היום טוב להם ביחד, אפילו מאוד. הדבק שחיבר את ארבע צלעותיה של להקת איפה הילד מורכב קודם כל מחברות ארוכה, וכמובן האהבה לאותה המוזיקה. אבל לקראת סוף הניינטיז וראשית המילניום השלישי הם היו במקום אחר - הלהקה בדיוק התפרקה וחמי רודנר הוציא באלבום הסולו הראשון שלו שיר שטען שלא רק שאין ממש רוקנ'רול בעברית - אלא שגם אף פעם לא היה כזה ושאף פעם לא יהיה.
5 צפייה בגלריה
"חשבנו שהגיטרות לא יחזרו יותר כי כולם עברו לרקוד במסיבות טראנס". איפה הילד
(צילום: אלדד רפאלי)
אסף מרוז, מתופף הלהקה, באמת הרגיש אז ככה. אחרי שהלהקה התפרקה ב-1996 הוא חזר לעבודה שלו בהייטק מתוך הבנה שככה ייראה העולם שלו בשנים הבאות. "כל העניין של המוזיקה נכנס לתקופה של פאוזה מאוד ארוכה", הוא מספר בריאיון משותף של חברי הלהקה ל-ynet. האסף השני בלהקה - שריג הגיטריסט - מוסיף "בערך מרצח רבין והלאה הייתה הרגשה שכבר לא רוצים יותר רוק ברדיו, הפופולריות שלנו הייתה בירידה והרגשנו תחושה של סוף". אופיר בר עמי, הגיטריסט השני, משלים אותו, "היה רגע כזה בסוף שנות ה-90 שחשבנו שהגיטרות לא יחזרו יותר כי כולם עברו לרקוד במסיבות טראנס".
עוד במדור מוזיקה:
רודנר נזכר שלקראת סוף הסיבוב הראשון של הלהקה הם היו נכנסים לוואנים אחרי הופעות בתחושות כבדות. "כולנו היינו מבואסים ואסף (שריג, א"ש) סינן ש'אין רוקנ'רול בעברית'. הייתה אז תחושה שהגענו לסוף הדרך שלנו. הקהל התחיל להצביע ברגליים ונאלצנו להופיע במקומות קטנים ועלובים. שנתיים אחרי ההצלחה הגדולה של האלבום הראשון והשני היינו במקום אחר לגמרי, וזה היה מדהים לראות איך הכול נמחק. אז התחלתי לשאול את עצמי מה בכלל הערך הזה של תהילה והאם רוקנ'רול בכלל יכול להיות אזרח מן השורה בתרבות כאן. אבל צריך להיות מסוגל להאמין בכוח החיות של השירים שלנו, וזה מדהים איך שהכול חזר אלינו בהמשך, וגם הקהל והתקשורת חזרו להאמין בקיימות שלנו ושל הרוק פה".
והיום אתם חושבים אחרת על הרוק בארץ? כי עובדה שהתאחדתם כבר לפני כמה שנים וחזרתם לעשות מוזיקה ביחד.
מרוז: "כשחמי הוציא את האלבום 'מכונת השירים הגדולה' ב-2007 הוא הזמין אותנו להופעה, והגענו כצופים שבאו לפרגן לחבר שלהם. כשההופעה הסתיימה עלינו בספונטניות לנגן חמישה שירים והיה לנו כיף".
5 צפייה בגלריה
"לא הבנו מה פתאום מעריצות רצות אחרי הוואן שלנו בשביל חתימה". איפה הילד
(צילום: יוסי דוקטורי)
שריג: "המפגש ההוא על הבמה הרגיש לנו טוב, ואחרי שנתיים ניסינו לעשות את זה שוב, כשאופיר חזר, ויצאנו לגלגול השני שלנו שהוא כבר יותר ארוך מהראשון. כבר אז הבנו שאם אנחנו חוזרים זה כדי ליצור דברים חדשים ולא רק כדי להיות עוד להקת דינוזאורים".
