לפני שבועיים הגיעה ג'וי ריגר לפרמיירה של הסרט החדש בכיכובה, "ארוגם ביי", בסינמה סיטי בגלילות. ליד הפוסטר הענק שבו היא מככבת עם מאור שוויצר וידין גלמן, ניצב פוסטר ענק נוסף, הפעם של הסרט "הטבעת", סרטו החדש של אדיר מילר שגם עליו מתנוססת ריגר, בסמוך למילר ולתיקי דיין. "זה משוגע", היא אומרת בריאיון ל-ynet . "זה הכי במקרה, צירוף מקרים שמרים לבוסט, מה שנקרא".
"הטבעת" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
נדמה שעם שני הסרטים האלה הצליחה ריגר להגדיר את הישראליות משני הקצוות שלה: ב"ארוגם ביי" היא מגלמת את קים, בחורה צעירה שהחבר שלה נהרג בלבנון והיא יוצאת עם שני החברים שלו למסע של אבל וזיכרון בחוף גולשים מפורסם בסרי-לנקה. ב"הטבעת" הדמות שלה, בחורה לסבית בשם עלמה, יוצאת עם אביה (מילר) למסע חיפושים אחרי טבעת שאבדה לסבתא שלה בשואה, נסיעה שתורמת לליבון ולהתקרבות מחודשת בין שניהם. שני התפקידים האלה מצטרפים לקילומטראז' של שני עשורים בתעשייה, אבל גם ממרומם ריגר נשארת בגובה העיניים כשהיא מתראיינת מחדר השינה של ההורים שלה, בתל אביב.
"ארוגם ביי" - טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
תעשיית הבידור אכן מזמנת צירופי מקרים כאלה לא פעם. "הטבעת" צולם לפני שנה וחצי ו"ארוגם ביי" צולם לפני שלוש שנים, אבל שניהם יוצאים יחד לאקרנים ואתם תוכלו ליהנות ממנה כפולה של ריגר בקולנוע. "אני זוכרת פרויקטים לפי בנות הזוג שהיו לי באותה תקופה", היא צוחקת. "אני כבר כמעט שנתיים עם שיראל, אבל בצילומים ל'ארוגם ביי' הייתי עם כרמל, אז זה כנראה שלוש שנים. זה עדיף מאשר לספור לפי המלחמה האחרונה, לפני או אחרי 7 באוקטובר או הקורונה, לא?"
"הטבעת", שנכתב ובוים בידי אדיר מילר, נוצר בהשראת הסיפור המשפחתי של סבתו, ניצולת שואה שהצילה את בתה התינוקת במהלך מלחמת העולם השנייה. דרמה עם נגיעות קומיות שנכתבה מתוך ניסיון להתחבר לבני נוער ולחזק אצלם את זיכרון השואה. ריגר עצמה היא למעשה נציגת הדור השלישי. "סבא שלי, שנפטר לפני שנתיים, היה ניצול שואה. הוא היה באושוויץ ובבירקנאו, ניצל וגר בבלגיה מאז. אמא שלי מספרת שהוא היה מאוד קשה איתה במהלך השנים, זו תרבות אחרת לגמרי. היא עצמה עלתה מבלגיה בגיל 26 כשהיא התחתנה עם אבא שלי, אז אני מניחה שהיא ספגה לא מעט".
הדמות של עלמה, שאבא שלה מתקשה לקבל את הנטייה המינית שלה, היא לסבית בגללך?
"לא, אין קשר. יש המון מחלוקות בין האבא לבת - היא יצאה מהארון והוא חוזר בתשובה - והמסע הזה מחבר ביניהם. אני חושבת שאדיר ניסה למצוא את הפער הכי קיצוני שהם יוכלו לגשר עליו. אני יכולה להעיד על עצמי, לא בקטע שחצני, שעזרתי לו כי זאת גם פאזה שעברתי. לא עם הורים לא מקבלים, אבל באופן כללי עם יציאה מהארון. עזרתי לו להבין את העולמות האלה מבחינת הכתיבה והמשחק וההגשה של הדבר הזה לעולם. בסוף אדיר הוא גבר סטרייט שכותב בחורה לסבית. זה לא פשוט".
"אני חושב שאחד האתגרים הכי גדולים שלי כתסריטאי, כגבר סטרייט ונשוי, היה לכתוב טקסט של בחורה שיוצאת מהארון ומתמודדת עם הקושי של האי-קבלה של אבא שלה אותה", אומר מילר ל-ynet. "קשה לכתוב אישה ובטח מישהי שיצאה מהארון. אבל ההגשה של ג'וי והעומקים שהיא מכניסה למשחק השלימו את התפקיד. יש רגע מרגש של התקרבות בין האבא והבת, רגע של משחק מופלא שלה שבו היא עוברת מבחורה עם ביטחון עצמי לילדה פצועה, שרוצה רק את האהבה של אבא שלה. היא עושה את זה מדהים.
