"קצת אחרי השוק הראשוני שהקורונה הביאה איתה בפברואר-מרץ בשנה שעברה, חשבתי מה אעשה עכשיו, כשההופעות התבטלו", פותח פסנתרן הג'אז עומר קליין בריאיון מביתו שבפרנקפורט, לרגל צאת אלבומו החדש. "תפסתי את עצמי די מהר והחלטתי למצוא מטרה וקבעתי את הסשנים להקלטות האלבום לדצמבר. התחלתי להלחין, לנגן ולפתח את היצירות שירכיבו את האלבום. וככה יצא שחציו הוא סולו וחציו עם הטריו שלי, וזה הרגיש לי כמין ייצוג הולם לתקופה - בין הרצון להיות עם חברים ואנשים שלא היה כל כך אפשרי לבין המציאות שסגרה אותך עם עצמך".
ואיך הקורונה עוברת עד עכשיו בגרמניה, הספקת להופיע שם או באירופה?
"בהופעות אתה מגלה את עצמך מחדש בכל לילה, כשהמטרה היא לא לנסות ולשחזר את מה שקרה אתמול בערב. הייתי צריך לחפות על החוסר הזה בכל מיני דרכים, והידיעה שאני יוצר את האלבום הזה במהלך התקופה עזרה לי. עשיתי כמה קונצרטים בסטרימינג, אבל די מהר שחררתי את זה כי הרגשתי שלא חשוב לי להיראות כל הזמן, ומי שאוהב את המוזיקה שלי יכול בינתיים לראות וידאו ביוטיוב, בזמן שאני מתמקד באלבום הבא. לשמחתי יש לי כרגע המון הופעות ביומן, באוקטובר נצא לסיבוב של 30 הופעות בגרמניה ובשאר אירופה לקידום האלבום, ועכשיו נשארו רק התפילות שלא יבטלו לנו שם דבר".
עוד בערוץ המוזיקה:
את האלבום החדש, והתשיעי שלו, הקליט קליין כמו פעם – לבד או עם הטריו באולפן, בלי סשנים בזום. "נכנסו עוד שיטות לעשות אלבומים, והרבה מוזיקאי ג'אז מאמצים אותן, אבל אני אוהב את הדרך המסורתית של לנגן בזמן אמת ולהגיע ביחד לטייק שהוא אירוע שבו קורה הקסם. זה מאוד שונה מאלבומי פופ, רוק או היפ הופ שבהם בונים שכבות על גבי שכבות במשך כמה חודשים. כשצפיתי למשל באולימפיאדה, בעיקר לפני מקצים מאוד קצרים, ראיתי שם את האצניות שעומדות לרוץ מאה או מאתיים מטר ועוד עשר-עשרים שניות זה ייגמר ואו שהן הצליחו או שלא - זה מאוד מדבר אלי, הרצון לתפוס את הרגע הנכון".
קליין שייך לקבוצה של מוזיקאי ג'אז ישראלים שזוכים בשנים האחרונות להצלחה יפה מאוד בחו"ל: הם מופיעים בפסטיבלים הכי גדולים מעבר לים וחתומים בחברות התקליטים הכי נחשבות. Personal Belongings, האלבום החדש והמאוד יפה שלו, הוא כבר השלישי שהוא מוציא בוורנר מיוזיק. כשמתרגמים את השפע הזה למושגי ספורט אולימפי – ההצלחה של קליין ושל הקולגות שלו, ובהם למשל שני האבישי כהן (הבסיסט והחצוצרן), יונתן אבישי, עודד צור, שי מאסטרו, עומר אביטל, ענת פורט ואחרים – דומה למקום על הפודיום בטוקיו.
את ההגדרה "פלאפל ג'אז" הוא פחות אוהב. "אף פעם לא קראתי ככה למוזיקה שלי", הוא מחייך. "בהתחלה אני, ועוד מוזיקאים שהזכרת, לקחנו הרבה מהמוזיקה הישראלית שעליה גדלנו, אבל עכשיו אני רואה מוזיקאים שעפים על עצמם ולוקחים את האמנות שלהם למקור הרבה יותר רחב. ועדיין אתה לא יכול לברוח ממי שאתה ומהמקום שממנו הגעת. גדלתי בנתניה עם סבא וסבתא שהגיעו מצפון אפריקה ועוד סבא וסבתא שהגיעו מאירופה, והתנועה הזאת בין הבית לחוץ הפעילה אותי. השפה שבה אני יוצר היא עברית וגם הטריו שלי ישראלי (הבסיסט חגי כהן מילוא והמתופף אמיר ברסלר, א"ש). זה לא שאני לא יכול למצוא שפות מוזיקליות עם אנשים שהם לא ישראלים, אבל למשל בטריו שלי – למרות שיש לי בו שני חברים שאוהבים את מיילס דייויס וג'ון קולטריין, כשאחד מאיתנו מביא רפרנס ממתי כספי למשל זה בהחלט עוזר, וכולם יודעים על מה הוא מדבר".
