הנה הוא חוזר, ג'יימס בונד. עם המבטא הבריטי, וההומור הדק שבא איתו. עם אקדח הוולטר PPK המסורתי והגאדג'טים החדשים. עם המלבושים האלגנטים שמונחים היטב עליו והדוגמניות היפהפיות שלצדו. הדמות של בונד עברה לא מעט גרסאות בספרים ובעיקר על המסך, אך נשארה תחומה בקווי המתאר הקשיחים שעיצב עבורה הסופר איאן פלמינג. הסוכן 007 מקסים אבל קשוח, חומד לצון אך רציני, ותמיד-תמיד שופע טסטוסטרון. כך היה במשמרת של שון קונרי, ג'ורג' לזנבי, רוג'ר מור, טימותי דלטון, פירס ברוסנן וגם אצל דניאל קרייג - כל אחד מהשחקנים מצא את עצמו חנוט בחליפת הדמות של בונד, הגבר-גבר שנותר חזק ויציב לאורך השנים, תקוע במקומו עם כדור הארץ שמסתובב סביבו, נחוש-נחוש לנטרל את אלה שזוממים להחריב אותו. לא מעט כאלה צצו ב-25 סרטי הסדרה (פלוס שניים לא רשמיים, "קזינו רויאל" ו"לעולם אל תאמר לא"), מ-1961 ועד היום כש"לא זמן למות" עומד לצאת לאקרנים.
בונד תמיד נשאר שרמנטי, סקסי ומאוד-מאוד גברי, כשמסביבו נשים יפהפיות הולכות ובאות. בדרך כלל הנבלים שמולו הם אנטיתזה לדמותו: חיוורים, רופסים, לעתים אפילו נכים, אבל בעלי עוצמה כלכלית ואכזריות חסרת רסן. רובם גברים לבנים כועסים ומתוסכלים, ללא טיפת צ'ארם אישי או סקס אפיל. במקום יפהפיות מהממות, הם מקיפים עצמם בשומרי ראש שרירנים בעלי מראה אקזוטי במיוחד - ענקים עם לסתות מתכת כמו "מלתעות" ("מונרייקר"), ננסים ערמומיים כמו ניק נאק ("האיש עם אקדח הזהב"), בעלי גוף בלונדינים כמו קריגלר ("לעינייך בלבד") או נקרוס ("007 באיזור המסוכן"), או בריונים ממוצא אסיאתי כמו אודג'וב ("ד"ר נו"), ממוצא הודי כמו גובינדה ("אוקטופוסי") או ממוצא אפריקני כמו כהן הוודו, בארון סאמדי ("חיה ותן למות"). לעתים נדירות, ולשם הגיוון, הנבלים הצטיידו בנשים קטלניות אך פחות נשיות, כמו אירמה בונט המזקינה ב"בשירות הוד מלכותה" ומיי דיי האנדרוגנית בגילומה של גרייס ג'ונס ב"רצח בעיניים".
אל מול הכריזמה המינית והגברית של בונד ונערותיו, ומבעד לנוכחות הפיזית של הבריונים שלהם, נותרו ד"ר נו, יוריק גולדפינגר, הוגו דרקס, מקס זורין, ארנסט סטברו בלופלד והנבלים האחרים קצת בצל. הם תמיד היו אדריכלי המזימות המתוחכמות והמסוכנות ביותר, אבל בואו נודה על האמת: בנוף של סרטי האקשן של 007, הכוח גובר על המוח. בעולם השובניסטי והמאצ'ואיסטי הזה, משברים נפתרים באלימות, בזבנג וגמרנו. פיקחותם, נבזיותם, ומיליוני הדולרים שבכיסם של הנבלים הללו לא ממש עומדים להם ברגע האמת.
אין פלא על כן, שהיו מי שתייגו את הדמויות הללו על פי מפתח הקוויריות ההוליוודי, שמקורותיו בקולנוע האמריקני של המחצית הראשונה של המאה ה-20. צפו ותיווכחו: בקולנוע של אותן שנים, גברים זרים ומוזרים הם בהגדרה החשודים המידיים בעבירה פלילית כלשהי, בפשעים נגד האנושות ובערעור הסדר החברתי. בהתאם, יש מי שמפרשים את סרטי בונד לא כמאבק בין הציביליזציה לאילו החותרים תחתיה, אלא בין מובהקות מגדרית של גבר ואישה (כפי שבונד ונערותיו מייצגים) לבין אלו המטשטשים את הבינאריות הזו והמפצים על כישלון גופני ועל היעדר תשוקה מינית באמצעות מגלומניה וסדיזם.