רודנר: "החזרה שלנו ב-2010-2009 הייתה לא פחות מפרכת מהסיבוב הראשון שעברנו. רוב הציבור לא היה ער לכך שאנחנו שוב קיימים, וחזרנו להופיע במקומות קטנים, כמו בתחילת הדרך".
"היום אנחנו לא רק יותר מיושבים, אלא גם מנגנים הרבה יותר טוב ביחד"
למרות נקודות הדמיון, הארבעה מוצאים לא מעט הבדלים בין אז לעכשיו. שריג אומר שהיום הם מסתדרים יותר טוב מאשר פעם. "אנחנו הרבה יותר מציאותיים ועם רגליים על הקרקע. כשהצלחנו אז, לא הבנו מה פתאום מעריצות רצות אחרי הוואן שלנו בשביל חתימה. היו אז גם חיכוכים פנימיים רציניים, אבל למדנו איך לכבד אחד את השני".
מרוז: "לכל אחד מאיתנו יש את קריירת הסולו שלו שבה הוא נותן ביטוי לחומרים שהוא מחובר אליהם ופחות מתאימים ללהקה. אין יותר מאבקים או בעיות של אגו, והלהקה היא כמו משפחה שיש בה כמה בני דודים שתמיד כיף להם להיפגש כדי לנגן וליצור ביחד. אנחנו יותר בוגרים וזורמים היום, ובאיפה הילד של הניינטיז היינו בעיקר צעירים ורעבים שחייבים להוכיח שהם טובים".
בר עמי: "הייתה אז דינמיקה אחרת בלהקה. היינו חלק מאיזה גל של להקות בארץ ובעולם, וההצלחה הייתה מאוד מהירה, וגם הסתיימה במהירות. היינו אז בבהלה שאולי ממנה נבעה הצעקה הזאת שנלוותה למוזיקה שלנו שאתה מדבר עליה. לסיבוב השני הגענו אחרי שכל אחד מאיתנו התבשל עם עצמו. כן הרגשנו שאנחנו צריכים להוכיח את עצמנו והשאיפה שלנו לכבוש פסגות חדשות משפיעה על הנגינה. היום אנחנו לא רק יותר מיושבים אלא גם מנגנים הרבה יותר טוב ביחד, והמוזיקה הזאת עושה לנו טוב".
"כל ימי הסו קולד 'תהילה' היו עבורי התקף חרדה מתמשך", ממשיך רודנר, "הייתי בבלאק-אאוט ולא הרגשתי אז שאנחנו שווים. ככל שזה הצליח יותר חשבתי שזאת תרמית שתתגלה בסוף. חלק מהשחצנות שהייתה לי אז נבעה מחוסר ביטחון נוראי שלא היו לי כלים להתמודד איתו. המעבר החד מאלמוניות לאיזה סוג של תהילה ופרסום, היה מאוד לא מווסת ומאוזן, והיו שם הרבה דברים שלא היו קשורים למוזיקה. היום באים להופעות שלנו אוהבי מוזיקה כדי להקשיב לנו, אז הרבה הגיעו כי זו הייתה האופנה, מוזיקת מסטיק לנוער שדחפו ב'מעריב לנוער' וב'ראש אחד', ואלו דברים שהיו נורא רחוקים מאתנו".
בעקבות ההצלחה הגדולה של אלבום הבכורה "זמן סוכר" ושל האלבום השני "שדים", הרביעייה הלכה לכתוב ולנגן מוזיקה שתפנה רק לגרעין העיקש שבאמת אוהב אותם. התוצאה הייתה האלבום "מסעותיי עם עצמי", שסימן את תחילת הירידה שלהם. "רצינו להתפתח מבחינה מוזיקלית ולקחנו סיכון מסוים שלא הצליח מסחרית כי הקהל פחות התחבר אליו", שריג אומר היום. "האלבום ההוא נפל על שנה מאוד קשה - 1995 - עם אסון ערד ורצח רבין. אז הייתה הנורמה שבכל שנה צריך להוציא אלבום, והיינו צריכים לכתוב אלבום שלם בתקופה מאוד קצרה, וזה לא אפשרי בהכרח, בטח לעומת האלבום הראשון שהתבשלנו עליו במשך 10 שנים. אז גם למדנו על בשרנו עד כמה ישראל היא מקום קטן, ושהביטוי הכלכלי של הרוק פה מאוד מוגבל".
