לא AI / "ערפל מכסה את השביל", שרו נטאשה, ואני הצטרפתי אליהם בשירה בהופעה בפתיחת פסטיבל התמר בים המלח למרגלות המצדה המפורסמת, שבה אירחתי אותם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
שהיתי בים המלח כבר בשעות אחה"צ לקראת מוצאי החג בחדר במלון "נבו", עם כמה פלחי מלון, אננס וסברס, ספר של יניב איצקוביץ', "ההתחלה של כל הדברים", כשאני מביט בתמונה של מי שנראה כמו סינוואר לשעבר, שבאותו זמן יכול היה להיראות בעולם הפסיכי הזה גם כמו תרגיל ב־AI. אבל זה היה הוא בלי ספק. השעון שלו, השיניים הדוחות. האיש שנידון ל־426 שנים על היותו אחד הצוררים הגדולים מול מדינת ישראל שאחרי השואה. וזה סיפורו של העוקץ המלוח.
שירים אקטואליים / בתי המלון בים המלח היו מלאים ואנשים נעו על פני קליפות המלח כמו עלים זרועי מלח שולחני. גם פתיחת פסטיבל התמר הייתה נהדרת. סולד־אאוט, עם 6,000 צעירים ובוגרים. ולרגעים חשתי שאני בפסטיבל ערד בסוף שנות ה־80 המאושרות. מה עוד שהחברים של נטאשה, שהיו אמורים להתארח אצלי אז בשנות ה־90 בערד וההופעה בוטלה בגלל האסון לפני ההופעה של משינה, באו עכשיו במלואם: ארקדי דוכין ומיכה שטרית וז'אן פול זימבריס המתופף וחבריהם. וכששרתי איתם קלטתי שהקהל, באיזה גיל שלא יהיה, לעולם לא ישְׂבע (מלשון שבע) מהשיר "עוד נגיעה" והשורה "ערפל מכסה את השביל".
ואז הגיעה השורה "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה" שעה שמעל הגבעות נעו בתנועה מתמדת חיילי צה"ל ששמרו על הפסטיבל. וגם לא שמעתי צהלות נקמה על הריגתו של רב-המרצחים, רק יבבה חרישית לזכר חמשת חיילינו הגיבורים ז"ל, הרוגי גולני באותה יממה, כשאביב גפן היחף (שחלצתי לכבודו את נעליי), שהתארח גם, שר ברגש את "לבכות לך". אז בכינו. ובהמשך השבוע בכינו גם על אל”מ אחסאן דקסה המח”ט הגיבור, ועל יתר הנופלים הגיבורים שמשלמים את מחיר המלחמה.
ימה מיובשת / שעה שחצינו איזה רבע מימת המלח המיובשת (כמה מרגיז) לעבר אתר ההופעות, נזכרתי שעשיתי טירונות למרגלות הים המלוח בעולם בואכה קליה ומערות קומראן, והבנתי כמה הזמן כורע תחת עול חיינו.
כשאביב שאלה אותי את זה הכי פשוט: למה נתנו לי שם של עונה? עניתי לה שזו עונה נהדרת, וכשהיא שאלה: אז למה יש אזעקות בסתיו, חשתי כמו ציפור בכלוב
ולמחרת, כשנכנסו שני מחבלים מהגבול הבעייתי עם ירדן לאזור נאות הכיכר ונורו על ידי כיתת הכוננות, שוב הבנתי כמה אנחנו חיים כפסע בין לפני לאחרי.
בלי מילים / בסופו של דבר הצורר המתועב גמר לבדו. עקצנו אותו חזק. לא מתחת לקרקע כמו שכולם סברו ולא מוקף בששת היפים שאותם כנראה רצחו פקודיו בדם קר. מרב-המרצחים נשאר סמרטוט עם מקל ביד שניסה ב"קישטה" חסר ערך להעיף את הרחפן שנע מעליו. ככה זה כשעושים רעש בחיים. לבסוף לא נשאר ממך כלום. איש עלוב.
"אבל מה יעשו עם הגופה של הצורר?" שמעתי מישהו שואל שאלה לגיטימית כשסיימנו להופיע. אז את גופתו של סינוואר העבירו למקום מחבוא, וזה הזכיר לי שכשאוסמה בן לאדן, עוד רב־מרצחים מתועב, נהרג על ידי אריות הים האמריקאים באיזה בית בודד בפקיסטן, גם אחרי שברק אובמה, נשיא ארה"ב, הודיע על זה לעולם גופתו מעולם לא נגלתה לעיני הציבור כדי שלא יהפוך למרטיר, יענו קדוש מעונה.
סוקרטס / איך אמר סוקרטס הפילוסוף: ייתכן שתופתע גם אם תצפה לבלתי צפוי. אז לשאלה מה היה אמור לקרות בחג הראשון, ברור שלא הייתה מחשבה מוקדמת שיהרגו סוף־סוף את הצורר דווקא בזמן הזה. כמו שמי חשב על כטב"ם בקיסריה בשבת שעברה בכיוון הבית המדובר. ומי חשב לפני שנה שיקרה מה שקרה. וזה פירושו של המשפט של סוקרטס. שתמיד נופתע. וגם אם נצפה לבלתי צפוי, יהיה עוד בלתי צפוי שלא ציפינו לו ועל זה עלינו לתת את הדעת. או לפחות אני מקווה שנותנים מאז שלא נתנו.
