בסרטו "סדר חדש", דרמה פוליטית טעונה ומטלטלת, הבמאי המחונן מישל פרנקו ("אחרי לוסיה") מציף את פערי המעמדות, השחיתות והאלימות הממסדית כפי שהם באים לידי ביטוי בארצו מקסיקו כיום, ועלולים להתפרץ בכל רגע ככאוס מדמם. אבל למרות ששורשי המשבר שמתגולל לרגל עינינו על המסך שאובים מהמציאות של מקסיקו האלימה של היום, בריאיון ל-ynet פרנקו עומד על כך שהעלילה משמשת כמשל למצב החברתי והפוליטי בכל העולם. אפילו בישראל. הרי גם אצלנו יש עשירים ועניים, פולטיקאים מושחתים ועובדים מנוצלים, פושעים רצחניים ואזרחים תמימים, וכבן לאם ישראלית, הקולנוען דובר העברית שביקר בארץ פעמים רבות מכיר את המורכבות המקומית. מצד אחד הוא מביע הזדהות עם הפלסטינים, מצד שני משפחתו חוותה אובדן בפיגועי טרור, שכאילו נלקחו ישירות מתוך העולם האלים של הסרט.
"כשאני כותב אני עושה זאת כשילוב של מה שאני רואה בחדשות ושל הדמיון. מעולם לא ביקרתי בשטחים אבל אין שום דבר חדש במחסומים, סגרים ושריפת גופות, ובשליטה על אנשים מכל סיבה שהיא. זה משהו שחוזר לכל אורך ההיסטוריה, וכך גם בסרט שלי", אומר פרנקו, "כל מקרה צריך להיבחן לגופו, אבל אני באופן כללי נגד התעמרות בבני אדם, ואם הייתי ילד פלסטיני הייתי שונא את מי שמדכא אותי ועושה זאת על בסיס יומיומי. מצד שני, בני משפחה שלי נפגעו במתקפת טרור בשנות ה-80. דודה של אימי נכוותה בפלג גופה העליון בתוך אוטובוס בוער, ובתה לא הצליחה לברוח ומתה. אז בעוד שאני מתנגד לשליטה על בני אנוש, בתור נער הכרתי באופן אישי במהלך ביקורי בישראל איך נראים החיים של קרובי משפחתי. ובנוסף לכך, לפני כמה שנים בעלה של בת דודתי נדקר למוות בירושלים. וזה מתווסף למורכבות".
ב"סדר חדש" המכנה המשותף לכולם זה תאוות הבצע שמניעה אלימות.
"אי אפשר לזקק נקודת מבט פשוטה, אבל במקסיקו זה יותר ברור מבישראל כי הכול קשור לכסף. בעיקר שחיתות והדרך שבה המערכת הפוליטית משמרת את רוב האוכלוסייה כנחשלת בלי אופק לחיים טובים יותר. מבחינה מסוימת הייתי רוצה שהפיצוץ יגיע כבר כי דברים חייבים להשתנות, אבל מצד שני ברור שזה יהיה מדמם. וצריך לזכור שגם האלימות בסרט שלי, או למשל נגיף הקורונה במציאות, לא יביאו לשינוי מהותי. גם הסדר החדש לא מבטיח טובות. לפעמים הוא גרוע מהסדר שקדם לו".
"סדר חדש" הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה אשתקד, ומאז הוצג גם בפסטיבל ערבה ובפסטיבל ירושלים האחרון. היום (ה') הוא ייצא לאקרנים בבתי הקולנוע בישראל והצופים בו יצאו למסע מצמרר שמתחיל בשני מוקדי התרחשות שונים במקסיקו סיטי: חתונה גרנדיוזית של בת מיליארדר באחוזה מפוארת והפגנה המונית מתוחה של פועלים שמאיימת להפוך לאלימה. בשלב מסוים המפגש בין אלה לאלה בלתי נמנע, כשכנופייה פורצת למתחם הבטוח של המשפחה העשירה ופושטת על שוכניה. מנגד, זרועות החוק מסתערות על המפגינים אבל לאו דווקא ממניעים של שלום, וכך מתערבלים להם בני המעמדות השונים. אין כמעט מי שפועל מתוקף כוח מוסרי למעט משרתם לשעבר של משפחת המיליארדרים שמנסה לגייס כספים להצלת אשתו החולה, והכלה שנחושה לעזור לו.
