בשיתוף עברית
אילו שאלתם את ג'ק ווֹרדֶן מה הם הדברים שהוא הכי אוהב לפני מה שקרה באותו יום אחר הצהריים, הוא לא היה מהסס: קפה שחור, שמים כחולים, נסיעה העירה עם החלונות פתוחים, הר קילימנג'רו עטור עננים מסתחררים במראה הפנימית, והילדה שלבו שייך לה ממציאה מילים לשיר ברדיו. כי ג'ק היה החלטי ודייקן וצלול כמו הסוואנה האפריקאית אחרי הגשם. לא שהגורל לא זימן לו סערות הוא איבד את הוריו בילדותו ואת אהובתו בגירושים אבל הוא ידע לספוג את המכות. הוא למד כיצד להתמודד כבר בגיל צעיר, בסיורי ספארי מאובקים במרחבי הסֵרֶנגֵטי, שבהם שיחקו הצייד והניצוד במחבואים בעשב הפיל המתנועע.
ג'ק היה שורד. הוא נפל לקרשים, אבל תמיד קם. וביקוריה של בתו בחוות הקפה בעת חופשת הקיץ היו ימים של זהב של התפלשות בבוץ, זלילת פופקורן וציד צפרדעים. לג'ק היתה נוכחות והוא תמיד סובב ראשים כשנכנס לחדר, אבל בימים האלה הוא היה כמו ברק מבזיק המפלח את השמים מואר כולו מבפנים.
"לילי, תחזירי את זה לשם," הוא אמר כשהיא פתחה את תא הכפפות ושלפה חטיף שוקולד שנראה כאילו יצא זה עתה מסאונה.
"אבל זה נורא טעים כשזה נמס לגמרי. גוֹמָה משאירה לי את זה שם בכוונה."
"גומה בת תשעים. המוח שלה נמס כמו השוקולד."
הם צחקו כי שניהם ידעו שסבתא של ג'ק זריזה וחריפה כמו ממבה שחורה. פשוט היו לה המון שיגעונות והיא לא נתנה לאף אחד להכתיב לה את הקצב. בזכות זה זכתה בכינוי גומה, מהמילה בסוואהילי לתופים, נְגומה.
"לילי, לא. את תלכלכי את התלבושת. לי-" ג'ק סיים באנחה כשאצבעותיה השמנמנות בנות השמונה קרעו את העטיפה. הוא היה מוכן להישבע שהוא שומע את צחוקה של גומה מהמרפסת שלה שלמרגלות ההרים. הוא חייך והחזיר את עיניו אל הכביש, לא לפני שצילם בעיני רוחו את המראה של בתו פעורת עיניים ומתולתלת, לבושה בחצאית טוטו בצבעי הקשת, לראשה כובע עם חמנית, ושוקולד מרוח סביב פיה. בזכות רגעים כאלה הוא צלח את החודשים שבהם היתה בקייפטאון עם אמה.
כשהם הגיעו אל מעגל התנועה בכניסה לעיר, ג'ק הניח את המרפק על מסגרת החלון. עורו היה שזוף, בדומה לעורם של התיירים שהגיעו מחופי זנזיבר, אבל אצלו הצבע שנצרב בשנים של עבודה בחוץ, בשמש של טנזניה לא דהה.
"אתה תצלם את ההופעה של הריקודים?" שאלה לילי.
היה להם הסכם לא כתוב. לילי כפתה עליו ועל גומה לצפות שוב ושוב בהופעות שלה. היא נתנה להם כרטיסי ניקוד והציונים עלו בהדרגה, כי היא לא הרשתה להם להפסיק לפני שקיבלה מהם בדיוק מה שרצתה.
"תסתכלו עוד פעם," היא אמרה, כי ברור שהם החמיצו את התזמון המושלם שלה פה ואת נקישת העקב הכפולה בסטפס שם.
"אתה יכול לרשום אותי לעוד שיעורים?" היא שאלה.
