אחרי שהגיעו לתחתית של התחתית עם הסדרה "האקולייט", נראה שראשי לוקאספילם לא יכולים לרדת נמוך יותר עם ההשתעשעות הילדותית המתקרנפת שלהם עם מותג "מלחמת הכוכבים". השבוע, פחות מארבעה חודשים אחרי ההודעה על ביטול אותו מופת של פוליטיקלי קורקט, עלה בדיסני+ הצעצוע החדש של האולפנים, "מלחמת הכוכבים: צוות שלד" שנועד באופן מובהק ומוצהר עבור קהל צעיר. צעיר מאוד. תמים. כזה שמסרים של ייצוג, גיוון וזהות עוברים לו מעל הראש. לא בהכרח נכנסים לתוכו, כפי שתיאוריות קונספירציות של אנשי ימין אמריקנים מנסים לטעון.
"מלחמת הכוכבים: צוות שלד" – טריילר
(צילום: באדיבות דיסני+)
"האקולייט" נהגתה מלכתחילה על ידי התסריטאית הקווירית לסלי הדלונד כמפגן מגדרי טהרני מאולץ, מטיפני ובזוי. יקום חלופי שנמצאת הכי רחוק מהמפץ הגדול של ג'ורג' לוקאס בשנות ה-70. גלקסיה מחודשת שהיא הרבה יותר Star Woke מאשר Star Wars, עם שבט מכשפות בשלל צבעים, מסוגים ומינים ובעיקר חד-מיניים שונים. מהר מאוד, על רקע מחאות המעריצים, הסדרה קרסה לתוך כוח הכבידה של עצמה כאילו הייתה ננס לבן. כזה שאפילו לא אפליה מתקנת לא עזרה לו. כך או כך, "האקולייט" הותירה אחריה חור שחור. ריק מדכדך שהטיל צלו גם על היוצרים ג'ון ווטס וכריסטופר פורד בעבודתם על "צוות שלד", שמבחינתם העדיפו ללכת אחורה. במיוחד היום כשדי ברור רוב הצופים מעדיפים רגרסיה על פרוגרסיה.
הרגרסיה של הסדרה החדשה נובעת מחזרתה למקורות של עבודת הבורא לוקאס, ואף יותר מכך של חברו הטוב סטיבן ספילברג. סצנת הפתיחה של "צוות שלד" אמנם מתכתבת ישירות עם זו של "תקווה חדשה" מ-1977, אולם העלילה, הדמויות ומה שביניהם משרה אווירה של סרטי ההתבגרות הפנטסטיים של ספילברג מהאייטיז, ורוח הנעורים ההרפתקנית שלהם - מ"אי.טי" שביים, דרך "גרמלינס" שהפיק, ועד ל"הגוניס" שכתב. במקרה זה, הגיבורים הצעירים יוצאים להרפתקה בחלל החיצון, כמעט במקרה. למרות שיש אתגרים וסיכונים ואפילו איומים של ממש בדרך, הם מצליחים לשרוד ואף להצליח ללא השגחת המבוגרים בניגוד לכל הסיכויים בזכות השובבות והתושייה, ולמרות התמימות הילדותית והשטותניקיות שמסבכת אותם בצרות.
מהו צוות שלד בעצם? מדובר בארבעה מתבגרים - ווים, ניל, פרן וקיי.בי, ילידי כוכב הלכת המכונה אט אטון, שהציוויליזציה שבו מתנהלת כחברה אוטופית בועתית שאינה מקיימת יחסי גומלין עם החלל החיצון. די בהתרשמות קצרה מהשכונות עם הבתים צמודי-הקרקע והשטחים המוריקים כדי להבין שמדובר בפרברים של הגלקסיה, שנשלטת על ידי הרפובליקה החדשה. על פי הכרונולוגיה של "מלחמת הכוכבים", ההתרחשויות בסדרה ממוקמות על ציר הזמן אחרי נפילת האימפריה ב"שובו של הג'דיי", ובמקביל לעלילת "המנדלוריאן". הם הולכים לבית ספר, שם מצופה מהם התנהגות מרוסנת ומשמעת, כחלק מההכשרה שלהם כבוגרים מועילים לחברה. אבל ארבעת גיבורנו חיים את הכאן ועכשיו ומחפשים הרפתקאות. כמעט במקרה, הם נופלים על אחת כזאת, כשהם מפעילים בטעות חללית עתיקה שמשגרת עצמה אל מחוץ לאטמוספירת כוכב הבית שלהם - הרחם המגונן בו שהו בחסות הוריהם לאורך חייהם הקצרים.