רודנר דווקא מברך על התפוקה הגבוהה ההיא. "ארבעת האלבומים שעשינו אז הם הבסיס לקריירה שלנו, והם נתנו לנו את הבלטה שלנו. בטווח הקצר זה היה בעוכרינו, אבל בטווח הארוך זה התגלה מאוד לטובתנו. תמיד באנו ממקום של חיפוש, גיוון וריענון במוזיקה שלנו - כי ככה למדנו מהביטלס. אז זה גרם לא פעם להרמות גבה ולחוסר הבנה של מה אנחנו עושים, היום קצת יותר מבינים אותנו".
"הקיבוצים בשנות ה-70 וה-80 היו כמו שמורות טבע מוזיקליות"
שלושה מהם גדלו בקיבוצים (רודנר בגבעת ברנר, שריג בבית השיטה ובר עמי בחניתה). מרוז אומנם גדל בחיפה, וחוץ מזה "הם תמיד צחקו עליי שאני נראה הכי קיבוצניק בלהקה", הוא מוסיף בחיוך. בר עמי מוצא לא מעט נקודות דמיון בין להקת רוק ישראלית לבין הקיבוץ. "תמיד חשבתי שאחת הסיבות שאנחנו מחזיקים יחד נובעת מאיך שגדלנו. שלושתנו חווינו ילדות דומה עם לינה משותפת, עזרה הדדית וצורך ללמוד להסתדר עם כולם, ואני מניח שמשהו מהערכים של הקיבוץ שכל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו נטמע בנו חזק, וחוץ מזה היו הרבה הופעות בקיבוצים". רודנר מספר שהקיבוצים בשנות ה-70 וה-80 היו כמו שמורות טבע מוזיקליות, בזכות המתנדבים שהגיעו מחו"ל עם מוזיקה אחרת, וגם כי מהמשקים יצאו לא מעט מוזיקאים חשובים בתולדות הרוק הישראלי. כדוגמה לתרומה הזאת שריג נותן את אריאל זילבר שעבד עם להקת ברוש על האלבום והמופע שלו בגבעת ברנר ב-1978, שאת החזרות הוא זוכר כילד.
אתם זוכרים את הרגע שבו הבנתם שזה עומד לקרות, ושאתם להקה שהוחתמה בחברת תקליטים שנמצאת בדרך לאלבום?
רודנר: "זה היה רגע של אופוריה. אני לא זוכר את עצמי כל כך מאושר כמו בזמן ההקלטות של 'זמן סוכר'. היצירתיות בעבעה והכול התלבש ביחד. זה היה באמת קסם שאתה עוד לא יודע איך הוא יתקבל, אלא רק חושב על המוזיקה וכל דבר מעיף לך את השערות". מרוז מוסיף שאחרי כל כך הרבה גלגולים וניסיונות להשיג חוזה בחברת תקליטים, "כשהרגע הנשגב ההוא הגיע - זו הייתה תקופה מקסימה".