קליין שנולד בנתניה לפני 39 שנה, החל לנגן סביב גיל שמונה. עיר הולדתו עדיין נוכחת יותר במוזיקה שלו מאשר גרמניה, שבה הוא מתגורר כבר יותר מעשור. "מהרגע שנגעתי בקלידים בפעם הראשונה הייתי אבוד לתמיד, וכבר אז היה לי ברור מה אעשה כשאהיה גדול. לא ידעתי אם אהיה פסנתרן ג'אז אבל מצאתי מקום שהוא שלי". בגיל 16 עבר ללמוד בתיכון תלמה ילין. "בנתניה נחשבתי לילד פלא, ופתאום פגשתי המון ילדים מוכשרים, והרגשתי שאני מצטרף למשפחה שבה לכולם יש אובססיה להכיר את כל המוזיקה שיש בעולם ולנגן אותה", הוא אומר.
תחנה משמעותית נוספת במסע המוזיקלי-ביוגרפי שלו הייתה כשיצא בהמשך ללימודים בארצות הברית. "לפני שהתקבלתי ל'ניו אינגלנד קונסרבטוריון', עשיתי טור של אודישנים בארצות הברית, ובחרתי בבית הספר הזה בגלל הפסנתרן דנילו פרז שלימד בו". השהות והלימודים באמריקה גרמו לו להבין שהוא בכיוון הנכון. "ראיתי שאני יכול לעלות על במה בניו יורק, כשבמועדון לידי מנגנים צ'יק קוריאה או בראד מלדאו, וזה חיזק את ההבנה שלי שיש לי נתיב ללכת ולגדול בו".
למרות הווירטואוזיות שלו, המוזיקה של קליין קלה יחסית לעיכול, וגם כאלו שג'אז לא נתפס כאחד מאבות המזון המוזיקליים הטבעיים שלהם יכולים להתחבר אליה – אם רק יתנו לה צ'אנס. אלבומו החדש נחתם עם קאבר ל-What A Wonderful World של לואי ארמסטרונג, אך הוא מדגיש שלבחירה בשיר כה מוכר, לא היה מניע מסחרי. "בדרך כלל אני לא עושה קאברים, אבל כשהבנים התאומים שלי נולדו, התחלתי לשמוע אותו כל הזמן בראש. מצאתי שיש בסוף שלו בית על הורות - שההורה מבין שהוא משאיר אחריו ילדים שיראו את העולם שהוא כבר לא יראה. התחלתי לחשוב כיצד לנגן את השיר ולמצוא את המקום שיפעיל אותו – כמו שחקן שצריך להיכנס למצב מסוים, והשיר הזה ריגש והפעיל אותי. עם הזמן מצאתי בו נקודות חיבור נוספות. למשל בתקופת הקורונה שאי אפשר היה ללחוץ ידיים ולחבק והשיר מדבר על זה, וגם על המאבק של Black Lives Matter. בין מאי לאוקטובר בשנה שעברה ניגנתי בגרמניה קונצרטי סולו וסיימתי אותם עם השיר הזה - זה היה רגע מאוד אינטימי וגם חזק שמאוד הפתיע את הקהל, וזה פשוט טבעי לי לחתום את האלבום והתקופה הזאת איתו".
יש אצלך לא מעט השפעות ממוזיקה ערבית ומזרחית, למשל פה עם "בגדד בלוז" ו"נג'ארה", לאילו תגובות אתה זוכה במדינות ערב?
"כשאני בודק בספוטיפיי או בערוץ שלי ביוטיוב, אני רואה שמגיעים פידבקים גם מאיראן. אני שמח על כל אחד ששומע אותי, ולא משנה מאיזו מדינה הוא. כישראלים אנחנו רגילים לחשוב שיש מקומות בעולם שבהם לא פתוחים לתרבות שאנחנו עושים. עם השנים למדתי שיש אנשים שדווקא מעניין אותם לדעת מה בא מישראל, או שלפחות כשהם שומעים מנגינה שנוגעת בהם הם לא יפסלו אותה רק בגלל המקום שהיא מגיעה ממנו. מה שיפה במוזיקה הוא שאתה יכול לקחת שני אנשים שלא מסכימים ביניהם על כלום, אבל הם יכולים לאהוב את אותו השיר. עצם זה ששניהם מזיזים את הראש או את האגן למשמע אותו שיר, מראה שיש בינינו יותר מהמשותף ממה שאנחנו חושבים".
לאמן ג'אז ישראלי יש סיכוי להצליח אם הוא יישב פה, או שהוא חייב לעבור לאירופה או לארצות הברית?
"אני מניח שבעולם של היום, אנשי המפתח וקובעי הטעם יכולים לגלות את המוזיקה שלך מכל מקום. מוזיקאי צריך לחשוב מה המקום שבו הוא יכול לנגן בקונצרטים ולהוציא אלבומים ולחוות חוויות שיבנו אותו כמוזיקאי, ואם זה לא בארץ – אז הוא צריך להיות במקום אחר. כשהייתי בשנות העשרים שלי הרגשתי שאני צריך לצאת למקום אחר כדי להצליח".