בניגוד לעלילה שטוו, היוצרים ווטס ופורד מתכרבלים בתבניות הסיפוריות השגריות והבטוחות, ומשגרים את הדמויות ל"מסע של גיבור", כפי שהכתיב המיתולוגיסט הנודע ג'וזף קמפבל (אשר עבד עבור לוקאס ורבים וטובים לפניו ואחריו). שלב אחר שלב, ווים, ניל, פרן וקיי.בי מגלים את סביבתם מחדש כתהליך התבגרות שמאלץ אותם להיחלץ מאחריות ההורים ולפלס לעצמם דרך בזכות עצמם. כמובן, שהמדריך למשתמש בעיצוב מיתוסים של התבגרות קובע שיש צורך במורה דרך מבוגר שילווה אותם. אובי וואן קנובי היה כזה עבור לוק סקייווקר, מרלין היה כזה עבור המלך ארתור, וגנדלף עבור פרודו באגינס. בהוליווד הוסיפו כלל נוסף, בלתי כתוב, שאת המדריכים הללו צריכים לגלם שחקנים ממוצא בריטי. זה בוודאי השפיע על ליהוקו של ג'וד לאו לתפקיד ויין המסתורי, שמצטרף לחבורה.
4 צפייה בגלריה
הרפתקן מפוקפק שמסייע לחבורת נאיביים מטעמים מפוקפקים לא פחות? שלום, האן סולו. ג'וד לאו, מתוך "מלחמת הכוכבים: צוות שלד"
(צילום: Matt Kennedy, דיסני+)
בניגוד לאובי וואן, מרלין וגנדלף, ויין הוא דמות שנויה במחלוקת. אנחנו עושים איתו היכרות ראשונה (כשהוא עוטה מסכה) כבר בסצנה הראשונה כראש כנופיית פיראטים שפושטת על חללית שהייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. סצנה זו מהדהדת כאמור את פשיטת דארת' ויידר על החללית הקונסולרית של הנסיכה ליה בפתיחת "תקווה חדשה", אלא שבניגוד ללורד האפל ההוא שאין מי שיערער על סמכותו, במקרה זה צוות השודדים מורד במנהיגם. מאוכזבים מכך שהמבצע שלהם הסתיים ללא רווחים, הם מדיחים את ויין ומכתירים תחתיו את סגנו ברוטוס, יצור אלים דמוי זאב. כשארבעת גיבורנו ינחתו ללא ידיעתם בתחנת מעבר חביבה על עברייני הגלקסיה, ששורצת שחיתות, סמים וסקס, הנסיבות יובילו אותם למפגש עם ויין, שגם הוא רמאי לא קטן. הוא מספר להם שהוא ג'דיי, מה שגורם להם לשים את מבטחם בו. ככה זה עם ילדים. במיוחד הנואשים ביניהם.
