"אם להתאבד או לא, זו אחת ההחלטות הכי חשובות שבן נוער צריך לקחת", מכריזה מיס פלמינג, מורה בתיכון ווסטרבורג באוהיו. בשלב הזה שלושה מתלמידי בית הספר כבר מצאו את עצמם מתים, לכאורה בהתאבדות. בצד עומדים ג'יי. די., תלמיד חדש ומסתורי בתיכון, וחברה שלו ורוניקה - רק הם יודעים ששניהם אחראים לרצח. מי שהסצנה הזו נשמעת להם מוכרת כנראה גדלו על הסרט "הת'רס" ("מלכות הכיתה"), שיצא ב-1989 והקדים את זמנו: בתחפושת של סרט נעורים מתקתק, שבו כיכבו כריסטיאן סלייטר ווינונה ריידר כשהייתה בת 15, "הת'רס" הגיש לצופה תכנים אפלים ומטרידים מעולמם של בני הנוער. בתחילה, הסרט שאותו כתב דניאל ווטרס וביים מייקל להמן, נחל כישלון בקופות ואף לא כיסה את עלויות ההפקה, אך בשנים שלאחר מכן ביסס את מעמדו והפך לסרט פולחן.
הבשורה של היום היא כי העיבוד של הסרט למחזמר זכה לגרסה מעניינת במיוחד במחוזותינו ומציג בימים אלה על הבמה בישראל. נישאר רגע עם הידיעה הזו ונחזור אליה בהמשך, אחרי עוד קצת הסבר על הכלה: הת'ר הוא שמן של שלוש מלכות הכיתה בתיכון, שאל חבורתן מנסה להתקבל ורוניקה סויר הנבונה והבוגרת. כשהיא מבינה שההת'ריות, ובעיקר המנהיגה הת'ר, אינן באמת חברות שלה ורק חפצות בהפצת רע, היא מביעה בקול משאלת לב שההת'ר הראשית תיעלם. ג'יי. די., התלמיד האקסצנטרי וכאמור בן זוגה של ורוניקה, לוקח את זה ברצינות וגורר אותה להרעיל את הת'ר. השניים רוצחים אותה, וורוניקה, בעלת יכולת זיוף של כתבי יד, כותבת בשמה מכתב התאבדות.
בשלב זה הצופה המבולבל עוד חושב שמדובר בטעות חד פעמית והנה עוד רגע הסרט יתמקם סופית כקומדיית נעורים, אבל המגמה מסלימה כשג'יי. די. מתעקש על רצח נוסף, הפעם בשם טיהור בית הספר משני הספורטאים-האנסים ראם וקורט. גם הפעם ורוניקה כותבת בשמם מכתב התאבדות, והתירוץ: העולם לא מקבל את אהבתם ההומוסקסואלית אחד לשני. ההלוויה של השניים הופכת לטקס פרו-הומוסקסואלי (להזכירכם מדובר בסוף שנות ה-80). בשלב זה ורוניקה מבינה סופית כי מושא אהבתה ג'יי. די. אינו אלא פסיכופת, וכשהיא מגלה שהוא זומם לפוצץ את בית הספר על כל תלמידיו, היא מחליטה לעצור בעדו.
לכתבות במה נוספות:
הסרט מציג תכנים קשים שמעסיקים בני נוער, בהם התמודדות של תלמידה דחויה חברתית, התאבדויות והאחריות של צוות בית הספר וההורים לטיפול בתופעה, החתירה לפופולריות ומחירה, נטייה מינית ואהבה. מה שמאפשר לו להתמקם במשבצת ייחודית והקנה לו את מעמדו הוא האריזה המתוקה שבה הוא מוגש - וכל זה הפך את הסרט לקומדיה שחורה אפלה במיוחד שלא מחליקה בכל גרון. הסרט זכה לעיבוד למחזמר ועלה ב-2014 באוף-ברודוויי, ולאחר מכן גם בווסט-אנד בלונדון, אז נוספו לו השירים מאת לורנס אוקיף וקווין מרפי. הוא חודש גם בעיבוד טלוויוזיוני ב-2018, אך זכה לביקורות מעורבות כשמיקם בתפקיד ההת'רס נערה עם עודף משקל ונער.ה עם זהות א-בינארית. יוצרי הסדרה הואשמו בכך שהבחירה למקם בתפקיד המקובלות המרושעות נערות מקבוצות שלא בהכרח נהנות מפופולריות חברתית דווקא עושה נזק לקבוצות אלה.
