כמו תירוצים הזויים של חרדים לא להתגייס, שיח מפלג ונודניקים בטלפון. רשימה חלקית, כן?
1. אחד הפרשנים החרדים ניסה להסביר השבוע שהוא מבין את הרצון שחרדים יתגייסו לצבא, אבל צריך להבין שהם לא יוכלו לשמוע שירת נשים. וחשבתי לעצמי: עוד לא התחיל שינוי בגיוס מצידם, אבל הם כבר מקטרים. הגיוס מתעכב, אבל הדרישות התחילו.
חבר של אותו עיתונאי, גם הוא מהמגזר החרדי, שיתף את דבריו ושיבח אותו על האומץ לנהל את הדיון הזה מול תקשורת לא-חרדית. אפילו במחמאה הזו הרגשתי את התהום שיש בינינו. אומץ? שמעתי סיפורי אומץ רבים מאוד בחודשים האחרונים, להגן על ציבור לא-משרת בהחלט לא מתקרב לאף אחד מהם.
קצת אחרי שקראתי את דברי הפרשנים החרדים (אני בכוונה לא מציין את שמותיהם, כי בסופו של יום, הם מדבררים תפיסת עולם בעייתית אבל הם אינם המחוללים שלה, וקיבלתי על עצמי להשתדל לנהל דיונים לגופו של עניין), חשבתי על כך שבעבר הייתי יותר סבלני לטיעונים שלהם. להידברות בנושא. לתהליך.
2. משהו בסבלנות שלי, ולמעשה בסבלנות של החברה הישראלית כולה, פקע. אנסה להסביר לכם, לפחות מבחינתי, מדוע: קצת לפני ששמעתי את ההצטדקויות של אותו פרשן חרדי, פגשתי את שחר, מג"ד בגולני, את איתמר מסיירת צנחנים ואת עומר מגבעתי. שחר נפצע בחאן־יונס, וכבר חזר מאז לתפקיד. הוא איבד כעשרה חברים בלחימה. עשרה חברים מהמעגל הקרוב. תחשבו על זה: עשרה אנשים צעירים שהיו חלק מחייו, אינם. כשנפצע ונלקח על האלונקה, עוד חילק פקודות לחייליו להמשך הקרב (קרב שבו חוסלו עשרות מחבלים). איתמר איבד שני חברים באירוע קשה אחר. הוא פצוע בבטן, והגיע להופעה שלי עם צמיד יד של השיקום בשיבא. עומר היה גם בהופעה, הגיע קצת באיחור, ישב על כיסא גלגלים, ושמתי לב שהוא זע בו, שקשה לו שעה וחצי לשבת בלי לנוע. אלה שלושה ישראלים שבזמן שהפרשן החרדי שואל מה יהיה עם שירת נשים, שואלים רק דבר אחד: איפה אני יכול לעשות הכי הרבה עבור המדינה. איפה צריך אותי ומתי אוכל לחזור למערכה.
הפער הזה, בין הצעירים שמקריבים את גופם ונפשם כדי לשמור עלינו להתחמקויות של החרדים מגיוס, פשוט לא עובר בגרון יותר. משהו באמת השתנה.
3. יום אחרי ההופעה ההיא הלכנו עם הילדים לאיזו עגלת קפה חמודה, וראיתי בתפריט משהו עם המילה "קציצות". זה היה סנדוויץ' עם קציצות ירק או לא יודע מה, כי מוגש שם תפריט חלבי, אבל בגלל שאני גרגרן המילה קציצות תפסה אותי והלכתי על זה בלי להתעמק יותר מדי. מפה לשם הזמנתי סנדוויץ' טבעוני. יש להם הרי קצת רגשי נחיתות לפעמים, אז הם נוטים לתת לאוכל שלהם כינויים מוגזמים. סטייק חצילים, פרגית גמבה וכאלה. איך היה הסנדוויץ'? בלי לפגוע, לא כיף. קצת כמו לבוא לחתונה ולגלות שהיא טבעונית. תחושה שנקלעת לחתונה האדומה במשחקי הכס. אין לי כמובן בעיה עקרונית עם אוכל טבעוני (הזמנתי פעם בורגר טבעוני ועשיתי ממנו אחלה תחתית לכוס), אבל ספציפית, הסנדוויץ' הזה לא היה טעים. לא משנה, העניין הוא שבזמן שניסיתי לאכול את מה שהוגדר כקציצות, התקשר אליי מישהו הרבה פעמים. לא הרפה. שוב ושוב. לא עניתי. אני לא עונה לטלפונים. עברתי את הגיל. זה תהליך חשוב שעשיתי: בעבר הצלחתי להפוך פגישות לשיחות טלפון. אנשים היו מבקשים פגישה, ובשלב מסוים הבנתי שזו טרחה נוראית, אז פיתחתי שיטה להתחמק ולהסליל את מבקשי הפגישה להסביר לי בטלפון מה העניין. בכמעט מאה אחוז מהמקרים אני מצליח לייתר את הצורך בפגישה.
