברות, כי בתור אדם קטן ככה אני אתגבר על פחדיי.
מיליוני אנשים חייבים לעצמם פסקאות ופסגות התגברות יומיומיות דרך מילות חמלה, כגון, "אני מקשיב לך", "אתה בסדר?", או "תתגבר, תתגבר כך אומר לי הקול" (שיר של ארקדי), או הנחת יד על הכתף כשאתה עצוב.
ובינתיים, כשהשיח פה התגבר, טיפסתי באיזו עליונת עם האופניים (רכיבת ההתגברות). וכששבתי הביתה התחלתי לקרוא בספר הנהדר של אורית אילן זוכת פרס ספיר ״אחות לפליאדות" שמו. ממש בלעתי אותו.
מה זה פליאדות? טוב, גם אני הסתקרנתי. אז הפליאדות (לפי ההסבר בכריכה) הם מצבור כוכבים שקרוי על פי המיתולוגיה גם שבע האחיות. שש מהאחיות הפליאדות האלה נחשבות מבהיקות בשמי הלילה. ורק האחות השביעית, אורה משום מה עמום וחלש. ממנה גזרה הסופרת את שם ספרה. אפשר היה לדוש בזה. למה השש מתגברות על האחת. נו, לא ברור? החזקים מתגברים תמיד על החלשים. זה ידוע.
דבר העמק / פטירתה של דורית צמרת, מקיבוץ בית השיטה, בגיל 80, העציבה אותי. אמנם לא הכרתי אותה, אבל דורית הנהדרת כתבה את המילים לשיר "החיטה צומחת שוב" בעקבות נפילתם של 11 מבני בית השיטה ב-1973, מלחמת יום כיפור. הלחן הנפלא של חיים ברקני למילים שלה והביצוע של חוה אלברשטיין ששרה בפזמון החוזר, שבו את לב הארץ שלנו באותם ימים.
"זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית /
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב /
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט /
אך החיטה צומחת שוב".
מילים של התגברות על כאב נוראי, בימים של מלחמות גדולות ואובדנים.
אני נולדתי בעמק יזרעאל. ולמרות שגרתי בו רק עד גיל ארבע, העמק הוא עדיין מילת מפתח עבורי, כמו משאבת מים, כמו השדות, כמו הגבעות עם הפרות. כשאני זקוק להתגברות אני נוסע אליו, עוצר לעוגה ברמת ישי אצל נדב קינוחים וממשיך הלאה. אלה חלקי החילוף מהעבר ותת-המודע שלי להתגברות על העולם המשתנה. אגב תגידו, יש זמן אלטרנטיבי לפעם? לא? טוב אני כנראה מיושן, אה?
שמיכה / בשישי שעבר התכנסנו לארוחת ערב משפחתית. כולם רצו להיות רזים אבל אכלו מהקיש שהכינה א'. אחר כך דיברו על השר קיש מפסגת הבגרות. ג'ימי נבח נביחה משמעותית. המדינה רעדה בטלוויזיה. קושמרו צלל עם דג. הייתי עייף מהדיבורים וחמקתי.
בלילה קראתי קטע כזה, של אורית אילן מהפליאדות: "חמקתי לתוך הבית מבלי להדליק את האור. חציתי דרך חללים חשוכים ונכנסתי למיטה בבגדיי ובנעליי, פניי אל הקיר, השמיכה משוכה מעל ראשי. שכבתי מבלי לזוז. לא העזתי לחשוב על כלום".
אחרי שקראתי חשבתי שלשים שמיכה עיוורת מעל הראש זה משהו שכל אחד עשה לפחות פעם אחת בחייו מאז הילדות, כמעין תפיסה התגברותית-פסיבית. טוב, לא כולם מאמינים בזה.
יה-יה-יה / כששופט ה-var הראשי התקוטט עם השר הראשי קראתי בספר החכם "חכמת המזרח" (מאת ניסים אמון) שכ-200 שנה אחר מותו של בודהה, החל הבודהיזם להתפצל לשני זרמים. כן, זה קורה הרבה. תסתכלו על ברזיל.
ואפרופו “הזמר במסכה”, תגיד, מה הדרך הטובה ביותר לגלות מי זה שלובש את המעיל? (גם מהספר של ניסים).
והתשובה: פשוט להוריד אותו.
זהו. אז אני נמרח תמיד כשמגיע הקטע "יה-יה-יה" בשיר איים סטיל סטנדינג (עדיין עומד). אני גם כמעט בטוח שגידוס המתוק ביקש באיזשהו שלב סמארטפון ליומולדת שלו, אבל שההצעה נדחתה בינתיים על ידי הוריו. טוב, בשלב מסוים אני מניח שהסמארטפון יהיה מוצר משומש כמו גלידה ב-17 טעמים.
ולשאלה העכשווית והנצחית תגיד, מה יהיה אחר כך? התשובה בינתיים היא יה-יה-יה, (כשהראש זז לצדדים תוך כדי תנועה. כי אין תשובה ברורה באמת) ואולי אם נחכה כמאמר השיר שהחיטה תצמח לנו שוב, אז נדע.