ובחזרה ל-2022. כאמור המחזמר קיבל גרסה ישראלית, אך כזו מפתיעה במיוחד - שמבוצעת כולה באנגלית על ידי חבורת שחקנים צעירים ומוכשרים. מי שעומדים מאחורי ההפקה, אותה ביימה יעלי גרינבלט, הם שני גופים - האחד הוא תיאטרון האינקובטור, שאימץ את ההפקה לחיקו ולפיכך היא מציגה במשכן התיאטרון בבית מזיא הירושלמי. השני הוא Starcatcher - תיאטרון קהילתי עצמאי ירושלמי, שמתהדר בכך שיצר בארץ הפקות מקומיות ללהיטים כמו "שיקגו", "רנט", "חנות קטנה ומטריפה" ו"שורת המקהלה" - כולם בשפה האנגלית. השחקנים כולם עלומי שם, לא תמצאו שם שמות גדולים וממוסחרים, ולא רק זאת - יש בהם עולים חדשים, דתיים וחילונים וגם כאלה שמקצועם העיקרי הוא כלל לא משחק, וכשהם לא על הבמה הם עובדים בתחומים מגוונים אחרים. אבל אל תתנו לעובדות האלה להטעות, מדובר בהפקה ברמה גבוהה ומרשימה, שנותנת הרגשה של אוף-ברודוויי ולא פחות מכך.
כל אחד מהשחקנים בתפקידים הראשיים הפגין יכולות פרפורמנס מעוררות פליאה ממש. הליהוקים מצוינים והולמים להפליא את הליהוקים מהסרט. בלטו בנוכחותם ובקולם: מירי פרנקל, איה סיוון ודליה הרצפט בתפקיד שלוש ההת'ריות, דניאל פוקס כג'יי. די. שהצליח לשדר פסיכופתיות נפלאה, ומיכל הס שמחמאות מגיעות לה על תפקיד מצוין כוורוניקה סויר. הרשימה ארוכה - כי לא פחות מ-19 שחקנים לוקחים חלק בהצגה - אבל מפתיע לגלות איך הפקה שמגדירה עצמה "תיאטרון קהילתי" היא בית גידול לפרפורמרים מעולים ברמה בינלאומית. אכן, צליל האנגלית במבטא האמריקני המהוקצע מתעתע ויכול לגרום לכל דבר להישמע טוב יותר, אבל גם אם מנתקים את אפקט השפה ניכר שיש פה הפקה שהושקעה בה עבודה רבה, ובעיקר נראה שחבורת השחקנים אוהבים אותה ונהנים ממנה עד לשד עצמותיהם.
תזמורת חיה של שבעה נגנים (בניצוחם המוזיקלי של ג'ף רוזנשיין ואלון אביב) נוכחת על הבמה ומבצעת את השירים (האדירים, שיש בהם כאלה עם פוטנציאל התמכרות כמו Candy Store, Freeze Your Brain, My Dead Gay Son) במקצועיות רבה. אז נכון, היו פה ושם בעיות סאונד, ונכון, התפאורה יחסית דלה, ונכון, האולם רחוק מלהיות היכל התרבות - אבל במגבלות המקום והאמצעים נראה שמישהו פה עבד קשה מאוד כדי ליצור את ההפקה הכי מדוגמת שיש. גם הקהל הורכב מתמהיל מסקרן: רבים דוברי אנגלית, צעירים, שמכירים את "הת'רס" ושולטים במילות השירים, והתוצאה היא מעין התכנסות פרינג'ית מחתרתית מגניבה ביותר.
יש לציין שכותבת שורות אלה לא נמנית על חובבי הסרט. לחיך שלי מדובר ביצירה אפלה, נטולת רגש ומוזרה מדי, כזו שבסיום הצפייה הותירה אותי עם תחושה מטרידה ומיותרת. בעיקר נכשלתי ביצירת חיבור כלשהו עם יצור הכלאיים הזה, אך המחזמר הוא ההפך המוחלט. הוא מרגש, מעניין ויוצר אמפתיה, השירים מוסיפים לו וכל כך חסרים בסרט, שלא ברור איך מלכתחילה לא הופק כסרט מוזיקלי. מעבר לכל זאת, אף שנוצר לפני יותר מ-30 שנה, "הת'רס" מצליח לייצר אמירה רלוונטית גם לנוער של ימינו, אבל חלילה לא עושה זאת באופן דידקטי או מטיפני, גם לא בסכריניות מחזמרית מוגזמת - אלא בקוליות מחוספסת ומהממת. בעצם, כל כיתה צריכה ללכת לצפות במחזמר הזה - הזדמנות למנהלי בתי הספר לזכות בנקודות מהתלמידים על מגניבות קיצונית וגם להכניס ערך חינוכי מהדלת האחורית ושלל אפשרויות לדיון עמוק בכיתה. אבל שורת הסיום ללא ספק מגיעה לחבורת היוצרים והשחקנים הבלתי צפויה הזו, שגרמה לכך ששעתיים נהיגה מתל אביב לבירה בחמישי בערב יהיו שווה את המאמץ, ובלי להתנהג כמו דיוות ועם הרבה עבודה קשה היא הצליחה ליצור אווירה ייחודית של ברודוויי פינת ירושלים.