"כבר רשמתי," השיב ג'ק. אמנם המשמעות היתה שעה נסיעה לאמוֹשה ובחזרה בדרך לא דרך מלאה במהמורות, אבל כשראה את בתו רוקדת, לבו התרחב עוד יותר. "אמא תרשום אותך לשיעורי ריקוד כשתחזרי לעיר?"
"לא נראה לי." היא אמרה את זה בענייניות גמורה, באותו סוג של השלמה שסייעה לה להסתגל לעובדה שהוריה עומדים להתגורר במרחק אלפי קילומטרים זה מזה, וג'ק הרגיש צביטה חדה של עצב.
הוא פגש את שרה באוניברסיטה של ניירובי. שניהם היו רחוקים מהבית, צעירים, חופשיים ורעבים. הוא עדיין זכר את הפעם הראשונה שראה אותה, כשהתיישבה לידו באולם ההרצאות: בחורה שחורת עור ומתוחכמת, עם צמות מבריקות שצונחות עד כתפיה ומקיפות את פניה. היא היתה עכברת עיר, והוא היה עכבר כפר. היא אהבה לרשום לעצמה כל מיני דברים משימות, תוכניות, תאריכים. הוא אהב לחיות מיום ליום, משעה לשעה. היא היתה קפדנית וזהירה. הוא היה תוסס ואימפולסיבי. לא היה להם סיכוי מלכתחילה, אבל ממתי זה מונע ממישהו להתאהב? הוא איבד את הראש וגם היא והם יצאו לסיבוב מטורף ברכבת הרים. בסופו של דבר, שרה לא עמדה בחיים המבודדים והבלתי צפויים בחוות הקפה. אבל ג'ק נולד באחוזת קָבּוּרי, בה היתה פרנסתו וזאת היתה מורשתו. הקצב המחוספס, הסוחף, של החווה פעם בעורקיו כמו אספרסו חזק. הוא ידע שגם בלילי פועם הקצב הזה, שגם בה קיימת אותה מערבולת מקציפה של כישוף ושיגעון. לכן היא אהבה לרקוד, והוא לא יעמוד בחיבוק ידיים ויראה את כל התמצית המזוקקת והשוקקת הזאת יורדת לטמיון רק מפני שהיא חיה רוב הזמן רחוק מהחווה.
"אולי אם יהיו לי השנה ציונים יותר טובים," המשיכה לילי.
הנה הם שוב. מבנה, צורה, תועלת, משמעת. לא שאלה דברים רעים לילדה, אבל כל מה שנפל מחוץ לקריטריונים האלה נחתך ונזרק. ג'ק ראה איך הכללים האלה רוקנו את השמחה מנישואיו, עד שהיו למסננת מלאה בירקות מופשרים, צרובי כפור מההקפאה, בלי צבע ובלי טעם. שרה כמעט לא השאירה מקום לחדווה, לרגעים פשוטים, לסתם להיות, ועכשיו היא עושה אותו הדבר ללילי. היתה לה תוכנית בשביל בתם, והיא לא כללה את התשוקות של הילדה.
"כן, ילדונת, אמא צודקת." ג'ק הפנה אליה את פניו. "שנינו רוצים שתצליחי בלימודים. כשתחזרי לאמא, תשקיעי בבית הספר. אבל היום את רוקדת! וכשאת..." הוא מצמץ מול פרץ פתאומי של אור מסנוור.
"לילי, את תבזבזי את כל הפילם," הוא אמר.
"אז מה?" לילי משכה את הנייר החלבי שיצא ממצלמת הפולרואיד וכבר התחילה להתפתח עליו תמונה, ואז כיוונה את המצלמה אל עצמה וצילמה.
"תני לי את המצלמה."
"לא!" היא צווחה ודחפה אותו באצבעותיה הדביקות.
