בשיתוף עברית
א: אמא שלי מאוד התפלאה שעד גיל שש־עשרה לא ידעתי שהחור של הפיפי והחור של הטמפון הם לא אותו חור.
איך הייתי אמורה לדעת?
אישה לא יכולה לראות את כל הפות שלה בלי מראה.
פתאום מצאתי את עצמי על צמרת עץ בגינה. עליתי לשם להציל כדור.
באותו בוקר הסברתי לילדים על ערכם של חפצים ועל משמעות המעשים. דווקא משום כך, הם לא רצו להביא את הכדור החדש לגינה, שלא יקרה לו כלום. שכנעתי אותם שלזה נועדו צעצועים – לשחק איתם. אבל הסתבכתי עם ההסבר. מצד אחד רציתי שידעו את הערך שבשמירה, מצד שני, זה רק כדור – לא חיי אדם.
אחרי ששכנעתי אותם להביא את הכדור לגינה ולשחק, לא יכולתי להשאיר אותו תקוע. אז עליתי על העץ.
בחיים לא טיפסתי על עץ. עשיתי את זה בלי לחשוב. אם הייתי רואה את עצמי מהצד, הייתי מכריזה: האישה הזו מעורערת. לא פשוט לטפס על עץ. הגזע שורט, הענפים מתעתעים.
יצאתי לרגע מהחיים עצמם והשקפתי על קיומי מלמעלה. מהצמרת הכול נראה אחרת.
כבר כמה שנים אני מוצאת את עצמי פוקדת את הגינה השכונתית הזאת. מאז נהייתי אמא. מה לומר עליה? אחת מיני עשרות גינות ברחבי העיר, במדינה, אחת ממאות אלפי גינות בעולם. מה שמאפיין את הגינה הספציפית שלי, זו קרבתה לביתי. אולם מהנקודה הזאת, היא נראית אחרת.
מלמעלה, מתקן השעשועים הגדול הוא יצור עם לשון ארוכה, כחולה. רואים גג דמוי רעפים, ומכונית גדולה שהילדים רבים עליה, נראית מכאן כמו קופסת עץ צבועה עם הגה. העגלות המאוישות נראות ריקות, קלילות. כל העומס בתחתית – שמיכות, אשפה, ספרי קרטון, תיקים, לא נשקפים כלל.
אני נשארת עוד רגע. לסרוק את כל הנוף מהזווית החדשה. אימהות ישובות על ספסלים, ילדים רצים ומשחקים, כמו נקודות בתנועה; אבל ברגע שהגעתי לצמרת התקבצה הגינה סביב העץ והחלו להתבונן בי כמו תזמורת שמחכה לסימן המנצחת.
הגעתי עד הכדור הלכוד והפלתי אותו למטה אל הילדים שלי. שקט. הכדור נפל, הלם ברצפה, פעם, ועוד פעם, ועוד פעם אחת עד שהרעש נדם. הכדור כבר לא עניין אותם. הם עמדו יד ביד, פניהם מורמים לכיווני, מבקשים שארד אליהם חזרה. צעקו. פחדו שאפול, הרגעתי אותם: "אל תדאגו! אני בסדר."
נזכרתי בדירה שראיתי עם חברה לפני חמש־עשרה שנה, הרבה לפני שהיו לנו ילדים. הלכתי עם חברתי לבדוק חדר פנוי שפורסם על ידי בחורה שחיפשה שותפה. את הדלת פתח גבר בן חמישים בלי חולצה, מכנסי טרנינג קצרים וכפכפים: "הבחורה שגרה פה לא נמצאת כרגע," אמר, "אני הבעלים., במרכז הסלון עמדה שמשיית שמש חופית.
ביקשנו לראות את החללים. החדר של השותפה היה סגור והתבקשנו להימנע מלהיכנס אליו. החדר הרלוונטי לנו, חדרון קטן בעל מיטה עם מצעים ורודים וקיר רווי תמונות של בחורות ממגזינים. ״גרה כאן עכשיו בחורה שעוזבת, הסביר. בשירותים, גליל אחד של נייר טואלט, סבון ידיים, וליד המראה: חבילת טמפונים סופר פלוס. "המקום הזה לא נראה לי," לחשתי לחברתי. נדמה היה לנו שנכנסנו לביתו של רוצח, אנס, או לכל הפחות מטורף; והיא בכל זאת שאלה אותו שאלות: "גרות כאן שתי בנות עכשיו?" "כן," השיב. "לא אתה?" "לא, מה פתאום אני, אני למעלה… שם… את לא רוצה, לא צריך! היו פה כבר חמישים בנות שרוצות…"
"למה אין כאן בגדים של בחורות?"
"בארון יש, הנה טמפונים, רואה?!"