חתול פרסי במקום יצר מיני
בראש מצעד הגאווה של נבלי בונד עומד ארנסט סטברו בלופלד. ברנש נמוך קומה, מצולק וקירח שלוקה בנכות מסוימת כגבר. המראה הפגום שלו שולל ממנו כל זיקה למיניות, וכתחליף הוא מתענג על החתול הפרסי שלו. ואם הוא לא יכול לכבוש נשים, הוא יוצא לכבוש את העולם באמצעות ארגון ספקטרה הנודע לשימצה שהוא עומד בראשו. מי שנחשב לאויב המר ביותר של בונד הופיע לראשונה בסרט "מרוסיה באהבה" (1963), מבלי שהוזכר שמו או שנחשפו פניו. אנתוני דוסון גילם אותו על המסך מן המותניים ומטה, כשהוא מלטף כמובן את החתול השעיר האהוב שלו, והופעה דומה נרשמה ב"כדור הרעם" (1965). בלופלד המסתורי הוצג לראשונה במלוא אונו, או יותר נכון אי אונו, ב"אתה חי רק פעמיים" (1967) בגילומו של דונלד פלזנס הבריטי (שהחליף במהלך הצילומים את השחקן יאן ווריך, שלוהק תחילה).
מאז נרשמו גלגולים שונים של הדמות, במקביל לאלו של בונד עצמו. טלי סבאלס גילם אותו ב"בשירות הוד מלכותה" (1969) וצ'ארלס גריי ב"יהלומים לנצח" (1971). בפתיחת הסרט "לעיניך בלבד" נראה כי בונד בגילומו של רוג'ר מור חותם את הפרק של בלופלד בחייו,כשהנבל הפגום הופך לנכה של ממש בכיסא גלגלים. הוא מנסה לחסל את הסוכן הבריטי שנוא נפשו באמצעות מסוק שנשלט על ידו בשלט רחוק, אלא שבסופו של דבר הוא נופל קורבן לתעלול של עצמו כשהוא מושלך מגובה רב לפיר של ארובה תעשייתית. אלא שכמו במקרה של בונד, גם בלופלד חי רק פעמיים, ויותר אם צריך. הופעתו בגילומו של מקס פון סידוב ב"לעולם אל תאמר לא" לא בהכרח נחשבת, כיוון שלא מדובר בסרט רשמי בסדרה, אבל דמותו שבה מן המתים באופן רשמי ב"ספקטרה" מ-2016 כשהפעם מתכבד בתפקיד כריסטוף וולץ, שאף ישוב לסיבוב נוף ב"לא זמן למות".
(המערכון מ"סאטרדיי נייב לייב": סטינג בתפקיד הנבל)
בלופלד הוא נבל-העל של סדרת סרטי בונד, אולם ההופעה יוצאת הדופן שלו ויחסיו הקרובים עם החתול הפרסי העניקו לו מסגור קווירי ברור, כזה שזכה להמון גלגולים פארודיים מחוץ לפרנצ'ייז. החיקוי הידוע מכולם הוא כמובן זה של ד"ר איוול מהקומדיה "אוסטין פאוורס" והחתול המפורסם שלו ד"ר ביגלסוורת', אבל גם דמותו של ד"ר קלואו מסדרת הטלוויזיה המצוירת "המפקח גאדג'ט" היא רפרור ברור וישיר לבלופלד. יש מי שמשערים שהוא היווה השראה גם לעיצוב דמות הנבל ג'ובאני מקבוצת רוקט בסדרה "פוקימון". ב-1987, הסדרה "סאטרדיי נייט לייב" אירחה מערכון בשם "קליעים אינם זולים". במהלכו, סטיב מרטין שמגלם מרגל שרמנטי דמוי בונד נתקל בסטינג, הלא הוא הנבל המפורסם גולדסטינג, ובידו בובה של חתול לבן.
הנבל שהצליף בבונד העירום
המיניות המעורערת ותפיסת הגוף המעוותת הצמודה לה באה לביטוי באופן בוטה למדי ב"קזינו רויאל", (2006) בסצנת העינויים שעובר בונד (קרייג) בידי הנבל המשונה לה שיפר בגילומו של מאדס מיקלסן הדני. מדובר בשחקן בעל נוכחות פיזית בולטת דווקא, שכאן עינו השמאלית והמצולקת אמורה להעיד על פגמיו וחולשותיו. מי שידוע בבתי הקזינו המהודרים כקלפן מצטיין, מתעקש לאתגר את היתרונות הפיזיים הניכרים של בונד שכבול לכיסא: אל מול גופו העירום, הוא אומר "וואו, אתה מטפל היטב בגופך. איזה בזבוז", בעודו חובט בבונד באמצעות חבל ומאיים שעד שיסיים "לא יישאר הרבה מהגבריות שלך". בונד סופג וסובל, אך לא נכנע ונראה כי הוא אף משתעשע כשהוא זועק: "כל העולם יידע שנהרגת בעודך מגרד את הביצים שלי". במקרה זה, השנינות המפורסמת של המרגל הבריטי וקור הרוח שלו עומדים לרשותו אל מול המתקפה האכזרית שכאילו מונעת מתשוקה הומואירוטית ומקנאת הגוף.