עכשיו עברתי לשלב חדש: אני מסליל אנשים שרוצים שיחת טלפון לכתוב הודעה, ומוכיח להם שאין צורך בשיחה. אני שוקל מה יהיה השלב הבא בניסיונותיי לצמצם פעילות לאפס. מי יודע, אולי אצליח להסליל את הפונים לשדר לי בטלפתיה את מה שהם צריכים, כדי לחסוך גם את ההתכתבות.
4. בחזרה לעגלת הקפה. היה שם תור ארוך וכיפי, והיו שם הרבה מפונים. הסתכלתי עליהם: ישראלים גולים מחוץ לביתם. שוחחתי איתם. אנחנו צריכים לשים אליהם לב יותר. אנשים שפונו מבתיהם בשבת ההיא ונמצאים בחדרי מלון קטנים כבר חודשים ארוכים, בלי תאריך יעד אמיתי לחזרה הביתה.
נפגע כבודם, אבדה חירותם. אני יודע שיש כאלה שמחפשים לנפוש במלונות בלי מפונים. אני מציע לכם לעשות הפוך: לחפש מלונות עם הרבה מפונים, ולדבר איתם. להכיר מקרוב את מה שעובר עליהם, אחים אהובים שלנו, שמתמודדים עם דבר שלא היה כדוגמתו בארץ הזו. פגשתי שם אם שסיפרה לי שמכיוון שאין להם מקום, הילדים שלה, שלא היו רבים בכלל, רבים כל הזמן. הם כל כך רוצים הביתה. איזו מין תבוסה נוראית זו עבור המדינה החזקה שלנו, לפנות את כל האנשים הטובים והיקרים האלה לקוביות קטנות, ולתת לילדים שלהם ללמוד בכיתות מאולתרות. עד מתי בעצם נשלים עם המצב הזה?
לפעמים אני לא מתאפק מלחשוב מה היה קורה אם משהו מכל מה שקורה כעת היה מתרחש בזמן ממשלת השינוי. מה היו אומרים אמסלם ורגב וסמוטריץ’ ובן גביר, אם בזמן ממשלת השינוי הייתה ישראל חוטפת פוגרום אכזרי כל כך, ואם בזמן בנט או לפיד היו כל כך הרבה פיגועים והרוגים וחטופים ומפונים. הם הרי לא היו מחכים שהמלחמה תסתיים, הם היו מצביעים על הממשלה כאשמה, כשם שעשו לאחר כל פיגוע. אני באמת מקווה שבסתר ליבם, לפחות על הנקודה הזו, הם מתביישים.
5. אני משתדל, באמת משתדל, להתעסק במה שמחבר. אבל יהיה קל יותר לעשות זאת אם באמת יתחוללו שינויים מפליגים בהתנהלות שלנו. אם החרדים באמת יתגייסו, אם מי שאחראי למחדל של 7 באוקטובר לא יחשוש לקחת אחריות, ואם כל הצדדים יבינו את הדבר הפשוט הבא: אחדות איננה פריבילגיה. איננה מותרות. היא צורך אסטרטגי. ראינו בעינינו שכאשר אנחנו רבים ומפולגים, האויב תוקף. כשאנחנו ביחד, הוא בבעיה.
עד 7 באוקטובר עסקנו במריבות פנימיות. הקדשנו לזה את מיטב האנרגיות שלנו. הדגשנו בכל דרך את מה שמפריד. זה הזמן להיות ביחד. שבת שלום.
למה אני לא מחליף את הרכב האיום שלי? אולי מהסיבה שישראלים לא מחליפים את הממשלה האיומה שלהם
חלפו שבועיים מאז הפעם האחרונה, ואני ידעתי מה זה אומר: שהגיע הזמן לפעם הבאה.
