קצת מוזר לכתוב רשימת ביקורת על סרט בן 4.5 שעות שצפינו רק בחלקו הראשון, והוא מסתיים בכתובית הלגמרי לא-שגרתית to be continued. אבל "הזרים: חלק 1" (The Strangers: Chapter 1) הוא אכן החלק הראשון בסדרה שכבר צולמה, ושהפרק השני שלה עתיד לצאת בהמשך השנה, והשלישי –מתישהו ב-2025. במילים אחרות: כדי להעריך נכונה את הפרויקט, אם מישהו אכן מתעקש על זה, צריך יהיה לצפות בו במלואו. הבמאי עצמו, רני הרלין, טוען שכל אחד מהפרקים הבאים ירחיב את היקום הזה שבו מתרחש הפרק הראשון, שממילא מתבסס על קלאסיקה מודרנית בז'אנר סרטי הפלישה הביתית.
"הזרים: חלק 1" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
המקור הוא "זרים", סרט משנת 2008 שהופק בתקציב זעום יחסית וזכה להצלחה קופתית ראויה. ליב טיילר וסקוט ספידמן גילמו בו שני צעירים המגיעים לבית מבודד ומוצאים עצמם עוברים לילה של גיהינום שבמהלכו הם מותקפים על ידי אנשים במסכה. המוטיב של home invasion לא הומצא אמנם בסרט הזה – אבי הז'אנר הוא "כלבי הקש" המיתולוגי של סם פקינפה מ-1971 – אבל הסרט, שכתב וביים בריאן ברטינו, עסק בדרכו האפקטיבית באלימות המתפרצת במפתיע ולכאורה משום מקום. ב-2018 הופק סרט המשך שלא עורר תשומת לב מיוחדת. הפרויקט הנוכחי מתפקד כמעין צאצא לא-ברור של הסדרה. לא בדיוק פריקוול, רימייק או ריבוט. כאמור, יותר יקום של רוצחים במסכה וקורבנותיהם שמזכיר את עולמם של פו הדב ("פו הדב: דם ודבש") וחבריו הרצחניים מסיפורי הילדים (במבי, פינוקיו), שהולך ותופס עתה מקום במרחב סרטי האימה.
עלילת "הזרים: חלק 1" זהה כמעט לגמרי לזו של הסרט מ-2008. שוב לפנינו זוג צעיר (מדלן פטץ' ופרוי גוטיירז), ושוב הם נקלעים לאיזור כפרי מבודד, הפעם באורגון. שוב מכוניתם נתקעת באורח לא מפתיע, בהינתן האנשים שנקרים על דרכם, ושוב הם מוצאים עצמם בבית מבודד עם נקישות חוזרות ונשנות על הדלת ודמות מסתורית השואלת אם תמרה נמצאת. כמו בסרט המקורי, גם הפעם שלישיה של זרים במסכות - גבר עם שק על פניו ושתי נשים עם מסכות בובה (dollface ו-pin-up girl) - ישליטו טרור על הנוכחים. וזהו, בעצם – עד לסוף שאינו בעצם סוף כי כאמור, המשך יבוא.
לזכות הסרט ייאמר שהוא מצליח לשמור על מידה של מתח ועניין, ולא פחות חשוב – אם הפרק השני היה מוקרן במפתיע בתום הסרט, הייתי נשאר לראות. יש משהו מתסכל בסרטים שנוטלים לעצמם חירויות של סדרות טלוויזיה, ובה בעת קשה שלא להעריך את המקוריות. אולי הדרך הנכונה לצפות ב"זרים" היא פשוט להמתין עוד כשנה, עד ששלושת הסרטים ייצאו, ואז לצפות בהם בבת אחת (אפשר להניח שהאופציה הזו תונח בפני צופים אדוקים). מה שעוד עובד בסרט הוא האלימות הבלתי-מפוענחת שמנחה אותו. אמנם חסרה בו המורכבות האתית של סרט פלישה ביתית כמו "משחקי שעשוע" שמיכאל האנקה ביים פעמיים, באוסטריה (1997) ובארה"ב (2007), אבל הסתמיות של הסאדיזם היא אפקטיבית גם בסרט הזה.
מקורותיו הנוספים של "הזרים: חלק 1" נמצאים בקלאסיקות אימה מודרניות נוסח "טבח המנסרים מטקסס" שטובי הופר ביים ב-1974. כמותו, גם הסרט הזה משקף חרדה בסיסית ואפילו מטרידה ומתנשאת מפני אמריקה הכפרית שהיא היפוכה המוחלט של זו העירונית, המגולמת בדמויותיהם של שני הקורבנות. כאשר הופר עשה את סרטו, הרצחניות החולנית של "פני עור" ומשפחתו הקניבלית הדהדה את הטראומה של מלחמת וייטנאם, ואת האלימות האמריקנית שכמסתבר נטועה עמוק בנוף השורשי. כאשר צופים בסרט הנוכחי קשה שלא לזהות בו חרדה מפני הטראמפיזם ההולך ומשתלט מחדש על אמריקה, ואת הפחד של אמריקה הליברלית מפני האלימות שנלווית אליו (תחשבו על ההשתלטות על הקפיטול ב-6 בינואר 2021 כביטוי האולטימטיבי של פלישה ביתית). עבור הצופה הישראלי הסרט הזה אינו יכול שלא להדהד את אירועי 7 באוקטובר, וכמה מדימוייו בהחלט גררו אותי לשם, אבל עבור צופה אמריקני הסרט מבטא אימה אמיתית מפני העתיד לבוא.
"הזרים: חלק 1" בוים, כאמור, בידי רני הרלין הפיני במוצאו, מי שבשנות ה-90 המוקדמות היה אחראי לכמה להיטים הוליוודיים כ"מת לחיות 2" ו"סחרור מסוכן", וגם לכמה כישלונות קופתיים כמו "נשיקה ארוכה ללילה" ו"אי הפיראטים" – שניהם עם זוגתו דאז, ג'ינה דיוויס. בין לבין הוא אף היה אמור לביים את "הנוסע השמיני 3" לפני שחילוקי דעות עם המפיקים הורידו אותו מהפרויקט. מי שעבורם שמו של הרלין הוא לא יותר מזיכרון עבר עמום, ישמחו לדעת שסרטו החדש, לפחות החלק ממנו בו צפינו, מעמיד אותו שוב על הקרשים.