למוזיקאים רבים יש תלונות על שירותי הסטרימינג – קשה איתם אבל כבר אי אפשר בלעדיהם. זה נכון גם לג'אז?
"אני חלק מהעולם העכשווי, ולפעמים אני בוחר ללכת איתו ולפעמים אני מעדיף להיות אנכרוניסטי כי לא כל שינוי נשאר לתמיד. לגבי ספוטיפיי, אני חתום בלייבל מאוד גדול וכחלק מההסכם אני צריך לעשות מה שהם מאמינים שהוא נכון. הם משקיעים את הכסף ולכאורה אם מישהו מפסיד הכנסות בגלל הסטרימינג זה הם. בג'אז, לעומת פופ או רוק, יש עדיין כמות יפה של אנשים שרוצים לקנות תקליט ויניל או דיסק. הם תומכים בחנויות התקליטים והרבה מגיעים לקונצרט וקונים בסופו דיסק או ויניל. זו מסורת שממשיכה יפה, למרות שאני יודע שחלקם שומעים אותי גם בסטרימינג. אני ממשיך לעשות אלבומים ולחשוב על סדר השירים ועל הקשר ביניהם כמו פעם. אלבום הוא הדבר הכי מגניב בעולם, ולא אכפת לי איך צורכים אותו".
במהלך השיחה קליין שב ומגדיר את הקטעים שהוא יוצר כ"שירים". "ג'אז מאפשר לך ליצור איך שתרצה. אני לא אמריקני ולא מרגיש צורך לנגן כמו אמריקני, למרות שאני לומד לעומק את המוזיקה שלהם. הבסיס של המוזיקה שלי מורכב משירים באורך שלוש-ארבע דקות עם מילים בעברית ומושפעים מיוני רכטר, מיהודית רביץ, מסטיבי וונדר וממוזיקה ברזילאית ומאוד המון דברים. כשאני כותב קטע, למרות שאני יודע שהוא יהיה אינסטרומנטלי אני מחפש שהמנגינה שלו תעשה לי מה שהשירים ששמעתי פעם עשו לי. אני כמו סינגר-סונגרייטר שמנגן שיר בלי מילים על פסנתר".
ג'אז, כמו כל ז'אנר מוזיקלי, עבר הרבה תהפוכות וגלגולים לאורך השנים. לא פעם נדמה שחלק מהשינויים שעוברים עליו מגיעים בגלל הצורך השיווקי והרצון למשוך קהל צעיר, כמו למשל בפסטיבל הג'אז האחרון באילת שבו הופיעו בין היתר יסמין מועלם ורביד פלוטניק - לא בדיוק מוזיקאים שנתפסים כהמשך טבעי למיילס דיוויס (גם בפסטיבל הקרוב התמונה נשארת דומה). "גם בפסטיבל גדול ברוטרדם שבו ניגנתי הופיעו דיאנג'לו וליידי גאגא. אני לא יודע אם זה גורם לקהל שיצא מהופעה של ליידי גאגא לקנות כרטיס גם להופעה של צ'יק קוריאה, אבל הפסטיבלים עושים מה שהם צריכים כדי להתקיים".
לפני כעשור העלה קליין מופע מחווה לחלוצי המוזיקה המזרחית בפסטיבל הג'אז של תל אביב ואירח את הגיטריסט יהודה קיסר. "זה היה ממש כיף, והחיבור הזה היה לי מאוד טבעי", הוא נזכר. "היו באלבום הראשון שלי קטעים שיהודה קיסר היה יכול לנגן אותם וזה היה נשמע טבעי עבורו ועבור המוזיקה שלי. לא צריך להגביל שום דבר".
לפופ הישראלי העכשווי הוא פחות מתחבר ("וגם לפופ הבינלאומי לא כל כך", הוא מוסיף מיד), אך לאורך השנים הוא שיתף פעולה עם רונה קינן, והלחין שירים לגידי גוב ולאריק איינשטיין. ב-2012 הוא גם הלחין את המוזיקה למחזה "פופר" של חנוך לוין שביים חותנו לשעבר מוני מושונוב. "פחות מדגדג לי לנגן באלבום מיינסטרים ישראלי כרגע, אבל אני כן רוצה לכתוב שירים בעברית ולהלחין לאחרים, ואני מקווה שלוחות הזמנים שלי יאפשרו את זה. יש דברים שכבר הולחנו ומוכנים לשחרור, את חלקם הייתי מנסה לשיר בעצמי, אבל גם הייתי שמח לעשות משהו עם שי צברי, אביתר בנאי, קרולינה, רונה קינן או אלון עדר למשל".
איך מושכים קהל חדש לג'אז?
"הג'אז כל הזמן מתפתח, והאמנים בני גילי שעושים ג'אז מקשיבים גם לדברים שקורים היום בעוד סגנונות ואולי בגלל זה המוזיקה שלנו רלוונטית לחלק מהצעירים היום שפחות מתחברים לג'אז קלאסי. אני מנסה לעשות מוזיקה שתשקף אותי ואת הרוח התקופה".