חיכיתי לזה, ידעתי שזה בדרך וזה לא איכזב; כבר ביום ראשון בערב הודיע לי השכן שהבגאז' של האוטו שלי פתוח סתם ככה. יצאתי החוצה וסגרתי אותו. שעתיים אחרי, אותו שכן (הבנאדם מטייל עם הכלב בתכיפות שגורמת לך לתהות מי מוציא את מי ולמה) התריע שוב: הבגאז' שלך פתוח סתם.
התברר שהדבר הארור נפתח על דעת עצמו מדי פעם. "אז עשה טובה, אם אתה עובר ליד הרכב ורואה שהוא פתוח, תסגור אותו", סגרתי עם השכן והנחתי שפתרתי את הבעיה לצמיתות.
למחרת האוטו כבר פתח את הבגאז' וסגר אותו שוב ושוב ללא הפסקה. זה היה מרהיב בדרכו; מכונית דוממת – המפתח במרחק גדול ממנה – פותחת וסוגרת דלת אחורית חשמלית על דעת עצמה. כמה שכנים התקבצו לחזות במופע, שללא ספק עלה על כל ציפיותיו של פרופ' אמנון שעשוע מ"מובילאיי"; אכן, המכונית האוטונומית המלאה הראשונה!
לא בנסיעה, לא. אבל בעמידה – אחול־שלוקי אוטונומית!
הייתי נשאר משועשע בעצמי, אבל כזכור, חלפו רק שבועיים מאז הפעם הקודמת שבה המכונית הזאת ראתה מוסך.
גם חודש קודם היא ראתה מוסך. גם חודש וחצי.
בגדול, המכונית צריכה לפגוש מוסך אחת לשבועיים, אחרת היא לא רגועה. מרגע שאני מוציא אותה מהמוסך אחרי תיקון נוסף, אני מתחיל בספירה לאחור. אלה עומדים להיות שבועיים חלומיים, אני יודע; שבועיים שבהם המכונית תיסע רגיל, כמו כל בנות מינה.
וכעבור שבועיים משהו יופיע. זה יתחיל בקטן, יגדל במהירות, ואז יאלץ אותי לחזור למוסך.
הייתם חושבים שמדובר בגרוטאה סטודנטיאלית מהסוג שהחזקתי כשהייתי בעצמי גרוטאה סטודנטיאלית, אבל איפה; המכונית חגגה (במקום האהוב עליה: המוסך) שנתיים וחצי רק בחודש שעבר. זו מכונית מתוצרת יצרן שלא אנקוב בשמו כי היבואן ואני ביחסי "אתה הרי תצטרך מתישהו לעשות עליה טרייד־אין, ואנחנו היחידים שנהיה מוכנים, בחוסר חשק, לקחת אותה ממך, אז עדיף שלא תלכלך על המותג", אבל מדובר ביצרן שנחשב אמין וטוב. אירופי, אפילו.
וזה, ללא ספק ובקלות ובפער, הרכב הבעייתי ביותר שאי פעם היה בבעלותי. עד היום הספיקו – במסגרת האחריות – להחליף לו מנוע, גג, דלת שמאלית ומערכת הצתה. למעשה מדובר כבר ברכב חלופי לגמרי לרכב המקורי שרכשתי; הוא מורכב כולו מחלפים, ועדיין, ייאמר לזכותו, נשאר לו הדנ"א המקורי, זה שמורכב מנוסחאות שונות של החומר האציל ביותר המוכר לתעשיית הרכב: נאחס.
זה אוטו נאחס.
לא יודע אם יש עליו ספציפית נאחס או שהמותג כולו מנוחס, אבל הנה מה שאני יודע: שבעוד שבועיים האוטו הזה יגיע למוסך, עדיין אין לי מושג על מה, אבל זה הולך להיות משהו מקורי שעוד לא היה לו – וייתכן שלא לאף רכב אי פעם – אולי הוא יפתח צליעה בגלגל, לא יודע. אבל יש לי בדיוק שבועיים ליהנות ממנו בלי לחשוב עליו יותר מדי, והשעון מתקתק.
השאלה היא, כמובן, למה אני לא מחליף אותו כבר ודי.