"הוא באמת חשב שכל מה שצריך כדי לשכנע אותנו שבנות גרות בדירה היא חבילת טמפונים. אין ספר אחד, אוכל, מגבת, תרופות, מברשת שיניים ומשחה! הוא לא חשב שזה יסגיר אותו". ברחנו צוחקות, אם כי הודיתי בפניה שלרגע פחדתי. והתרגזתי. לא בגלל שהבן אדם ניסה לעבוד עלינו, ואני כהרגלי, שיחקתי אותה טיפשה בעודי בוחנת אפשרויות מילוט. התרגזתי על הקלות, הרדידות שבהן לקח האיש את המשימה. החיקוי הגרוע. ייצוג חסר חיים. הוא היה יכול באותה מידה לשים על עצמו פאה וציצים ולומר לנו שהוא "חווה" השותפה.
לא טרח לטשטש את הראיות לכך שהוא עצמו הדייר. זה הזכיר לי, עוד זוכרת, ספר שקראתי מאת סופר נחשב, בו המספרת היא אישה, בת זוג ואמא. ציפיתי להתאהב, להתרגש, להתפעם (כפי שהספר הורה לי לעשות) ובמקום זאת הרגשתי מרומה. הגבר התאמץ להוכיח את היותו מומחה בנשים. לכאורה, הוא פיצח את הקוד. בפועל, חשף ממה מורכבים דימויים של נשים ואימהות בראשו. אין כל ספציפיות, רק מין ושעמום.
הקטע הוא שלא רק גברים חושבים על נשים ועל אימהות, כעל דבר מונוליטי ומשעמם. זה כבר זלג אלינו. שכנעו אותנו שאנחנו לא מעניינות. כדי להיות מעניינות, אנחנו צריכות לזנוח חלק ניכר מתפקידנו בעולם (המקום שהגברים נתנו לנו האימהות והבית), ולהישמע כמו גברים. פעם שמעתי אישה צעירה מכריזה זאת שחור על גבי לבן במהלך שיעור:
"כל השיחות מעניינות חוץ משיחות של אימהות עם עגלות".
למצוא דרך חדשה לכתוב אישה. לבחון הכול: גוף, ראש, מחשבות, תחושות. נפש. במנגנון סיפורי מורכב יותר. נשים בפרגמנטים. חזרות. דיבור וניואנסים. בין היתר אני משכתבת שיחות ששמעתי בגינה. מצותתת לנשים וכותבת. העיסוק שלי הוא לא יותר, וגם לא פחות, מטופש או מרשים משלל פעילויות אחרות שנעשות בכל רגע נתון בכל מקום. אבל לי יש מטרה.
נינוחה יותר, שיניתי תנוחה על העץ.
אחרי הלידה הראשונה ניגשתי לגינקולוג, לאשש שהכול תקין וחזר למקומו. הוא הכניס את המכשיר באגרסיביות, וצעקתי: "למה כל כך כואב?!" הוא ענה: "את אחרי לידה, הכול רגיש לך." רציתי לומר לו שאם כך, עליו להיות עדין ומחושב אף יותר. אבל סתמתי. כי הוא יודע, מה אכפת לו? הוא נושא את הקוד של כולנו. הוא לא שונה, הגניקולוג, משלל טיפוסים כגון פילוסופים, משוררים, פסיכופטים הזויים עם חדר להשכרה, מאהבים.
הם יגידו לנו איך אנחנו. קנו לנו רק טמפונים. משהו שיסתום את הדם, יספוג את הטומאה. זה מה שחשבתי על צמרת העץ, כאשר אחת האימהות המצויות מטה שאלה אם אני זקוקה לעזרה. רציתי להישאר עוד קצת, להמשיך את קו המחשבה. אבל לא הצלחתי. טבען של המחשבות כולן הוא להיקטע.
התחלתי לתכנן את הירידה.
הילדים צעקו. "לא לדאוג, חמודים, לא לדאוג," חזרתי ואמרתי. "הכול בסדר! יודעת מה אני עושה!" לקחתי עוד נשימה קטנה והתחלתי לרדת. דרכתי על ענף שנשבר בדרך למטה. הדאיג אותי שאם איפגע, הם יֵדעו ששיקרתי. שלא היה לי מושג מה אני עושה.
אבל החלטתי לא ליפול ולא נפלתי.
חיבקו אותי כאילו חזרתי ממקום שלא היה ברור אם אחזור ממנו. "ראיתם איך הורדתי לכם את הכדור?!" הסתכלו עליי בלי לומר מילה: החזיקו דמעות בעיניים.
מצותתת ומשכתבת.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"אימהות עם עגלות", תמר סנדלר גורן, הוצאה לאור: תשע נשמות, 208 עמודים.
בשיתוף עברית
