פסטיבל תיאטרון קצר שמתקיים בסוף השבוע באולם צוותא בתל אביב, וכולל הצגות בנות 20 דקות לכל היותר, הוא מקום טוב לבקר בו - בטח בשנה הבלתי אפשרית הזאת. גם כשזה בוסרי, לא מבושל מספיק ומחפש כיוון, וזה קורה לא פעם להצגות - עדיין הניסיון, רוח הנעורים הפרועה וחוסר היומרה שווים את זה. וכשזה טוב, אתה מרגיש שהנה, זכית במנת אסקפיזם ראויה, ושהתיאטרון הישראלי לא ממש משכפל את עצמו לדעת כמו שהוא עושה כבר שנים. עובדה, הלהיט "גידול ושמו בועז", שרץ בהצלחה יותר משנתיים בצוותא, התחיל בדיוק כאן. הפסטיבל הוא גם אכסניה לשחקנים מוכשרים שמשום מה לא מוצאים לעצמם מקום בתיאטרון הממוסד, רצים מהצגות פרינג' להצגות ילדים וחוזר חלילה, ורוצים להראות שבכל זאת יש בהם משהו.
מתוך שני המקצרונים של הפסטיבל, שיועלו גם היום ומחר, ראיתי את "שש אחרי המלחמה". איזה שש ואיזה אחרי המלחמה. היא עדיין עושה בנו שמות ומכלה כאן כל חלקה טובה וקורעת את העם. תמים היה לחשוב - כשהמנהלות האמנותיות של הפסטיבל, תמר קינן ונועה שכטר, התחילו לעבוד על הפסטיבל - שעד דצמבר השש הזה כבר יגיע מזמן והחטופים יחזרו הביתה.
במשרדו של מנהל צוותא הוצגה הקומדיה הבלשית "מאיה מתה" שכתב אסיף בנדק, ביימו אור ויינמן ואופיר סעדה, ומשתתפים בה טל פרלמן, נועם אימבר, ויורם שנער. זוהי הצגה שצוחקת לפסטיבל ולתיאטרון הישראלי בפרצוף ומתחת לחגורה. מאיה היא פקידה במשרד שחייה משתנים כשלמשרד נכנס איתן, אדם זר שמטרתו לא ברורה. היא מנסה לשלוט בסיטואציה, אבל מגלה שיש דברים גדולים ממנה. נועם אימבר כבר הוכיח איזה שחקן מוכשר ורבגוני הוא, אבל גם שותפיו להצגה יודעים איך להמריא על גבי הסיטואציה המופרכת, שהיא יותר מכל פארודיה על התיאטרון העצמאי, הפסטיבל והתיאטראות הרפרטואריים שכדי למשוך קהל מקפידים לכלול ברפרטואר שלהם מחזות זמר וקומדיות.
את "יוחי אחרי המלחמה" של מעיין אור, בבימויה של נועה אגוזי, שווה לראות גם בגלל השחקניות, בעיקר הגר טישמן המוכשרת. המלחמה הגיעה סוף סוף לסיומה, ושמחכא הנרגשת יוצאת לחזית הצפונית כדי לפגוש את אהובה החייל, יוחי, בדיוק כמו שקבעו לפני שנים רבות. רגע לפני שהתקווה שהחזיקה אותה במשך שני עשורים מתממשת, היא מגלה שהעולם שינה בינתיים את פניו, ושהרגע לו חיכתה, לא בטוח שיגיע. מלחמות, מה לעשות, מחרבות כמעט את הכל. לא רק את הגיבורים, גם את האהבות. בקצרצר הזה יש הרבה יופי וכאב, אבל הוא מתארך יותר מדי. קצת הידוק היה בהחלט מועיל לו.