ובכן, אתם יודעים; קודם כל, כי גם אם יימצא הרוכש שיסכים לקחת אותו במצבו – ובעיקר במצבי (אני איש מכירות איום. "תראה, זה חרא דבר, בגלל זה אני מוכר את זה", זה משפט הפתיחה הקבוע שלי ללקוחות פוטנציאליים) – עדיין אני אצטרך כמה (וכמה) עשרות אלפי שקלים כדי לקנות משהו חדש במקומו. ואין לי. שנית, כל ההתעסקות שבלהחליף מכונית עכשיו. באמצע מלחמה!
ושלישית – וזה אולי הדבר החשוב ביותר – אני דווקא אוהב את האוטו. באמת.
כלומר, כשהוא נוסע.
הוא נוח, שקט, מפנק, התנהגות הכביש שלו מקסימה (מאוד אדיב כלפי רכבים אחרים) ובאמת שהוא הרכב הגרוע הכי טוב שהיה לי. הוא גם הרכב הטוב הכי גרוע שהיה לי. אני באמת חושב שיכולנו להיות מאושרים יחד, אם הוא רק היה יותר, נניח, אחר. אבל בהינתן שהוא מי שהוא, ובהינתן שאני ממש נהנה ממנו כשאני לא ממש סובל ממנו, ובהתחשב בעלויות הצפויות, ובכאב ראש הנלווה, האוטו הזה לא הולך כרגע (או נוסע, לצורך העניין) לשום מקום.
כל זה גרם לי לחשוב, באופן טבעי, על דברים אחרים שאנחנו חייבים להחליף אבל לא מחליפים. למשל שני החבר'ה הצעירים, החמודים והאומללים תושבי שדרות, שהתראיינו השבוע לערוץ 12 אחרי שחזרו לעיר מחוסר ברירה, ונשאלו למי הצביעו בבחירות האחרונות. "לביבי", ענו שניהם. המראיינת המשיכה: "ואם יש עכשיו בחירות שוב?" והצעיר חשב לרגע ואז ענה: "עדיין אני בוחר ביבי", והצעירה ענתה: "הוא עושה, ביבי עושה".
הם באמת נראו חבר'ה בסדר גמור, ועדיין משהו איתם היה לא בסדר גמור בכלל.
כלומר, אחרי טראומת 7 באוקטובר, אחרי הפינוי הממושך והמבולגן, אחרי שהממשלה לא הציעה להם שום מענה והם נאלצו פשוט לחזור בחוסר כל לעיר המאוימת – כלומר אחרי שנתניהו, באופן די אישי, לא עשה בשבילם שום כלום מלבד לאפשר, ואולי גם לממן, את מתקפת 7 באוקטובר – הם עדיין חושבים ש"ביבי עושה" ומתכוונים להמשיך להצביע לו.
הם לא "כת" ולא "כרותי אונה" כמו שאנשים מסוימים ברשתות יטיחו בהם. אולי הם יותר כמוני והרכב: יודעים שיש פה משהו שחייבים להחליף, ובכל זאת לא מחליפים.
נתניהו וממשלתו הם דבר אחד כזה, אבל אני יכול לחשוב על עוד דוגמאות.
נניח הריהוט הישן והמחורע שאתם לא נפטרים ממנו. נניח מקרר או מזגן דולפים שאתם ממשיכים לחיות איתם. נניח דירה מתפרקת או צפופה מדי, מכוערת מדי, כבר־לא־בשבילכם מדי. נניח קריירה או מקום עבודה שאיבדו טעם. נניח בן או בת זוג שאיבדו קסם. נניח עיר שאיבדה צורה או איכות חיים.
נניח כל דבר שאתם כבר יודעים שהגיע הזמן להחליף, אבל אתם לא. אתם סוחבים עוד קצת. ואז עוד.
תמיד יש תירוץ טוב ללמה לסחוב: כי אין כוח עכשיו, כי יקר מדי, כי מאוחר מדי, כי מסוכן מדי, כי הילדים, כי לא באמצע מלחמה, כי כבר התרגלתם, כי הדבר הבא עלול להיות אפילו גרוע יותר. ובסוף, יש נימוק אחד שלוקח הכל: כי בעצם אתם אוהבים את החרא הישן, ואתם כבר מחורפנים מספיק כדי לחיות איתו.