"יש מגוון של צדדים בסיפור הזה: הפוליטיקאים, הצבא, המעמד הנמוך, הפועלים, העובדים הנאמנים וגם אלו שפוטרו. אבל הסרט כולו אורך כ-85 דקות כך שקשה להיכנס לנקודת המבט של כל אחד מהם. על כן, זה מקבל משמעות סמלית, שנראית אולי כמאבק בין שני צדדים", אומר פרנקו שמבהיר כי גם אם הוא רואה בפערי המעמדות ובשחיתות את המניע להכול, הוא מטיח ביקורת גם כלפי המפגינים שפועלים באופן אלים, מוצדק רק לכאורה.
"אני לא נוטה לרומנטיזציה של המצב כפי שנהוג לעשות ברוב הסרטים. בדרך כלל יש נטייה של קולנוענים לבחור בדרך הקלה, הרומנטית, ולהציג את את המהפכנים כאנשים טובי לב שבסך הכול מנסים לשנות את המצב לטובה. ואכן, מהפכנים מנסים לשנות את המצב מכיוון שהם נואשים, מכיוון שהם תקועים בחייהם. וכשאתה נדחק לפינה, ונוהגים בך בבריונות לאורך שנים רבות כל כך, אז אתה מתפוצץ לבסוף. וכשאתה מתפוצץ, פורצת אלימות. אני מנסה להראות את ההשלכות של המציאות הבעייתית הזו שבה אנחנו חיים, ולא רציתי לפשט אותה. התפיסה המקובלת היא שבהמהפכה הצרפתית השליטים היו רעים והעם היה טוב, אבל זה מצב הרבה יותר מסובך ומורכב. אני יוצא נגד כולם".
על הרקע הזה, פרנקו בן ה-42 הותקף בתקשורת לקראת יציאת "סדר חדש" במקסיקו על כך שהוא מציג סטריאוטיפים גזעניים דווקא נגד האזרחים הפשוטים שמאבדים צלם אנוש כשהם מסתערים על שלל רב שבאחוזה ופוגעים ביושביה ללא רחמים. הוא עצמו הסתבך כשטען שהוא עצמו מוכפש על רקע גזעני בגלל היותו "מקסיקני לבן" - אמירה שכמובן נענתה בתגובות קשות שהביאו אותו לפרסום התנצלות פומבית. מנגד, פרנקו אינו מוכן להתנצל כלפי אלה שמתלוננים על כך שהוא ואחרים מציגים את הפנים העגומות של מקסיקו ומוציאים את דיבתה בזירה הבינלאומית. טענות שנשמעות מוכרות לנו, הישראלים, וביחס הממסד כלפי יוצרים שמבקרים את המדינה.
"למען האמת הייתי מודאג אם הסרט לא היה מעורר תגובות קשות כאלה מהממסד. זה באמת היה מדאיג אותי. במאים עושים סרטים כדי לעורר שאלות ולהניע דיון. אז למה לא להתייחס לאנשי הממסד כאידיוטים, אם הם באמת אידיוטים? הרי הם זועמים כי הם היו מעדיפים להתכחש לבעיות ולהסוות אותן. חלקם סבור שלמרות שהבעיות הללו אמיתיות, צריך לטפל בהן בבית ולא לחשוף אותן בזירה הבינלאומית דרך הסרטים. יש מי שחושבים שהמדינה לא צריכה לממן סרטים שגורמים לה להיראות רע. ובכן, אם זאת הגישה, אז הפוליטיקאים צריכים לפעול ליצירת מציאות טובה יותר, כדי שנוכל להציג אותה בכנות על המסך", הוא מבהיר.
"קולנוענים לא הופכים את המציאות לרעה יותר, אנחנו רק מציגים עד כמה היא נוראית. זו אולי התרומה שלנו להתחלה של שינוי, או לפחות בגישה ההגונה לטובת אלו חסרי הקול שסובלים על בסיס יומיומי. ברור שבישראל יש ציפייה דומה של איך דברים צריכים להיות מוצגים. ואיך סופר כמו אתגר קרת למשל, או נדב לפיד, הם בוגדים, רק בגלל שהם מצביעים על השלילי ומבקרים את המדינה באמצעות כתיבה חכמה ודרך סרטים. זה רק מראה עד כמה עלובה המנטליות של אותם אנשים שפועלים למחוק את הדעות הללו".
אתה גר במקסיקו סיטי. אתה לא מפחד מאיומים או מפעולת תגמול?
"הסרטים שלי לא נועדו להישאר בסבב הפסטיבלים, והם יוצאים החוצה לקהל הרחב. אני מקווה שהצופים רואים בהם אמנות עלילתית, כי זה מה שהם. אתה מקווה שאנשים יעשו את האבחנה, כולל אלו בהנהגת הקרטלים או בהנהגה הפוליטית של המדינה".