(קנאה גופנית. מתוך "קזינו רויאל")
שש שנים אחרי הרגעים המדממים שחלק עם לה שיפר, נכונה לבונד של קרייג סצנת אחד על אחד לא נעימה עם נבל אחר - ראול סילבה שמו (חאווייר בארדם) בסרט "סקייפול". כמו בלופלד ולה שיפר לפניו, גם הוא סובל מפגמים גופניים, בעקבות פציעה בגולגולת הגורמת לעיוות בפניו, שהוא מצליח להסוות באמצעות פרוטזה בפיו. שוב בונד מוצא את עצמו קשור לכיסא מול נבל אכזרי שמאיים להתעלל בו. הפעם הוא אינו עירום, אולם סילבה מרשה לעצמו לפתוח כפתור בחולצה של בונד וללטף את חזהו כאילו היה החתול של בלופלד. הפלרטוט עובר לאזור החלציים ובשלב זה כבר ברור שיש פה עניין מיני. "יש פעם ראשונה לכל דבר", מתגרה בו סילבה, ונענה בתשובה מתחכמת מצדו של בונד: "מי אמר לך שזו הפעם הראשונה שלי?".
(תמיד יש פעם ראשונה. בארדם וקרייג ב"סקייפול")
סילבה מצליח להסוות את העיוותים בגולגולת שלו אבל אי אפשר להתעלם משיער הפלטינה הבוהק שלו, שמזכיר את הנבל מקס זורין מ"רצח בעיניים" מ-1985. על פניו, הדמות בגילומו של כריסטופר ווקן אינה לוקה בטשטוש מגדרי, אלא אם אתם מחשיבים את שיער הפלטינה כסימן זיהוי קווירי בתרבות האמריקנית (ואתם לא טועים אם כן). זורין, איל הון מסתורי שנולד בגרמניה כתוצאה מניסויי הפרייה של מדען נאצי, מתכנן לבצע השתלטות עוינת (אבל ממש) על עמק הסיליקון ולייסד אימפריה עסקית טכנולוגית על חורבותיו. אז למה בעצם שנתבלבל בנוגע לזהותו המינית? סיבה אחת יכולה להיות יחסיו עם המאהבת ויד ימינו, מיי דיי, בגילומה של גרייס ג'ונס, אמזונה שרירית, קשוחה ורצחנית - תכונות גבריות על פי סדר החברתי הישן. סיבה נוספת היא העובדה שלפני ליהוקו של ווקן, התפקיד הוצע לדיוויד בואי שדחה את ההזדמנות לאחר התלבטות. העובדה שהבמאי ג'ון גלן בחר במקור במוזיקאי בעל הדימוי האנדרוגני מרמזת כנראה על כוונותיו.
אדם בודד עם זיקה לאייפל
כמו זורין, גם הוגו דראקס ב"מונרייקר" הוא מיליארדר רב עוצמה. לפי הספרים של פלמינג הוא ממוצא גרמני עם זיקה לנאצים, אולם בסרט הוא צרפתי עם זיקה מיוחדת למגדל אייפל (סיבה נוספת להעלות השערות בנוגע לחסכים אישיים). כך או כך, בגילומו של מיקאל לונדייל מתגלה בפנינו אדם בודד וזועם. כמו נח המקראי, הוא יוזם תיבה שתשוגר אל החלל - ומזמין אליה את היפים והמוצלחים שבבני האדם, על פי בחירתו, מתוך ידיעה שכל שאר האנושות תישאר מאחור ותושמד. זה לא קצת מוזר שאל תיבת המונרייקר שלו מגיעים זוגות-זוגות לבושים לבן או סרבלי טיסה בעוד שרק הוא נשאר לבד?
נבלי בונד הם רבים, זרים ומוזרים - ארנסט סטברו בלופלד, לה שיפר, ראול סילבה, מקס זורין והוגו דראקס, וגם יוריק גולדפינגר, אמיליו לרגו, אריסטוטל קריסטאטוס, קרל סטרומברג, פרנץ סאנצ'ז, ויקטוס זוקאס ואחרים. המכנה המשותף לכולם הוא לא השתייכות לארגון פשע גלובלי זה או אחר, אלא היותם גברים לבנים, עשירים, מגלומנים, זרים, בעלי שם מסובך ופגומים מבחינה גופנית, המסתתרים מאחורי שומרי ראש חסונים. בניגוד להצלחות המסחררות של בונד השרמנטי עם הבנות, הם אפילו לא מתעניינים בכך, או שפשוט נואשו ובחרו להתמקם בשוליים במקום. קווירים.
כך היה כבר בתחילת הדרך, עם הנבל מהסרט "ד"ר נו" מ-1961 - המדען המשוגע ג'וליוס נו בגילומו של ג'וזף וייסמן, עם פניו הקפואים, הקימונו שעוטף את גופו מכף רגל ועד צוואר, וכפפות הפלדה שחרגו מעבר להצהרה האופנתית ונועדו לרסק דברים. כך צפוי להיות גם במקרה של הנבל האחרון (עד כה) שבא עלינו לרעה ב"לא זמן למות", ליוציפר סאפין בגילומו של רמי מאלק. מצולק ומחוטט, עם חיבה מיוחדת לביגוד בסגנון המזרח הרחוק. אגב, התיאוריות האחרונות סבורות שמדובר בגרסאות שונות של אותה דמות בדיוק. ממש כמו כל הנבלים האחרים, תכלס.