קצת כמו בבדיחה הישנה ההיא של וודי אלן על הבחור שמגיע לרופא ואומר לו: "דוקטור, אח שלי מטורף, הוא חושב שהוא תרנגולת", והרופא אומר לו: "אז למה שלא תאשפז אותו?" וההוא עונה: "הייתי עושה את זה, אבל אני זקוק לביצים".
ואולי כולנו, בשלב זה של הקיום הישראלי, פשוט מג'נונים מספיק כדי לחשוב שאנחנו זקוקים לביצים.
אבל ברצינות עכשיו: הממשלה הזו חייבת ללכת. וגם המכונית.
הממשלה קודם.
הופעתו של האביב / באמצע הלילה התעוררתי עם שיר וחלום. בחלום ישבו ישראלים ושרו את השורה הבאה "נשמותינו שלמעלה, נשמותינו שלמטה". הייתה לשורה הזו גם מנגינה שהזדמזמה בראשי ומיד הקלטתי אותה על הטייפ באייפוני כדי שלא אשכח. לא, לא ניסיתי להבין מה משמעות השיר הזה, אלא קמתי ממיטתי, עברתי לחלון, ופתאום שמתי לב שלמרות הגשם הטפטופי, השמש לא הקשיבה להוראות החורף. ובניגוד לעלטה הגמורה ששררה פה ממש באותה שעה כמה ימים קודם, עלתה לה לפתע לגובה השמיים מוקדם מהרגיל והאירה את הבוקר. וכך באמת הבנתי שהוא פה. כלומר האביב!!!
ועכשיו רק אומר למי שמרים גבה, למה באמצע הבלגן הישראלי המטלטל אני מספר על הופעתו של האביב. אז זה כי אני משתדל להאמין שמצד אחד אמנם אנחנו רוצים וראויים לחיות, אבל מצד שני כדאי לנו לזכור תמיד שהדבר החשוב הוא, שיהיה לנו בשביל מה לחיות. והאביב עונה בדיוק על הצורך הזה.
לפני הזמן / אלא למרות שהייתי הרוס עליו עוד מהילדות, אח"כ בתיכון, בצבא אפילו, ובדרך כלל הייתי מברך על דבר בואו בהתרגשות ואפילו מדליק פעם סיגריה לכבודו (הפסקתי מזמן לעשן ולירוק לצדדים). הפעם נעמדתי בחלון, הבטתי בו בעיניים נוגות. גם כי בדיוק נודע דבר נפילתם של שלושה חיילים קדושים ופציעתם של 14, ויצא הדוח המחריד של האו"ם על התקיפות המיניות באותה שבת ארורה, וגם כי כאילו אמרתי לו: למה באת לפני שפתרנו את כל בעיותינו? העלטה התאימה לנו בזמן האכזרי הזה שבו טרם סיימנו ללקק את פצעינו, ואתה בא לפה כדי לעוור את עינינו?
כלומר אם סיבת הסיבות היא שבאת לשמח אותנו "מיסטר ספרינג", אז באת טיפה מוקדם מדי. עדיין לא יצאנו מאבלנו, עדיין לא שיחררנו את חטופינו, עדיין לא יצאנו מייסורי האשם שלנו על מה שקרה ועדיין לא סידרנו את היום שאחרי, היום שלפני, בעיית המפונים, הגיוס, ועדות ההגירה, החגירה והחקירה ועוד ועוד מאבקים הצפויים לנו. אז פרשתי ממנו. כלומר זזתי טיפה מאדן החלון בו התיישב. אמנם הצצתי לעברו לרגעים כי יש לי משיכה מטורפת לאביב, אבל לממש אותו במלואו לא יכולתי.
שמלת מלמלה / בעבר כשהאביב הגיע לבשתי לכבודו חולצה לבנה כפי ששר מיכה שטרית חברי (“באביב”), ואת היית לובשת שמלת מלמלה ויוצאת לרחוב כמו מלכה. והוא, כלומר האביב, היה גם מסמן את הטוב שבחיינו. מה הטוב? כן, אולי באמת שכחנו במסגרת כל מה שעברנו בחמשת החודשים החולפים. אז הנה אביא רק כמה דוגמאות לטוב אביבי שהוא תמיד מביא בחובו: מפרוץ האהבה ועד הריסת החומות הישנות. משינויים במצבי הצריחה והצריכה ועד העובדה שאנשים שהסתגרו בחורף התעוררו כמו דובים ויצאו מחוריהם באביב. באביב היו מתרסקות משנות סדורות שנתקענו בתוכן כמו טיפשים מצויים, או מתפרקות חסימות מטומטמות שעשינו לעצמנו ולזולתנו כדי להגן על עצמנו ממה שנראה לנו מפחיד מלראות את האמת. כן, מלא הפתעות טמן בחובו האביב האנושי שהיה מגיע בעת הזו מדי שנה.
