לפני שאתם מתחילים לקרוא את הביקורת הזאת, מקמו את עצמכם בבקשה תחת אחת משתי ההגדרות הבאות: א. אני מאמין בקיומו של עולם שנמצא מעבר לקיום הפיזי שלנו שאליו אנחנו, או יותר נכון הנשמה שלנו אחרי שתשיל מעצמה את עול העולם הזה, תמשיך לאחר מותנו. ב. פחחחחח. צדק הנשיא לשעבר רובי ריבלין כשחילק את עם ישראל לשבטים, אבל הוא קצת פקשש את הזהות שלהם: יש אנשים שמאמינים בקיומו של עולם שמעבר, הפרוזדור, האור, התחושה העילאית. ויש אנשים שלא ייתפסו מודים באפשרות קיומה של הנשמה, גם אם היא תגיע להתארח אצלם בפודקאסט ותבקש אמריקנו חלש עם חלב בצד. שתי הקבוצות האלו לעולם לא יישקו זו לזו, לא יחליפו כיפים, לא יעשו האחת אצל השנייה שבת. מי שמאמין לא זקוק להוכחות, ומי שהגיע סקפטי מהבית - ובכן, פה לא יעזרו כל ההוכחות שבעולם. למעט, אולי, במקרה אחד: אם אדם סקפטי עובר חווית סף מוות בעצמו.
מתוך "הייתי מתה"
(באדיבות כאן 11)
הקומיקאית עדי אשכנזי שרדה את המוות ונשארה כדי לספר. היא עושה את זה בסדרה החדשה שלה בכאן, "הייתי מתה", שעלתה אתמול (ג'), וגם "מחפשת תשובות לשאלות שמעסיקות את כולנו" ו"יוצאת למסע מחקר מעמיק להבנת משמעות החיים", אליבא דקומוניקט ששיגר התאגיד. תנו לי לתרגם את זה עבורכם: עדי אשכנזי תנסה בעיקר לשכנע אתכם שהיא לא התחרפנה על כל הראש, לא בלעה רעל ולא עישנה חשיש, ושהיא עברה חוויה משמעותית ומשנת-חיים שהיא יותר מתנועה חשמלית בסינפסות במוח.
כדי לעשות את זה אשכנזי תסתגר בצימר עם גלגל גדול ומכונת קפה, ותשוחח עם כל מי שהיא תצליח להניח עליו יד, ושעשוי לכוון אותה אל התשובה הסופית לחיים, היקום וכל השאר. תוכלו למצוא שם פילוסופים, מדענים קשוחים, נציגי אלוהים משלוש הדתות, אנשים רגילים וגם בנקאית אחת, שעברה חוויה דומה ושתעניק אמינות לסיפור, כלומר אם מישהו עדיין מאמין בבנקאים. בהצלחה לכל הצדדים.
מכיוון שאני נמנית על הקבוצה הראשונה, כלומר מאמינה אדוקה בעולם שמעבר, אני מכירה את התחושה. באופן טבעי, כשאדם מבקש להעלות רעיון שנשמע מופרך בעולם השכלתני הנוכחי הוא מגיע קומפלט עם נימה מתנצלת. כסטנדאפיסטית עדי אשכנזי יודעת שהיא צריכה לפני הכול לצלוח את האי-אמונה, לצלחת מנת רעיונות מופרכים ולרכך את הקהל שלה. היא מספקת את כל השבנג - מכניסה המון הומור, מצהירה שוב ושוב שהיא לא השתגעה, נשבעת שהיא לא לקחה כלום (אם כי היא בהחלט ערבבה שני סוגים של סוטול - ורטיגו ובירה) ומנסה לאשר, אולי לעצמה לא פחות מאשר לצופים שלה, שהיציאה מהגוף שהיא חוותה הייתה אמיתית ובעלת משמעות.