5 צפייה בגלריה
"הייתה אז המון תמימות, אושר ותחושה של התעלות, ובכלל לא האמנתי שנגיע לעשות אלבום ופתאום היינו באולפן". איפה הילד
(צילום: אבי ולדמן)
הם עבדו במהירות. נכנסו לאולפן בראשון באוגוסט 1992, הקליטו במשך שבועיים וחצי, השקיעו עוד כמה ימים לטובת המיקסים, וזהו. הקצב לא נבע רק מרצונם לכבוש את העולם, אלא גם מכך שתקציב המחלקה הישראלית בהד ארצי אז עמד להיגמר. חיים שמש שניהל את המחלקה ההיא והיה לאבא של הרוק הישראלי בניינטיז, לא ראה ממטר, לדבריהם, והמשיך להאמין בהם ולדחוף אותם לעבוד. התנאים לא היו קלים וכל המעורבים (לרבות המפיק המוזיקלי של האלבום יובל שפריר, ואיל דפנא, טכנאי ההקלטות והאחראי על המיקסים) היו בתחילת דרכם, כך שתהליך לווה בענווה רבה. מרוז נזכר ש"הראשוניות הזאת מאוד השפיעה עלינו. הייתה אז המון תמימות, אושר ותחושה של התעלות, ובכלל לא האמנתי שנגיע לעשות אלבום ופתאום היינו באולפן. גיבשנו את הסאונד שלנו במהלך החזרות".
דמיינתם אז שהמוזיקה הזאת תחזיק מעמד עד היום?
מרוז: "לא חשבנו על זה. הגענו לאולפן בשביל ליצור את החומר שעבדנו עליו ולהוציא אותו על גבי דיסק או קסטה כדי שנוכל לנגן את השירים האלו בהופעות".
שריג: "כשנכסנו לאולפן בפעם הראשונה חשבתי שזו תהיה גם הפעם האחרונה שלנו שם, ופתאום נתנו לנו להקליט אלבום שלם. הייתה לנו אז שאפתנות גדולה אבל היו גם חששות, כי רצינו שישמעו אותנו ברדיו".
בר עמי: "כשהכרתי את חמי הוא השמיע לי שיר בשם 'השחף', שהפך בהמשך ל'איפה הרוח', ואני זוכר שאמרתי שזה בן אדם שיודע לכתוב שירים שיש להם נצחיות. רוב מה שניגנו באותה התקופה לא נכנס בסוף לאלבום אלא רק חלק ממנו כמו 'אחד אלוהים'. לקראת ההקלטות חמי ואסף (שריג, א"ש) הביאו את השירים שלהם. תמיד האמנתי בשירים האלו, וממרחק של 30 שנה, השירים הם אלו שעושים את העניין".
5 צפייה בגלריה
"כמו טיילור סוויפט היינו צריכים להקליט את 'אחד אלוהים' מחדש, ומתוך השיר הזה נולד הוויניל". איפה הילד
(צילום: אלדד רפאלי)
חלק מהשירים שהוקלטו אז ל"זמן סוכר" ונותרו לבסוף בחוץ, מצאו עכשיו בית חם במהדורה החדשה של הוויניל הכפול. אליהם נוספה הגרסה החדשה שהלהקה הקליטה ל"אחד אלוהים", שיר הפריצה שלהם, בהפקת עופר מאירי. רודנר מסביר שההקלטה הזאת לא נולדה מרצון להעמיד את השיר למבחן הזמן, אלא בגלל זכויות יוצרים. "אנשים בעמוד הפייסבוק שלנו כתבו שהשיר לא מופיע באלבום שלנו בסטרימינג והם דרשו אותו", הוא אומר. "אז כמו טיילור סוויפט היינו צריכים להקליט אותו מחדש, ומתוך השיר הזה, שהוא אבן הפינה שלנו, נולד הוויניל שמאוד משמח אותנו כי גדלנו על תקליטים ו'זמן סוכר' יצא בדיוק כשהתקליטים נגמרו בארץ".
חגיגות ה-30 לאלבום הבכורה של איפה הילד לא מסתיימות עם המהדורה החדשה שלו על הפטיפון שלכם או בשירותי ההאזנה החביבים עליכם. ב-25 בפברואר בהאנגר 11 בתל אביב במופע אליו כל הכרטיסים נמכרו, ושוב ב-11 במרץ באותו המקום הלהקה תבצע את "אמריקה קרובה", "נפלת חזק", "השמיים הגבול", "מה שעובר עליי", "אחד אלוהים" וחבריהם. והם לא יהיו שם לבד. במופע הראשון יתארחו טל גורדון, יוני בלוך ומוניקה סקס, ובשני יצטרפו אליהם ירמי קפלן וכנסיית השכל, שלכל אחד מהם יש קשר ארוך עם הלהקה, ואת המופעים תפתח להקת הזאבות.