אבל בימים אלה הכל נהיה קשוח ומטולטל בגוף ובנפש, כי עדיין לא פתרנו כלום. ילדי שדרות יצאו ללמוד סוף־סוף בעירם ולמחרת יצא לכיוונם טיל, ובל נשכח ולו לרגע את המפונים מהדרום ומהצפון המופגז כל העת.
"שום דבר כבר לא יהיה כמו לפני" זה המשפט הכי בנאלי וחוזר על עצמו ששומעים פה כל הזמן, עד שיש חשש סביר שמרוב שאומרים אותו הוא יתמסמס ויישכח ונחזור להיות כמו הלפני הזה.
יום אחד / "יום אחד" זה שם טעון של סדרת נטפליקס אביבית חמודה עם סוף עצוב שמבוססת על ספר בשם הזה של הסופר דיוויד ניקולס ומספרת על 20 שנה בחיי שני חברים, רחוקים, קרובים, אבל בעיקר אוהבים אהבה עזה כמוות.
הם שונים זה מזה. כאילו תהום מפרידה ביניהם. הוא בריטי לבן והיא ממוצא פקיסטני או הודי. והרי אין אסטרטגיה באהבה. אין טקטיקה. והדרך אל האושר מעולם לא הייתה רצופה אושרים. ואם הבחורה האוהבת מסתירה את זה מפניו היא עלולה לחכות לו שנים. ואם הוא בכלל עסוק בלשמר את דאווין הנעורים שלו, הכל נתקע להם.
אלא שבסוף מגיע השייכל (השכל) והאיחוד המיוחל, זה שאנחנו מכנים אותו "ביחד ננצח". ואו־אז הם מתוודים על אהבתם ומתחברים ל"ביחד נאהב" אחרי 20 שנה.
“יום אחד” היא סדרת דמעות למילואימניקים שחזרו משדות הקרב ולא נסעו לטיול מפרק רגשות בדרום אמריקה, אלא נותרו על הספה בחיק בנות זוגם שחיכו להם, ומנסים להתרגל עכשיו למשימת הזוגיות שהוזנחה בקרבות. היא סדרה מאוד מקרבת וזה הערך שלה. לראות את מה שלא ראית ושלא הבחנת בו, כשחשבת שאתה יודע הכל ולא ידעת כלום.
הסים–מנים / הסים־מנים היו ברורים כשמש. באזור הר תבור פרחו התורמוסים הסגולים וכיסו את עין הארץ היפה עם השקדיות. הציפורים החלו לחייך ורעדו פחות מקור. אני לעומת זאת עשיתי את דרכי צפונה אל ביתי בכפר וגיליתי לפתע שאבד לי המפתח של הבית. "מה שגורם לאובדנים זו השִּׁכחה" - את המשפט המיתולוגי הזה כדאי לתלות תמיד על דלת.
אגב שמעו משהו אישי מצחיק; השבוע מכרנו בכמה ימים מהירים את כל הכרטיסים להיכל מנורה באפריל הקרוב ועדיין כשחציתי רחוב עם האופניים עברה לידי אביבית מפונפנת אחת וצעקה, "איפה אתה שלמה לא רואים אותך". ססעמאק. פתאום הבנתי שגם אני בקושי ראיתי את עצמי.
עדיין / בספירת הזמן הגענו השבוע ל־150 יום נוראיים ובלתי נסבלים כבר לחטיפתם של אהובינו. אלוהים ואדם, כמה זמן זה עוד יימשך? ובינתיים אני פוגש המון אנשים קדושים שעושים משהו ועוזרים לחיילים פצועים. השבוע חוברתי על ידי איש קדוש בשם א' אל בן, חייל פצוע קשה שהיה מורדם ומונשם חודש תמים. בן הוא מה שקוראים חייל בודד מדרום־אפריקה, שעלה הנה לפני שלוש שנים רק בשביל לשרת את המולדת הזאת. איזה גבר.