היוצרים ווטס ופורד זכורים לטוב מעבודתם על הגלגול החדש והמוצלח של ספיידרמן בסדרת הסרטים האחרונה מבית מארוול, בכיכובם של טום הולנד וזנדאייה (ובמידה מסוימת אחראים גם על השידוך של הפאוור-קאפל ההוליוודי). ב"צוות שלד" הם פונים במוצהר לקהל צעיר יותר, ובכישרונם הרב מצליחים להימנע מפיצוץ בועת התמימות המקיפה את הגיבורים הילדותיים לבין עולם העבריינים האלים והמושחת שמתחכך בו. זה פוגע קצת באמינות של העלילה, ולא פעם מעמיד את האינטרקאציות בין הילדים למבוגרים באור מגוחך עד מטופש, אבל לפחות אין פה שבט מכשפות עם אג'נדה וסצנות אובר-דרמטיות על שחרור נשי, טראומות-עבר מכבידות ואפיוני דמויות על פי פוליטיקת הזהויות.
אוקיי, בעצם, גם דמויות "צוות שלד" עוצבו על הציפיות לייצוג הולם ברוח הווק. ווים (ראווי קבוט-קוניירס) הוא ילד שחרחר, פרן (ריאן קיירה ארמסטרונג) היא ילדה, וקיי.בי (קריאנה קרייטר) היא ילדה אסיאתית. אבל בניגוד לתוצרי תרבות אחרים של תאגיד דיסני, הגיוון בו הוא זורם וטבעי ונטול חשיבות מבחינת אפיון הדמויות. אין פה התקרנפות, אם כי יש לציין שהחבר הרביעי בצוות ניל (רוברט טימותי סמית') הוא חייזר דמוי פילפילון. כמובן שיש גם רובוט, על פי כל כללי הייצוג של הפוליטיקלי קורקט ב"מלחמת הכוכבים" לדורותיה. אס.אם 33 המתפרק, שניק פרוסט נותן לו את קולו, הגיע בילט-אין עם החללית וממלא את המשבצת הזאת. הקבוצה, ביחד עם ויין, תצטרך להיחלץ איכשהו מלפיתת הפיראטים שלכדו אותם ולמצוא דרך לשוב הביתה, בהתאם למפה האינטרגלקטית, וזו הנרטיבית ששרטט ג'וזף קמפבל. כבר בשלב הזה, הרמזים מעידים על כך שיהיה עליהם גם להציל את הכוכב שלהם מחורשי רעתו.
"צוות שלד" היא סדרה שנוצרה מלכתחילה עבור קהל של ילדים ולכן אין טעם לשפוט אותה באמות מידה של תקינות פוליטית - בעד או נגד. היא נועדה לצרכים מסחריים של דיסני, לא חינוכיים. היא שוצפת פאן מטופש מלא באדרנלין, ולשם שינוי היא עומדת בקו אחד עם הסנטימנט הנוכחי בחברה האמריקנית של היום, בה העקרון המנחה, ואולי הדבר היחיד שחשוב הוא צבירת הון. כפי שקובע ויין בסצנת הפתיחה: מה שחשוב הוא "קרדיטים קרים וקשים", או בתרגום לשער החליפין של עולמנו: דולרים במזומן.
לוקאס הגה את "מלחמת הכוכבים" כדי לתווך רעיונות סוציו-פוליטיים לבני נוער באמצעות המיתוסים המדומיינים. אם יש פה קריאה עכשווית ומפוקחת מהמציאות שלנו, אפשר לנסח אותה כך: לילדים התמימים שבינינו יש אולי תחושה שהעולם סביבם ורוד, יפה ואופטימי, ויש מי שמנסים לשמר את התפיסה הזאת באמצעות דמיון מודרך בהשראת רעיונות ליברלים נאורים. אבל מחוץ לבועה, העולם לא שייך לצעירים ובטח לא לחולמניים שבהם. כל מה שמשנה למבוגרים בשורה התחתונה הם קרדיטים קרים וקשים. איטס אול אבאוט דה מאני. דור העתיד יחכה. בינתיים נעשה כל מה שאפשר כדי להשיג שגשוג כלכלי כאן ועכשיו. לעגל פינות, להונות, לרמות, או לשדוד באיומים. ואם אין ברירה, אפילו להצביע בבחירות למי שמסמל את כל זה עבורנו באופן אישי, ומתכחש לכל השאר.