"אני זוכר שהמפיקה של הסרט אמרה לנו, 'עלמה תהיה ג'וי ריגר'. אני אמרתי שאני אשמח, אבל אני עדיין רוצה לראות עוד שחקניות. למעלה מ-600 שחקניות שלחו אודישן ואני ישבתי וראיתי את כולן. אחרי ה-600 היה ברור לכולנו שג'וי היא הבחירה הכי נכונה. יש בה כל כך הרבה צבעים ועומק, היא באמת שחקנית מחוננת".
"זאת הייתה חוויה מיוחדת לעבוד עם שחקן שהוא גם מביים", מוסיפה ריגר, "הוא לא ישב מאחורי המוניטור בכלל, והיה חשוב לי שהוא יראה שאני מביאה את התוצאה שהוא רוצה. בגלל שהוא קומיקאי, בכל פעם שהיו לי פאנצ'ים הוא היה יוצא פתאום מהדמות שלו, מתנצל שהוא עוצר ומתקן לי את המנגינה של הפאנצ'ים. וזה מצחיק כי הוא עומד עם הכיפה מולי ואז מתחיל לביים אותי. זה גם הקסם של הסרט במובן מסוים, יש שם תנודות יפות בין סרט כאילו כבד לבין קליל ומצחיק ומרגש".
היה לך מה לקחת לדמות מהיציאה שלך מהארון מול ההורים שלך?
"לשמחתי ההורים שלי היו מאוד מקבלים ותומכים. ואני אומרת את זה לא רק כי אני מפחדת שהם שמו פה מיקרופונים".
היו לך מודלים לסביים כשגדלת?
"בניגוד להומואים שהיו המון - עברי לידר, אסי עזר, גל אוחובסקי - לא היו הרבה אייקונים לסביים במדינה וזה לא היה פתוח כמו שבילי אייליש מדברת על זה שהיא בי-סקסואלית. היום יש פה דור חדש של בנות ובנים שכל יום מזדהה במונח אחר, וזה מדהים וחופשי ואפילו פופולרי. כשאני גדלתי היה את קורין אלאל ורונה קינן. יהודית (רביץ, ס"ש) לא יצאה, אורנה (בנאי, ס"ש) לא יצאה. אני שמחה שהורים היום יכולים לראות שהדבר הזה מתפתח גם למקומות ציבוריים".
"תיאטרון ומשחק בקולנוע זה גם סוג של התמכרות"
"ארוגם ביי" היה קצת יותר תובעני מבחינה טכנית, ודרש מריגר שהייה של שלושה שבועות בג'ונגלים בסרי לנקה ושיעורי גלישה. אם זה נשמע יותר כמו חופשה מאשר ג'וב, תחשבו שוב. "אני יכולה להגיד לך כבר עכשיו, אני לא בנויה לגלישה", היא צוחקת, "אני יודעת שאנשים מדברים על זה כעל משהו ממכר, אני לא המשכתי. למזלי לא הייתי צריכה יותר מדי טייקים, היה לי טייק אחד מושלם של גל, וכולם צחקו עליי לפני שאני לא אצליח, אבל איך שהגיע הגל תפסתי אותו ואמרתי לכולם ללכת לחפש".
ואז העורכים השתמשו שוב ושוב באותו טייק?
"משהו כזה. זה חבל כי אני מאוד אוהבת את הים, ואני יכולה להבין שיש משהו מרפא וממכר בגלישה, זה אורח חיים. יש את השפה המיוחדת של הגולשים וכולם נפגשים במים, זו סוג של קהילה. אני מרגישה ככה לגבי תיאטרון ומשחק בקולנוע, זה גם סוג של התמכרות. זה מקצוע בלתי-אפשרי כמעט, במיוחד בארץ שלנו, ואני רק רוצה עוד ועוד כל הזמן. אמא שלי אומרת שאני יודעת רק לשחק. לא לנקות, לא לבשל, כל מה שצריך אין לי מושג".
כשהיא דחוסה בין מזוודות בחלק האחורי של רכב שכור, ריגר עברה את המסע המפרך לארוגם ביי, שם היא ושאר צוות ההפקה נהנו מכל מה שיש לעולם שלישי נטול-רסן להציע. "היו נופים מטורפים, את קמה בבוקר ולידך יש פילים וקופים וים, אבל תכלס את נוסעת לעבוד, לצלם סרט. קמה בחמש בבוקר וכל היום את ביום צילום, בחום, על הרגליים, ואין לך בקבוק מים. צילמנו שם חודש, זה הרגיש הרבה זמן".