אשכנזי היא אשת מקצוע והיא נותנת עבודה, בסגנון עדות הסדרה הקודמת והמצליחה שלה, "מה זה השטויות האלה". היא מג'נגלת בין עשרות האורחים שעולים אליה לרגל לצימר הצנוע שלה ומחליפה מלתחות (לבן ושחור). היא גם עושה קצת צחוק מהחוויה שלה עצמה, כי זאת גם דרך לגשש אל ליבם של הבלתי משוכנעים וגם להבהיר, שוב, שאת יודעת שמה שאת אומרת נשמע קצת קוקו. אחרי הכול גם עדי אשכנזי עוד רוצה לעבוד בעיר הזאת.
3 צפייה בגלריה
אשכנזי היא אשת מקצוע והיא נותנת עבודה. מתוך "הייתי מתה"
(צילום: חניתה בורשטיין באדיבות כאן)
האם המטרה של אשכנזי היא לגלות את האמת או לשכנע את הסובבים לה באפשרות של קיום חיים אחרי המוות? אני נוטה לחשוב שהאפשרות השנייה היא הנכונה. אשכנזי מרפרפת על פני השטח - אולי זה יעמיק בפרקים הבאים - ובעיקר מנסה לחלץ מהאורחים שלה אישור לחוויה שעברה. לזכותה ייאמר שהיא לא נוטשת את הציר שלה ולא מאבדת את האמון בחוויה הפרטית ובהשלכות שלה. אם להיות כנה, גם לאחר שני פרקים שאליהם נדחסו שיחות, חלקן מעניינות, חלקן פחות, אני עדיין לא יודעת מי קהל היעד של "הייתי מתה". המשוכנעים ממילא מאמינים, הסקפטים, כאמור, אתם כבר יודעים.
מצד שני, יש לאשכנזי את הטאץ' כשזה מגיע לניסוח דילמות והפשטה של רעיונות. אז נכון שבתור קהל יעד אפשרי של "הייתי מתה", היה משמח לצפות בסדרה שלא זקוקה לחובת ההוכחה ונכנסת יותר לעומק אבל בואו, זה עדיין השידור הציבורי. אם אתם רוצים משהו קצת יותר מקיף אתם מוזמנים להסתופף סביב "לשרוד את המוות" בנטפליקס, ואם תרצו לעלות עוד מדרגה יש שלל ספרות מקצועית בנושא. העולם מלא באנשים שמתייחסים לחיים שאחרי המוות ברצינות גמורה, ומאמינים ש- כמו שניסחה זאת אשכנזי - כשאת מתה יוצאת לך הנשמה, אבל בקטע טוב.
3 צפייה בגלריה
היה משמח לצפות בסדרה שלא זקוקה לחובת ההוכחה ונכנסת יותר לעומק. מתוך "הייתי מתה"
(צילום: חניתה בורשטיין באדיבות כאן)
אנחנו חיים בעידן של קיטוב ולעומתיות. הפיד שלנו מאכיל אותנו במזון שהכי-קל לנו ללעוס, שחס וחלילה לא ניאלץ לעכל משהו מורכב מדי, להחליף קוד, לשנות תוכנה. מעט מדי אנשים משנים את דעתם, יותר מדי אנשים נוטים להתבצר בדעה או באמונה שלהם. 7 באוקטובר לא בדיוק הקליל את היחס שלנו למוות, ולא בכדי אשכנזי חשה צורך להצדיק את העיסוק בנושא בזמן מלחמה, כשהמוות נוכח כל כך ועצוב כל כך. אני לא יודעת אם מישהו עומד להתנחם לאור הגילויים של אשכנזי לגבי סופם של חיינו, אבל אני בהחלט מעריכה את התעוזה, השאפתנות, את התשוקה להצחיק תוך כדי ובעיקר רוצה כזה גלגל הביתה, אם אפשר לפני שאני נוטשת את הגוף ועוברת לשלב הבא.