"איכסה." ג'ק מחה את השוקולד מפניו. הם עברו ליד חנויות רעועות עם שלטים של קוקה קולה ופאנטה, ליד עצים עתיקי יומין עם צמרות מוריקות, ליד חלקות של אדמה וולקנית אדומה. "עכשיו מרחת את זה גם על כל המצלמה."
"אני מסדרת את זה." היא הסירה את הכובע שגומה תפרה לה וניגבה את כל הלכלוך מהמצלמה. "הכול טוב!"
ג'ק חייך ונענע את ראשו, והם פנו אל הקניון שבו התקיימה ההופעה של חוג הריקוד שלה. זאת היתה הופעה קצרה ולא רשמית לפני בני משפחה, חברים וקונים של סוף השבוע.
"בוא. מיס טֵמוּ בטח כבר מחכה!" לילי קפצה מהמכונית ברגע שהם מצאו מקום חניה. שבת היה היום העמוס ביותר בקניון קילימאני, ונערך בו גם כינוס כלשהו.
"חכי רגע," ג'ק אמר. הוא כבר כמעט סיים לסגור את החלונות כשהטלפון שלו צלצל. אחד העובדים בחווה שאל אם יוכל לקנות כמה דברים בעיר.
לילי הלכה מסביב למכונית אל צד הנהג. החלון היה כהה, ולכן הצמידה כף יד לשמשה והציצה פנימה. היא עשתה לג'ק פרצופים מצחיקים עד שהוא ניתק.
"בואי נלך, ילדונת," הוא אמר ולקח את ידה.
ההופעה נערכה במפלס התחתון, באולם קטן לצד מתחם האוכל. בדרך לשם לילי עצרה ליד מוכר בלונים.
"אני יכולה לקנות בלון צהוב לאריסטֶרטל?" היא משכה באחד מבלוני ההליום.
אריסטרטל היה צב המחמד של לילי, שהיה נטול שם עד שגומה החלה לכנות אותו כך בגלל כל השאלות העמוקות שלילי התייעצה בהן איתו.
"בשביל מה אריסטרטל צריך בלון?" שאל ג'ק.
"נכון שהוא תמיד הולך לאיבוד?"
"כי את נותנת לו לשוטט בכל הבית."
"כי אני לא אוהבת שהוא כלוא בכלוב. אז אם אני אקשור לו בלון סביב השריון, תמיד נדע איפה הוא."
"את יודעת מה, זה כל כך לא הגיוני, שזה הגיוני." ג'ק צחק ושלף את הארנק. "אנחנו רוצים בלון צהוב אחד."
"מצטער, בזר הצהוב יש שישה בלונים," ענה המוכר. "יש לי גם בלונים בודדים, אבל הצהובים נגמרו לי." הוא הביט בהם בסקרנות, אבל ג'ק היה רגיל לזה. זה התחיל כשהוא ושרה רק התחילו לצאת ונמשך אחרי שלילי נולדה. זוג מעורב עם בת מעורבת. הניגוד כנראה היה מרתק בעיני אנשים.
ג'ק העיף מבט בלילי. עיניה היו נעוצות בבלונים הצהובים העליזים. "בסדר. תן לי את כל הזר."
הוא התכופף לתת לה את הבלונים, והיא כרכה סביבו את זרועותיה ומעכה אותו. "אני אוהבת אותך! אתה האבא הכי טוב בעולם!"
מסביב שוטטו אנשים זרים, אבל ברגע הזה הלמה בג'ק דומייה מתוקה. הוא חש פרץ של חמימות ותחושת תכלית בעיצומו של יום רגיל.
"אל תקשרי את כולם בבת אחת לאריסטרטל, כי הוא יעוף לשמים," אמר.
לילי פרצה בצחוק והתנתקה ממנו, וכשירדה במדרגות הנעות, הבלונים התנודדו סביבה כמו קרני שמש זהובות.
"לילי!" קראה המורה לריקוד כשהם נכנסו אל האולם. "את נראית נהדר!"