זה בעצם סרט על פוסט-טראומה?
"זה סרט על אהבה, על יצרים, על אבל, על התבגרות. זה סרט על המון דברים מבחינתי. מעניין לראות איך הוא יתקבל עכשיו כי יש בו משהו מאוד רלוונטי וקשה לצפייה, לדעתי. לא רק בגלל לבנון, גם מסיבת הטבע שמצולמת שם, יש המון נושאים מאוד טריגריים. לא שזה קשה, איכשהו כל דבר עכשיו הוא טריגר מבחינתי. זה מאוד מעניין איך הוא יתקבל".
"החיים הפרטיים שלי לא כאלה מעניינים"
כיאה לדור שבו גדלה, את הקריירה שלה במשחק ספתחה ריגר בת ה-30 כבר כשהייתה בת שמונה, כשגילמה את באנה הזאבה במחזמר "ספר הג'ונגל". מאז היא המשיכה להתפתח תוך כדי התפרשות רוחבית - החל מסדרות ילדים ונוער ("החממה"), דרך דרמות טלוויזיוניות וקולנועיות מאתגרות ("שעת נעילה" של כאן; "החטאים" של אבי נשר) וכלה בתפקידים קלאסיים בתיאטרון ("ציד המכשפות" בקאמרי ונינה ב"השחף" של תיאטרון גשר). היא מקריינת ספרי שמע ומדבבת, ובשנים האחרונות היא מרגישה שמפעפע בה הרצון לגעת גם בכל הכנפיים האחרות של התחום. היא כותבת ומשחקת עם שלוש חברות טובות שלה - מגי אזרזר, אושרית סרוסי ונעמה אמית - בסדרת המערכונים הקומית, הקאלט המתהווה, "מי זאת?" שעלתה בכאן השנה וכבר הוזמנה עבורה עונה שנייה.
אבל אם אתם רוצים לקבל את ריגר במנה מרוכזת ובלעדית, פנו רבע שעה וקחו את עצמכם לצפות בסרט הקצר שלה, "עכשיו כבר לא כל כך אכפת לי" (I'm not OK) שיצא בנובמבר האחרון. מכיוון שלריגר יש את הכישרון לדסקס בכנות ובטבעיות על החלקים בחייה שסלבס אחרים משתדלים להכמין, אין כמעט מראיין שעומד בפיתוי. הרזומה הרומנטי שלה כולל יציאה מהארון לפני כמה שנים וחשיפה בציבור של מערכות היחסים הרומנטיות שלה (מורן רוזנבלט, כרמל בין, פרידה קשה וכרגע זוגיות מאושרת ומגורים משותפים עם השפית שיראל ברגר).
היית רוצה שיתעסקו בחיים הפרטיים שלך קצת פחות?
"אני לא מרגישה שמתעסקים יותר מדי בחיים הפרטיים שלי, מה גם שהם לא כאלה מעניינים. גם עשיתי סרט על סיפור אישי שלי אז ברור שזה פותח שיח על הנושא, ועל שברון לב באופן כללי".
אל "עכשיו כבר לא כל כך אכפת לי" עיבדה ריגר מקרה שקרה באמת, זמן מה לאחר שכרמל בין (צימר מ"המפקדת"), שהייתה בת זוגה במשך ארבע שנים, נפרדה ממנה לטובת השחקן אסף יונש שאותו הכירה כשהשניים גילמו את המלט ואופליה בהצגה של בית לסין. קצת אחרי 7 באוקטובר גררה את עצמה ריגר לחדר הכושר הקרוב לביתה, ופגשה שם את האקסית ואת בן הזוג שלה. רצה הגורל וחמאס ואזעקה שפרצה אילצה את שלושתם לשהות זה בנוכחות זה, מה שהוביל לחיכוכים עגומים ומצחיקים בו-זמנית עם שניהם. ריגר חזרה הביתה והבינה שהחיים נתנו לה בידיים חומרי גלם, ועכשיו היא, שכבר הרבה זמן חולמת על סרט משלה, יכולה לנצל את הזדמנות ולהיכנס לכיסא של זאת שמחלקת את ההוראות ולא רק ממלאת אותן. או במילותיה, "ממילא אין לאף אחד מה לעשות", היא משחזרת, "וכולם יושבים בבית ממורמרים ועצובים ומדוכאים. אנחנו בין אזעקה לאזעקה וחשבתי, 'טוב, אולי זה הזמן המדויק לעשות סרט'".