ובאמת בל נשכח את החיילים הפצועים שחיים בתוכנו שעדיין נלחמים על התאוששותם מכאביהם. לומדים ללכת עם פרוטזות, עושים פיזיותרפיה יומיומית, כולל שיחות לריפוי הנזקים בנפש. אז לפני שבועיים פגשתי את י' שתומך בהם יומם ולילה בתל השומר, או את ה' (כולם מבקשים להופיע בעילום שם), שגייס אותי להתארגנות לקראת הופעה ענקית לפני כל פצועי צה"ל.
השומים פרחו / אמאל'ה שלי, בפעם המאה אני פונה אלייך ואת אינך עונה משום מה. אבל כן, אני עדיין ערני כמו כשהייתי הילד הקטן שלך, ושולח לך תמונות של תורמוסים ושקדיות וגם מוסיף פיקצ'ר (תמונה בלעז) של שיחי השום ששתלתי בחורף בגינה שלי ושמסמנים לפי הגבעולים הגבוהים שאולי הגיעו לפרקם כי האביב הגיע. אבל כאמור (ואני חוזר על עצמי כמו כל המבוגרים שעומדים בשמש) בגלל כל הסיבות שמניתי פה, פרשתי ולו לרגע מקבלת הפנים החגיגית שנערכה לו על ידי הציפורים בחלון ביתי באותו בוקר מוקדם השבוע. בחיי שרק אלה הסיבות, מלבד כמובן המלחמה הנמשכת. וחוץ מזה אמאל'ה התחסנתי אמנם נגד שפעת אבל חטפתי בסוף קורונה (קלה - אל תדאגי).
לרגל יום האישה: 15 שאלות שיעזרו לך להבין איזה טיפוס של אישה–חברה את
יש לך חברות קרובות שאת ממש, כאילו, ממש אוהבת?
1. סליחה?! זאת שאלה אמיתית? יש לי רק חברות שאני ממש אוהבת.
2. כן. ותודה על ההנחה המובלעת שיש לי גם חברות קרובות שאני לא סובלת, כי ככה זה. כי לפעמים יש היסטוריה משותפת, כי לפעמים יש אינטרסים מוצדקים (בכל זאת, אמא מהגן), כי לפעמים עדיף לדרדר את היחסים או למשוך אותם עד הקבר.
3. ממש, ממש? רק את הילדים.
את מסוגלת לשמוע מחברה ביקורת נוקבת על התנהגות מגעילה שלך?
1. מסוגלת, כן. ואם צריך גם אתנצל.
2. בהתחלה לא, ואז כן, ואז הודפת, ואז בוכה, ואז מתקיפה בחזרה, ואז מתנצלת ובוכה שוב. ועוד שבוע אבדוק ליתר ביטחון שזה באמת מאחורינו ושהיא סלחה לי.
3. כן, רק שלא תתפלא שגם לי יש כמה דברים להגיד בנושא.
האם את משמיצה את חברה X באוזני חברה Y?
1. משמיצה? לא משמיצה, מספרת.
2. בשביל מה אני מחזיקה את חברה X אם לא כדי להשמיץ אותה באוזני חברה Y?
3. וההפך. משמיצה גם את Y עם X.
תודה מספר 3, הנה את מעבירה אותנו לשאלת המדיניות. איך את עובדת? באיזו שיטה?
1. אני משמיצה מלמטה למעלה. משמיצה באוזני החברה היותר־טובה את החברה הפחות־טובה. יש מדרג.
2. אם אין ברירה, משמיצה גם כלפי מטה. לא התחייבתי למדרג, אלא לנושא הבהול שלשמו התכנסתי להשמיץ.
3. משמיצה גם הצידה.
את שמחה כשחברה שלך מקבלת הכרה והערכה בעבודתה?
1. ברור, כל כך מגיע לה.
2. אם מדובר בתהילה בנושא סדנאות ליקוט צמחי מאכל בטבע, אני מפרגנת לה מכל הלב.
3. היא יכולה לעבוד על כולם שהיא שווה בטירוף, אבל אני יודעת את האמת.
כשאת נפגשת עם חברות, מי מוציאה מהפה מלל רב יותר?
1. שאלה מוזרה, לא חשבתי על זה.