"זאת קשת בענן." לילי הסתחררה והציגה את חצאית הטוטו שגומה תפרה. "הדבר שאני הכי אוהבת."
"זה מקסים." המורה פנתה אל ג'ק וחייכה. "שלום, ג'ק."
"מיס טמו." הוא הנהן ולא היה יכול להתעלם מגוף הרקדנית הגמיש שלה ומהעור החלק בצבע אבקת קקאו.
"מארָה," היא תיקנה אותו, כפי שעשתה פעמים רבות בעבר. היא הראתה בבירור שהיא מעוניינת בו, אבל לג'ק היה מספיק שכל לא להפריע למהלך התקין של שיעורי הריקוד של בתו. החדר היה מלא אמהות הוא היה האב היחיד שבא עם בתו. הן כרכרו סביבו, ולא רק בגלל שהיה פצצת טסטוסטרון, כפי שהעידו קולו, ידיו ותנועותיו, אלא גם בגלל הדרך שבה התנהג עם לילי תומך ומלא הומור. הן נמשכו אליו, וג'ק למד למקד את תשומת לבו בלילי כדי לא לעורר קנאה.
"מתארגנים שם." מיס טמו הנחתה את לילי אל מאחורי הבמה.
"קח, אבא!" לילי נתנה לו את הבלונים. "איך אני נראית?"
"נהדר. כמו תמיד."
"הקוקו שלי בסדר?"
ג'ק ירד על הברכיים ומתח אותו. הוא הטביע נשיקה על מצחה ומחה שוקולד מלחייה. "זהו. הכול טוב?"
"הכול טוב!" היא הנידה את ראשה ובקושי הצליחה לרסן את התלהבותה מהעלייה לבמה. "שב בשורה הראשונה בשביל שאני אוכל לראות אותך, בסדר?"
"אני מכיר את התרגולת, לילי. אי פעם אכזבתי אותך?"
"אל תשכח לצלם!"
"לכי כבר." ג'ק צחק. "לכי תרקדי כמו רוח סערה."
לילי נשמה נשימה עמוקה וחייכה. "להתראות בצד השני."
"להתראות בצד השני, ילדונת." הוא ראה אותה נעלמת מאחורי הקלעים.
"ג'ק..." מיס טמו טפחה קלות על שכמו. "הבלונים קצת מפריעים. אתה מוכן לשים אותם בצד?"
"בהחלט." ג'ק סקר את האולם. הוא הלך והתמלא, אבל שתי השורות הראשונות נשמרו למשפחות. "יש לי זמן לרוץ למכונית ולשים אותם שם?"
"חמש דקות, אבל לילי עולה שלישית, אז בטח תספיק."
"מעולה. אני כבר חוזר."
ג'ק עלה במדרגות הנעות וחזר אל החניון. ארומה של קפה טרי הגיעה לאפו כשעבר ליד בית קפה והזכירה לו את הכוס שהשאיר במכונית. לא היה בעולם שום דבר טעים יותר מפולי קפה ערביקה מהחווה. טעמם המובחן היה תוצאה של דייקנות החל בשתילה, דרך הקטיף וכלה בקלייה בדוד מסתובב מעל להבת גז. ג'ק פתח את המכונית, לקח את הקפה ולגם לגימה גדולה ומספקת.
ברגע שעמד להכניס את הבלונים פנימה, קולות נפץ חדים וחזקים הרעימו באוויר. ברגע הראשון הוא חשב שהבלונים התפוצצו בזה אחר זה, אבל לרעש היה הד, בום שהתגלגל ברחבי החניון. כשהרעש נשמע שוב, ג'ק הרגיש צמרמורת שהגיעה עד לשד עצמותיו. הוא הכיר רובים. אי אפשר לחיות בחווה באפריקה, באזורי הכפר, בלי ללמוד להתגונן מפני חיות טרף. אבל ג'ק לא השתמש מעולם במקלע, והיריות שהגיעו מתוך הקניון בהחלט נשמעו כמו צרורות ממקלע.