רודנר מכנה אותם בחיבה כ"גלריה של חשודים מיידיים". "מוניקה סקס היא להקה-אחות שלנו, ויש לנו היסטוריה משותפת איתם", הוא מתחיל, "יוני בלוך מגיע יותר מהכיוון שלי, אך הוא אחד מאלו שהעבירו את הלפיד של הרוק הישראלי מהדור שלנו אל זה של תחילת שנות ה-2000, וטל גורדון השתתפה בהקלטות של האלבום. ירמי קפלן הוא אח וחבר שלנו, ובתחילת הדרך - עוד לפני שהקלטנו את האלבום הראשון, ניגנו המון ביחד".
כנסיית השכל היא עוד חברה של כבוד בסצנת הרוק שפרחה פה בניינטיז, כש"דברים בלחש" אלבום הבכורה שלה, יצא באותו סוף השבוע שבו "זמן סוכר" הגיע לחנויות. רודנר אומר שבמשך הרבה שנים הלהקות היו מתחרות, אבל כשעמי רייס הצטרף לכנסייה הקשר שבין הלהקות השתנה. לדבריו, רייס שגדל בגבעת ברנר כמעריץ של איפה הילד, רצה לאחד את שתי האהבות שלו. "התחברנו רק בשנה האחרונה וההופעות המשותפות שלנו היו פנטסטיות", חותם הסולן.
הם מתעקשים שההופעות האלו הן לא רק מסיבה נוסטלגית לדור הרוקסן שפרח פה לפני 30 שנה. "אז זו הייתה אופנה, אבל המוזיקה והשירים ההם נשארו", אומר רודנר. מרוז שמח בעיקר מכך שהם רואים בקהל גם ילדים בני שמונה-תשע שמגיעים עם ההורים, ושרבים מאלו שעומדים צמוד לבמה הם שוב בני 18-17 שמסתכלים על מה שהם עושים עם הגיטרות. רודנר רואה את הקהל החדש שלהם כנס. "לא צפינו שיגלה אותנו דור חדש. וזה דבר מפעים ומאוד מרגש לראות שמוזיקה יכולה לחצות דורות וזאת מתנה אמיתית לכל להקה".
אתם עוקבים אחרי האזנות לשירים שלכם ברדיו, או שהיום צריך להתחשב רק במה שקורה בשירותי הסטרימינג, וכבר אין מדורת שבט?
רודנר:"לפעמים אנשים אומרים לי שהם שמעו שיר שלנו, אבל הרדיו - חוץ מבסופי השבוע העבריים - הוא כבר לא פונקצייה עבורי, בטח כשיש כל כך הרבה אפשרויות לגלות מוזיקה בסטרימינג". לעומתו, שריג ממשיך לפתוח רדיו כדי לגלות מוזיקה חדשה, ומרוז מספר שהוא מאזין ברכב לתחנות מוזיקה בריטיות באפליקציה.
בשירים שלכם תמיד הייתה מחאה והיום לאור מה שקורה בחוץ אנחנו זקוקים למוזיקה מחאתית יותר ממה שמגיע למיינסטרים. אתם גם מרגישים שאמנים כאן מפחדים להרגיז חצי מדינה?
שריג: "יהיו בעתיד שירים על התקופה שאנחנו נמצאים בה, זה חייב להיות ככה כי זאת תקופה היסטורית".
רודנר: "המחאה לא נעלמה והופעתי גם בהפגנת ה-80 אלף בכיכר הבימה. במוזיקה שלנו תמיד הייתה התבוננות על מה שקורה פה, אבל יש היום עוד דרכי ביטוי למחאה, כמו דרמות בטלוויזיה ופואטרי סלאם, וגם הדור הזה של ההיפ-הופ של טונה ורביד פלוטניק בהחלט נותנים מראה ומגיבים למה שקורה כאן".