ההפתעה של המקצרון הזה היא "המצב" שכתבו אורי פרלמן וגל ברק המוכשרים, שגם משחקים בה, וביימה מיכל טופורק, שעוסק בחוסר היכולת להתמודד עם המלחמה ועם התוצאות שלה. זו הצגה מופרעת ומפתיעה שנותנת אגרוף בבטן, ומעל הכל מוכיחה שפרלמן וברק צריכים להמשיך לכתוב תיאטרון. מסתבר שיש כל מיני דרכים להתמודד עם המצב במדינה. יש מפגינים, יש נלחמים, ויש את גרוסברג בן ה-28, שהמילה "הכחשה" מחמיאה למצב שבו הוא נמצא. הוא חי את חייו בניתוק מוחלט מהמציאות הכואבת, אבל ערב אחד, בלי התראה מוקדמת, מגיע לבית שלו החבר הכי טוב שלו עוד מהגן, שמעוני. למרות שהם לא דיברו כל כך מאז תחילת המלחמה, שמעוני מציע לגרוסברג להקים את העסק שהם תמיד חלמו עוד כשהיו קטנים - פופקורן בטעמים - אבל מגלה שמצבו של גרוסברג לא ממש מזהיר, ושכדי לעזור לו הוא מוכרח לעמת אותו עם המציאות. האגרוף בבטן מחכה בסוף ההצגה, כשמתברר ששמעוני נפל במלחמה, ושחברו לא נפרד ממנו כשיצא למלחמה בעזה וגם לא בא להלוויה שלו. חשבון נפש ישראלי מריר ועצוב.
את "שש ודקה" כתב אסי גל, ביימה אילאיל סמל ומשחקים בה ענבר דנון יוסי ירום, רועי הכהן, דניאל אור טל, ורוני שלו. רגע לפני סוף המלחמה יושב זוג בסלון ביתו, מביט מהמרפסת ונערך לחיים שאחרי הפסקת הלחימה. זהו מחזה פילוסופי, שעוסק במעבר האנושי מתקופה של הישרדות ופחד גדול לחיים נורמליים כביכול שמתחילים בדקה בה נפסקת המלחמה, וכולנו מצפים לתמונת הניצחון האולטימטיבית. האם יוצאים לרחובות וחוגגים? האם מתאבלים על המתים? ומעל הכל - את מי נשנא וממי נפחד עכשיו? אל דאגה, אצלנו תמיד מוציאים את מי לשנוא. הזוג של "שש ודקה" לא החליט במה הוא בוחר. היא עדיין שקועה עמוק בתוך המלחמה, ואם אין לה מלחמה היא תמציא אותה, והוא רק מחפש לברוח. השחקנים מוכשרים, בעיקר ירום וענבר, והרעיון שבהחלט ראוי למחזה היה לפרקים מעט בוסרי.
ב"סיבות להרוג את אלוהים", עוד רעיון עם פוטנציאל ראוי, שכתב אמיר זלוטר וביים דניאל בגנו, משתתפים דנה ידלין ויריב קוק, שבהחלט מספקים את הסחורה. הילי, כמו רבים כאן, לא יצאה מהמיטה מאז 7 באוקטובר. יש לה מספיק סיבות לבכות. אחרי שהמלחמה נגמרת היא גוררת את עצמה בכוח מחוץ לשמיכות. בדרך לשירותים היא קולטת בחלון את המבט של השכן החדש והמושלם. להתאהב זה הכי 6.10, כמו הרבה דברים כאן, לכן היא מסרבת לשתף פעולה, אבל עידן הוא כמעט הגבר האידיאלי. הוא קצת מסתורי, ומשתתק בקטע מוזר כל פעם שעולה ה-7.10, והיא מתאהבת בו. כשהיא סופסוף מעזה לשאול אותו על הקטע המוזר שלו עם המלחמה, הוא מתוודה. הוא בעצם אלוהים. הוא ברא את העולם. ובין השאר גם את שבעה ואוקטובר, אבל התאהב בהילי.
ההימור של הפסטיבל להסתכל למלחמות בעיניים ולא רק לבכות מהן, אלא גם לחייך חיוך מריר, טיפה אופטימי - בסך הכל הוכיח את עצמו.
