הדמות הראשית נוהגת בכביש פתוח, מוציאה את ראשה מבעד לחלון ונותנת לרוח ללטף את פניה. היא שואפת לשחרור, חופש, משהו שייחלץ אותה מתחושת המחנק והאיפוק שהיא חווה. במילה אחת: קלישאה. כך נפתח "הבת האפלה" (The Lost Daughter), סרטה הראשון כבמאית של השחקנית מגי ג'ילנהול המבוסס על רומן בשם זה מאת הסופרת המסתורית אלנה פרנטה (ראה עתה אור מחדש בהוצאת הקיבוץ המאוחד) שאותו, גילוי נאות, לא קראתי.
"הבת האפלה" – טריילר
האישה היא לֵדָה (אוליביה קולמן), מרצה בהרווארד שמגיעה לחופשה באי יווני. שמה מתייחס, מטבע הדברים, לסיפור הלקוח מהמיתולוגיה היוונית על לדה והברבור – זאוס, מלך האלים, שהתאהב בה ועל-כן עטה על עצמו צורת ברבור כדי שלא לעורר את קנאתה של אשתו, הרה, ושכב עמה. בתם המשותפת הייתה הלנה מטרויה שפניה, כזכור, השיקו אלף ספינות מלחמה, וגם היא נוכחת בסרט בדמותה של ילדה קטנה בשם אלנה שהוא גם שמה של מחברת הרומן שעליו מבוסס הסרט.
ביקורות נוספות:
כל הפרטים האלה, שבספר אולי נושאים איזושהי משמעות, נותרים בסרט (שגם את התסריט לו כתבה ג'ילנהול) כלא יותר מאשר טריוויה תפלה. לדה היא מרצה לספרות איטלקית שמגיעה לנפוש לבדה באי יווני. ברור לנו שמאחורי יחסה המתנשא והמרוחק כלפי כל מי שמנסה לגלות כלפיה ידידותיות בסיסית מסתתר כאב עמוק. אל דאגה: הסרט יעשה הכל כדי להבהיר לנו את המובן מאליו, ואם זה לא מספיק – יידרש לסדרה ממושכת וחוזרת על עצמה של פלאשבקים כדי להראות לנו את מה שאפשר היה בלעדיו.
בשבתה על החוף הקסום של בית ההארחה שבו היא מתגוררת, לדה מוטרדת מנוכחותה של משפחה רעשנית. היא אף מגיבה בגסות מאופקת כאשר היא מתבקשת לזוז מעט ממקומה. מראהּ של ילדה קטנה המשחקת עם בובתה על החוף מושך את תשומת לבה, וכך גם אמה הצעירה (דקוטה ג'ונסון). ברור לנו שיש כאן סיפור הקשור באימהותה שלה עצמה – לדה, כמסתבר, היא אם לשתי בנות בשנות ה-20 לחייהן, שמתנכרות לה.
כאשר הילדה הולכת לאיבוד, לדה מוצאת אותה ומשיבה אותה לבני המשפחה המודאגים. לעומת זאת, היא בוחרת להסתיר אצלה את בובתה האהובה של הילדה, שחסרונה גורם לה לצער רב. מדוע היא עושה זאת, ועל שום מה היא מחביאה אותה במעמקי ארון המטבח? התשובה קשורה, כמובן, בנושא שבו עוסק הסרט, מן הסתם בעקבות המקור הספרותי: אימהוּת, וליתר דיוק פירושה של אימהות תקינה ומתפקדת, לפחות על-פי הקודים החברתיים הבורגניים המקובלים.
כדי להבין את הסיבות להתנהלותה בהווה נדרשת ג'ילנהול לטריק המשומש ביותר: פלאשבק. קל יותר להראות את מה שתסריט מתוחכם יותר היה רק רומז עליו. כך אנו פוגשים את לדה בצעירותה (ג'סי באקלי), אקדמאית בעלת שאיפות שמתקשה להתמסר לגידול בנותיה, ובהמשך גם בוגדת בבעלה עם קולגה ססגוני אותו היא פוגשת באחד הכנסים (פיטר סרסגארד שהוא גם בן זוגה של ג'ילנהול). "הבת האפלה", כך אנו מבינים, עוסק באישה המסרבת לתפקיד המסורתי שלה, זה התובע ממנה להקריב את אושרה וחירותה למען האימהות. מצד שני, הוא מציג אותה כמי שבהווה שלה, כאשת אקדמיה מוערכת, היא משלמת על כך מחיר רגשי כבד.
"הבת האפלה", ששתיים ממפיקותיו הן הישראליות טליה קליינהנדלר ואסנת הנדלסמן קרן, נעדר תחכום של ממש. הוא עשיר בסמלים שכל אחד מהם זועק את משמעותו, וכל אחד מהם מתקשר למימד הספק סדיסטי-ספק אימהי שמתקיים בדמותה של לדה. ייתכן וזה עובד היטב במקור הספרותי, אבל בסרט זה בעיקר מלווה בגלגול עיניים מצד הצופה. אחת הסצנות היותר מגוחכות מוצאת את לדה באולם קולנוע שבו מוקרן "הפעם האחרונה שראיתי את פריז", סרטו של ריצ'רד ברוקס מ-1954 בכיכובה של אליזבת' טיילור. אל האולם נכנסת חבורה רעשנית של צעירים שמתגרים בלדה הדורשת מהם להיות בשקט. בסופו של דבר, היא יוצאת בסערה מהאולם. כלל לא ברור לנו מדוע היא מגיבה כך, והאם זה אכן כלפי הצעירים הגסים או שמשהו בעלילת הסרט – טיילור נישאת לעיתונאי אמריקני שמחזר אחריה בפריז שאחרי מלחמת העולם השנייה, אבל אהבתם דועכת במהירות – מייצג בעבורה פנטזיה לא ממומשת.
הסרט לא עובד בעיקר משום שהדינמיקה בין הדמויות נותרת קלושה. כך זה בהשתקפות העצמית שלדה מוצאת (או שלא) באם הצעירה, נינה – השתקפות שאם אכן יש בה משהו הרי שאינה אומרת הרבה. כך זה גם בקשר שנרקם בינה ובין הגבר האמריקני שאחראי על הדירה בה היא מתגוררת (הופעה סימפטית כתמיד של אד האריס), שבסצנה מצוינת אחת מתייצב בדלת כשבידו תמנון טרי. וכך זה גם עם סטודנט צעיר שהיא פוגשת על החוף (פול מסקל), ולרגע נדמה שהיא מנסה להיות גברת רובינסון מ"הבוגר" הקלאסי.
אוליביה קולמן, שחקנית נפלאה, נוכחת בכל סצנה בסרט (גם אם לא ברור מה היא עושה בה), כך שמה שאנו חווים הוא נקודת מבטה. אין כל ספק שדמותה מעוררת אמביוולנטיות, אבל אין בכך שום דבר מהותי. הסרט מתנהל כשורה, אבל יש בו משהו הרבה יותר בנאלי והרבה פחות רדיקלי מכפי שנדמה. זהו סרט על אם המבקשת לחוות שחרור מבנותיה, להתכחש לרגש האימהי ואפילו ליהנות מזה. זו שנוטשת ולא ננטשת. אבל אין בו שמץ של עמימות רגשית, ועם סופו מצאתי עצמי פולט ברוך שפטרנו. לא מהסרט. מהדמות שבמרכזו.