אומרים שכוחו האמיתי של אדם מתגלה ברגעי אסון, ומוזר ולא הוגן להעריך כך אנשים. כיוון שפורענויות הן מפלצות אימתניות ומעוותות הנחבאות בשולי שדה הראייה שלנו. וכאשר אחת מן הצלליות המטושטשות האלו מתגלה ומתייצבת מולנו, עירומה ומזוויעה, היא מותירה אותנו חסרי אונים. החושים קולטים משהו פתאומי כל כך, משונה כל כך, עד שאנחנו נעצרים ותוהים אם הוא אמיתי. כמו לווייתן כחול שנופל מהשמים. המוח פשוט לא קולט את זה. וכך עמד ג'ק משותק, עם קפה ביד אחת ובלונים בשנייה, בחניון 2 בקניון קילימאני, ביום שבת אחר הצהריים בחודש יולי, ושמע יריות שבקעו מבפנים רגע אחרי שהשאיר שם את בתו.
רק כשהחלו הצעקות, כשהחלה מנוסת הבהלה של הקונים מבעד לדלתות, ג'ק תפס את עצמו. הוא לא הרגיש את הכווייה מהקפה החם שנשפך על רגליו. הוא לא ראה שישה בלונים צהובים נוסקים אל שמים דמויי לווייתן כחול. הוא הרגיש רק את הייאוש של אב שחייב להגיע אל בתו. תכף ומיד.
אם מישהו היה עף מעל לקניון באותו הרגע, הוא היה רואה מחזה מוזר: המון בני אדם נדחקים, דוחפים ועושים הכול כדי לצאת מן הבניין, וגבר יחיד נדחק, דוחף ועושה הכול כדי להיכנס פנימה.
ג'ק פילס את דרכו בהמון בזכות דבקות במטרה יותר מאשר בכוח. בפנים היתה מהומת אלוהים. יריות הרעישו בקניון. נעליים ושקיות קניות היו מוטלות מכל עבר, שתייה נשפכה בכל מקום. עגלת הבלונים עמדה זנוחה ואדישה, פרצופים מחייכים ונסיכות דיסני בהו ממנה באנדרלמוסיה. ג'ק לא הביט ימינה ושמאלה. לא טרח להבחין בין אוהב לאויב. הוא עבר את בית הקפה, דרך על קרואסונים אכולים למחצה ועל עוגיות מעוכות והתעלם מזעקות לעזרה. הוא היה כולו ממוקד במטרה. הוא חייב להגיע למטה אל אולם ההופעות.
שב בשורה הראשונה בשביל שאני אוכל לראות אותך, בסדר?
אני מכיר את התרגולת, לילי. אי פעם אכזבתי אותך?
הוא כבר היה ממש ליד המדרגות הנעות, כשפעוט, שבא מהכיוון ההפוך, נעצר מולו בבת אחת. הילד היה אבוד ומותש מבכי. יבבותיו החרישיות בקושי הגיעו לאוזניו של ג'ק כי לבו דפק בכוח. הם עמדו שם לרגע קצר, הילד המאופר כבאטמן מטושטש מרוב דמעות והגבר, שלשבריר שנייה נקרע בין הרצון להביא אותו למקום בטוח ובין הרצון להגיע אל בתו.
ואז ג'ק סטה הצדה. הוא היה בטוח שיזכור לנצח את פניו של הפעוט, את מבט הציפייה בעיניו הגדולות העגולות, את המוצץ שהיה מחובר לחולצתו. בו ברגע שדחק את הבושה אל פינה אפלה בנפשו, מישהו החל לצעוק.
"אַייזה! אייזה!"
הילד פנה לעבר קולה של האישה כך שהיה ברור שהיא האדם שהוא חיפש.
ג'ק פלט אנחת רווחה ומיהר אל המדרגות הנעות.