2. בדרך כלל הן, כי איכשהו הן מחזיקות תמיד את הדרמה.
3. בדרך כלל זו אני. כי הן לא מדברות!
את מקשיבנית טובה כשמדובר בחברה העוברת סערת רגשות? ובאיזו מהירות את חותרת לפתרון?
1. אני מקשיבנית מצוינת, ואני גם שואלת שאלות מנחות תוך כדי, אבל ברור שאני חותרת לתכלסיות.
2. אני מבינה שאני בסך הכל על תקן עציץ ושהיא כבר סיפרה את אותו סיפור לקודמותיי, כך שאני רק מהנהנת ומנסה להבין מה היא רוצה לשמוע.
3. אני מזכירה לה שאני אמרתי לה שככה וככה, ושחבל מאוד שלא הקשיבה לי.
יחסך ליומולדת של חברה?
1. ברכה, מתנה, מה שצריך.
2. יד רוחצת יד. נתנה, תקבל. לא נתנה, לא תקבל.
3. משווה ומעלה, שתרגיש חרא ותלמד להבא שלא באנו להתקמצן.
הורה של חברה טובה נפטר. מה את משתדלת להזכיר לה?
1. שאם הוא סבל לפני שנפטר זה לטובה, ואם הוא לא סבל לפני, אז גם.
2. שהיא בת טובה, שהיא נהדרת, שעשתה הכל נכון ושאין לה על מה להרגיש אשמה.
3. שאת מאוד מבינה אותה, כי גם את למודת סבל.
מה התכונה שאת הכי מעריכה בקשר שלך עם החברות?
1. שאנחנו מדברות אמת.
2. שהיא בעדי ואני בעדה.
3. שהיא יותר שמנה ממני.
חברה ותיקה גנבה לך חברה אטרקטיבית חדשה. את מי תשנאי יותר: את הגנבת או את הגניבה?
1. לא מקובל עליי השורש ג.נ.ב. כולנו נולדנו עם רצון חופשי.
2. את הגנבת, ברור. גם כי יש סיכוי שאותה, מפאת הוותק, אני ממילא כבר לא סובלת, וגם כי החדשה עוד לא חייבת לי כלום.
3. את שתיהן.
זה אומר שצריך להסתיר ממך פגישת חברות שהתקיימה בלעדייך?
1. מה פתאום? אף אחת גם לא מסתירה.
2. מה פתאום? אבל אני אשתדל שהן ירגישו קצת רע בגלל זה.
3. רגע - את שואלת כי הן נפגשו בלעדיי?!
מה את חושבת על הבחירות הרומנטיות של החברות שלך?
1. אם זה מה שטוב להן? לבריאות.
2. אני חושבת שבחיים לא הייתי מחזיקה מעמד יום אחד עם הבחירות הגרועות, המוזרות ו/או המשעממות שלהן ושהן בטח חושבות אותו דבר עליי.
3. שיחקו אותה. אני לא הייתי מחזיקה מעמד יום אחד עם החברות שלי בתור בנות זוג.
כשחברה מבטלת יציאה ברגע האחרון בגלל איזה תירוץ שטותי:
1. נהדר, למי יש כוח לצאת?
2. נכון, אין כוח. אבל אני אגיד לה שבאסה, כי אם כבר נקרתה בדרכי הזדמנות לעורר בה אשמה, אז למה לוותר?
3. היא לא תעז.
קריירה, משפחה או חברות?
1. ספורט.
2. קריירה וחברות.
3. משפחה.
יאללה, עכשיו חברי את המספרים:
15 עד 24: את חברה אכפתית, טובה, ישרה ומשעממת מוות. אין בך טיפת רוע, אין בך טיפת מניפולטיביות, וקרוב לוודאי שאין בך גם טיפת הומור או קורטוב הרס עצמי חינני. בקיצור, לא כיף איתך.
25 עד 35: את חברה מצוינת לחברות המעגל הראשון, ופחות מצוינת לחברות המעגלים השני והשלישי. את כיפית, מצחיקה ומבינה קשת רחבה של אנושיות, כולל את השוליים החראים. מותק, לבד את כבר לא תמותי.
36 עד 45: את לא חברה, את מקיימת יחסים. חסרה לך שכבת מודעות עצמית כדי ליהנות מקשר כן ואוהב, שבלעדיו, כאילו, בשביל מה?