גם בסתיו אביב חוששת ממלחמה / אביב הקטנה חוששת ללכת לשירותים לבד. וזה למרות שהיא כבר בת חמש ו"גדולה", לדבריה, ואפילו יש לה שריר ביד שיכול לפצלח כטב"ם.
והסיבה שהילדה חוששת, היא מה היא תעשה אם תהיה אזעקה פתאום והאם נהיה איתה או שהיא תישאר לבד בעולם. "אל תדברו על המלחמה", ביקש לני המתוק והלך לשחק פינג־פונג שולחן. העצבים מתוחים. הכל ציטטות מדבריהם של ילדי מלחמה בסתיו 2024.
איפה חוף המבטחים? / קראתי שהאדם החושב שחי בעולמנו יכול לחטוף דיכאון רק מהעובדה שהוא חושב על הרוע. כי ככל שהרוע גובר יש תחושה שאין תקווה בעולם. והאמת, מי בינינו לא חש ככה לא פעם.
ועוד קראתי השבוע (כי החגים היו זמן קריאה ואופניים ותפילה) שפעם, כשאלוהים היה מכוון את מושבו בתוך הנפש שלנו כאשר היא שבה אל עצמה, היא לא הייתה יכולה להטיל ספק בכך שהייתה בתוך אלוהים ושאלוהים היה בתוכה (מתוך “ספר הזן השלם”). ומה זה אומר? שכל העולם כולו חד הוא. אנחנו. הנפש האלוהית, ים המלח, החיילים מכיתת המ"כים שהרגו את הצורר, החיילים היקרים שנהרגו בצפון עבורנו באותו יום, החטופים שדאגתנו אליהם הולכת וגוברת ככל שהזמן חולף ובעיקר חוף המבטחים שטרם הגענו אליו שעה שהצפון מלא הפצצות ופטריות עשן ואיום על נקמה באיראן. ואז, כשאביב שאלה אותי את זה הכי פשוט: למה נתנו לי שם של עונה? עניתי לה שזו עונה נהדרת, האביב, וכשהיא שאלה: אז למה יש אזעקות בסתיו, חשתי כמו ציפור בכלוב.
הכלב ארתור מהעוקץ / זהו. ההופעה הסתיימה ואנחנו נסענו בחושך הביתה. ושוב חשבתי עליהם. בחושך. לבדם. כשהמושג בית כה רחוק מהם. כמה כאב. ובלילה מאוחר, כשלא הצלחתי להירדם בגלל זה, נקלעתי לסרט על ארתור הכלב שמלווה קבוצת אקסטרימיסטים ברפובליקה הדומיניקנית שעושים מסע תחרותי מפרך וארתור הכלב, שנקלע במקרה למסע, מפתח איתם יחסי אהבה. וכשהוא נוטה למות בסוף המסע מארק וולברג, שמשחק את המנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה, איש מוסרי רודף צדק ואמיץ, מציל אותו ומחזיר אותו הביתה. כן, יש תקווה לבית. לחזור הביתה. כמו אותו חייל מעוקץ שנפצע קשה יחד עם כלבו ואימץ אותו אחר כך לחיים.
שני לוחמים / אני אתגעגע לשייקה גביש ז"ל, אלוף יום כיפור שהלך לעולמו לפני שבוע. לא, לא לחמתי איתו. מה פתאום. אבל לא אשכח שיחה איתו בזמן שהדלקנו משואות ב־70 למדינה. היה לו חיוך מיטיב כשעמדנו זה לצד זה באחת החזרות שבהן הדליק את משואתו עם סגן אלוף רועי לוי ז"ל מגולני, לימים אלוף משנה שנפל בקרבות העוטף ביום הראשון למלחמה. המלחמה היא כמו אולם אגרוף. יהי זכרם ברוך.
לא טבלתי במלוח / ואפרופו ים המלח. גם עכשיו לפני ההופעה לא טבלתי בים המלוח בדיוק כמו אז, בטירונות התותחנים 1967, שלא הרשו לנו אפילו פעם אחת.
אז אין לי סוף לקטע הזה שנכתב בכלל ביום ראשון השבוע, כשכל רגע אירוע רודף אירוע.
אבל יש לי הבנה מסוימת למה הכי חשוב אחרי החגים. הכי חשוב שסוף הצדק שלנו לְנַצֵּחַ, ולעומת מה שצפוי או בלתי צפוי - שהחטופים יחזרו מהר ככל האפשר ושאביב תירגע ותתכרבל ותישן בשקט שעה שזיכרונו של הצורר הזה סינוואר, שליווה את חיינו בשנים האחרונות כמו מפלצת רב־ראשית, יתאדה יותר מהר מהצפוי. וכשיעלה הבוקר על היום הסתווי הבא, גם אם ערפל יכסה את השביל, נתחיל את הכל מחדש. שיר ברדיו. ירח מלמעלה. והמשפט שמטרתו רק אהבה ומופנה ליקירינו: "לו ידעת כמה אנחנו אוהבים אותך". כי בכל מצב, גם בעוקץ המלוח, אנחנו תמיד ראויים לאהבה. לא?
פורסם לראשונה: 00:00, 25.10.24