אחד המוטיבים שחוזרים בסרטים המקסיקנים העדכניים הם חוסר הביטחון בצבא המקומי, שחייליו וקציניו אינם מבטאים ביטחון, גבורה ואמינות, אלא בדיוק להיפך. ממש לא הדימוי הצבאי ההירואי שאנחנו מכירים מישראל, ארצות הברית ורוב אומות העולם. ב"סדר חדש", הפלוגה שמגיעה לפזר את ההפגנה מתפקדת על תקן כנופייה של שודדים במדים, שמנצלים את סמכויותיהם והנשק שבידם כדי למלא את כיסיהם באיומי רובה. "במקסיקו הסרט היה לא אמין בעליל אם הייתי מציג את הצבא כמכובד. זה לא שאין לו חיוניות, אבל לרוב הצבא מזוהם על ידי הקרטלים, וכך גם כל זרועות החוק. במקסיקו האזרחים פוחדים מאנשים במדים יותר מהפושעים. לכן, קשה להאמין במדינה טובה יותר כשהכול מזוהם מהגרעין של הממסד", אומר פרנקו.
"באופן כללי אני לעולם לא אזדהה עם לובש המדים. יש המון מקרים שונים, ובישראל למשל, המעשים האלימים שנער בן 18 נאלץ לעשות כחייל בשם שמירת הביטחון של ארצך, זה דבר נורא. ויש המון דוגמאות לכך בכל העולם. במקרים רבים המדים מוציאים את הרע ביותר מאנשים. כמובן שאלה לא המדים עצמם שגורמים לכך, אלא הסיטואציות שלובשי המדים נדרשים אליהן. וכרגע המצב במקסיקו כל כך נורא, ובעיקר בשלוש השנים האחרונות, וזה למרות שהצבא מקבל הרבה יותר כסף ומשאבים, וסמכויות יתר. זה לא יכול להיות סימן טוב".
לפרנקו כאמור משפחה בישראל (ברובה בחיפה), והוא מספר כי בצעירותו היה מגיע בארץ בתדירות גבוהה, ובגיל 18 אף שהה שמונה חודשים בישראל כמתנדב בקיבוץ אפיקים. בשנים האחרונות הוא ממעט לבקר בגלל עיסוקיו הרבים, אולם בקיץ 2015 הגיע כאורח פסטיבל הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, רגע אחרי שזכה בפרס התסריט בקאן על סרטו "כרוניק" בכיכובו של טים רות'. הוא ניצל את ההזדמנות כדי להישאר כמה שבועות בתל אביב לצורך עבודה על כתיבת התסריט לדרמה "בתה של אפריל" שהושלם שנתיים לאחר מכן. לדבריו, במקביל כבר גלגל בראשו את עלילת "סדר חדש" שהפקתו נראתה בזמנו כשאיפה בלתי ישימה.
השבוע הוקרן בבכורה בפטסיבל ונציה סרטו החדש של פרנקו "שקיעה", שבו הוא שב לשתף פעולה עם השחקן הבריטי טים רות' כשלצדו שרלוט גינסבורג. מדובר בדרמה אישית על משבר קיומי של תייר שמנסה להתנתק ממשפחתו אחרי חופשה באקפולקו שבמקסיקו. זהו פלרטוט נוסף וזהיר של הבמאי עם יוצרים בינלאומיים מוכרים, שעשויים לסלול דרכו לקולנוע המסחרי, ואולי אף ההוליוודי. "אני תמיד מקווה שהסרטים שלי הם מסחריים מספיק ושיש להם שוק, אבל כשאני כותב אני אף פעם לא חושב במונחים של מכירה", הוא אומר, "אני פשוט מנסה לכתוב מה שאני מרגיש, ונותן לכל סרט להתפתח בדרכו. צילמתי סרטים במקסיקו ובעבר צילמתי גם בארצות הברית, היה לי צוות מצוין אבל התעקשתי על כך שאהיה המפיק הראשי, ואמשיך להתעקש על כך שאוביל את קבלת ההחלטות והמילה האחרונה שמורה לי. זה משהו שכל במאי צריך להתעקש עליו, ואין שום אופציה אחרת".
לא בטוח שהמפיקים האמריקנים מכווני הכסף יאהבו את זה, אבל אולי תרצה ליצור משהו בישראל?
"זה משהו שהייתי שמח מאוד לעשות אבל רק אם זה מוצדק הגיונית. אולי זו הזדמנות שתגיע ביום מן הימים, עדיף מוקדם ממאוחר. זה משהו שממש אשמח לעשות. סרט שיגרום למישהו להרגיש לא בנוח ושהמקום הטבעי שלו זה ישראל".