"אדון! עצור. בבקשה. תוציא מפה את הבן שלי."
היא שכבה על הרצפה, במרחק כשלושה מטרים מג'ק, ליד עגלת ישיבה שהתהפכה, והחזיקה בקרסולה. היא היתה פצועה. ובהיריון.
"בבקשה תוציא אותו מפה," היא התחננה.
אנשים המשיכו לברוח מהקניון, כתמים מבועתים בתנועה, אבל מכל האנשים, מכל האנשים, היא ביקשה דווקא מג'ק. אולי מפני שג'ק היה היחיד ששמע אותה. אולי מפני שהתעכב והבחין בפעוט הבוכה בעיצומה של המהומה. היא לא דאגה לעצמה, לא ביקשה דבר לעצמה. בכך היו מאוחדים. שניהם רצו להוציא את ילדיהם משם.
ג'ק עמד בראש המדרגות הנעות והרגיש את הגומי שבמעקה מחליק תחת ידיו.
רד.
לא. תעזור להם.
"אני מצטער," הוא אמר. כל שנייה שהוא בזבז היתה שנייה שהפרידה בינו ובין לילי.
הוא היה צריך להסב מיד את עיניו, אבל ברגע של עיכוב ראה את הילד מחבק את אמו, את גופו הקטן מתרפה בהקלה מפני שמצא אותה, את האמונה שעכשיו הכול יהיה בסדר שעמדה בסתירה מוחלטת לייאוש ולחוסר האונים שבעיניה.
פאק.
לכן ג'ק עשה את הדבר הקשה, האמיץ והאלטרואיסטי ביותר שעשה אי פעם. הוא פנה לאחור. הוא תפס את הילד ביד אחת, תמך באמו ביד השנייה והוציא אותם החוצה. כיוון שפעל על אדרנלין, זה לא לקח לו יותר מדקה. אבל זאת היתה דקה אחת יותר מדי.
כשהוא הסתובב כדי להיכנס בחזרה פנימה, התפוצצות טִלטלה את הקניון והעיפה אותו רחוק. לוח זכוכית נחת עליו, והוא נלכד מתחתיו. מטר של גושי פלדה ובטון ירד על החניון וניפץ שמשות קדמיות ופנסים. יללות האמבולנסים וניידות המשטרה התערבבו בצפירות האזעקה של מכוניות. אבל הנפגעים נותרו דוממים להחריד, חלקם לנצח.
ג'ק נע ונאבק באפלה שאיימה להטביע אותו. יש משהו שהוא חייב לעשות. מקום שהוא חייב להגיע אליו. הוא התמקד בעשן המצחין שמילא את ריאותיו חריף, מר ושחור כמו הידיעה שהלמה בו ברגע שפקח את עיניו.
לילי. אלוהים. אכזבתי אותך.
בעוד העולם יורד על הברכיים סביבו, בעוד קירות נקרעים, בשעה שגג עף באוויר, כשהוא מוקף בדם ובפיסות עצם ג'ק הרגיש שהוא נקרע לשניים. ג'ק של לפני, שאהב קפה שחור, שמים כחולים ונסיעה העירה עם החלונות פתוחים, וג'ק של אחרי, שחיוכה המתוק של בתו והקוקו שדמה לצמר גפן מתוק ריחפו מול עיניו בחום היום, בתופת של מצב חירום.
איך אני נראית?
נהדר. כמו תמיד.
באותו רגע, בעת שעשה מאמץ עליון להרים מעליו את המשקל שהצמיד אותו ארצה, ג'ק ידע. הוא ידע שאין דרך להיחלץ מזה, שאין דרך חזרה. וכך, כמו אנטילופה תשושה החושפת את צווארה לפני האריה, עצם ג'ק את עיניו והניח לגלימה המשתקת של החשיכה לבלוע אותו.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"ערפילי הסרנגטי", ליילה אטר, ידיעות ספרים, 320 עמודים.
בשיתוף עברית