את הבייבי שלה צילמה ריגר ביום אחד. השכנות האמיתיות שלה נרתמו לגילום השכנות שלה בסרט, גפן ברקאי גילם את הבחור החדש של האקסית, מיקה פילבסקי את האקסית עצמה. שיראל עשתה קוסקוס לכולם. "הרגשתי שזה מכתב פרידה וגם סרט שמתאר סיטואציה מאוד מצחיקה ומפגרת בתוך סיטואציה כבדה ומפחידה", היא מסבירה, "וזאת המלחמה הפנימית שלי להתגבר על פרידה כשברקע יש מלחמה אוניברסלית גדולה, וגם איך התל-אביבים, או בכלל האנשים בעורף, מתמודדים כשקורה דבר כזה, מה עושים?"
איך מתמודדים עם ה-7 באוקטובר או עם אקסית בחדר כושר?
"הדבר הקטן הזה כואב יותר כשהוא מתקיים בסיטואציה שהיא כל כך גדולה ממך. יש לי חברים בחו"ל ששואלים אותי: 'איפה אתם? אתם מתחת לאדמה? במקלט? יש יריות?'. ואת אומרת: 'לא, אה.. הלכתי למכון כושר בסוף ופגשתי את האקסית שלי'. בסוף קורים הדברים הקטנים האלה של היומיום, שקורים גם בתוך מלחמה כל כך ענקית וכואבת. המחשבה על זה הייתה מהממת. אנחנו ממשיכים לחיות את החיים שלנו".
אלה דברים שאמרת לבחור באמת?
"זה לא היה כל כך בוטה. אמרתי בסרט הרבה דברים שהרגשתי ורציתי להגיד ולא אמרתי. איתה זה היה כמעט אחד לאחד ככה, ממש התעלקתי עליה ככה כשהיא הייתה על ההליכון, הייתי צריכה לקרוא לסרט 'העלוקה'".
והמסקנה שלו בסוף, "היא פשוט אוהבת זין", זאת מסקנה שגם את הגעת אליה?
"אני פשוט חשבתי שיש משהו נורא מצחיק בזה שהוא אומר את זה, ויש רקטה, שזה משהו מאוד פאלי, שמתפוצצת ברקע. המלחמה הזאת מנוהלת על ידי גברים, שזה פאלי מעצם היותו, והרגשתי שזה חייב להיות מסונכרן. אני מתעסקת הרבה בשאלה אם זה שהיא עזבה אותי בשביל גבר שונה מאשר בשביל אישה. הסרט מתעסק בזה שזה אני מול בחור. גם במכון מתעסקים כל הזמן במראה חיצוני ושם זה הופך את השוני בינינו ליותר נוכח.
"אבל המסקנה שלי היא שהייתי כואבת בכל מקרה. הכאב הוא על הנטישה, על האובדן. את זה שאיבדתי את החברה הכי טובה שלי בתוך הדבר הזה. במקום מסוים חשבתי שאולי אם הייתי בחור, הוא לא היה גונב אותה ממני בצורה כל כך ישירה. יש כבוד בין בנים, לא? אבל אני לא יודעת. אולי אני סתם סטיגמטית ומיושנת. פרידות זה תמיד מכאיב. גם כשנגמרת הצגה אני נפרדת. בסוף צילומים אני נפרדת. אז במובן מסוים אני מאוד מברכת על הפרידה הזאת כי אני מאוד אוהבת את כרמל, וגם את אסף אני אוהבת, והבייבי הזה נולד מזה בכלל".
השתפרת קצת בפרידות?
"עוד לא הייתה לי מאז ואני מקוה שאני לא אצטרך להשתפר, אבל אני חושבת שהתבגרתי. אני מאוד רוצה ליצור ולעשות וזה מאוד מרגש. זאת יצירה שלי, שאני קיבלתי את החלטות לגביה אחרי שכבר שנים אני מבצעת לבמאים ובמאיות אחרים. גם 'מי זאת' היא יצירה שלי, עם נשים אחרות, ואני גם עושה מוזיקה להצגות, אז זה נורא כיף שזה פתח אצלי משהו".
בסרט, כשאת הולכת ברחוב, יש כמה פריימים שבהם הדמיון בינך לבין כרמל הוא מדהים.
"בסוף היינו ארבע שנים ביחד וגם תמיד אמרו לנו שאנחנו דומות. אגב, לסביות זה כמו כלבים והבעלים שלהם, הן נהיות דומות עם הזמן. גם כי אנחנו לוקחות אחת לשנייה בגדים כל הזמן, וגם כי אנחנו חיות יחד ומתחילות להיראות אותו הדבר".
"אין לי סנטימנט לאוכל. לא אכפת לי, אני רק רוצה לשבוע"
אם אתם רוצים לדעת איך ריגר תיראה בעוד כמה שנים, אתם מוזמנים להעיף מבט על בת הזוג הנוכחית שלה מזה שנתיים, שיראל ברגר, השפית והבעלים של מסעדת OPA התל אביבית; "מסעדה על טהרת הפירות והירקות", מפרטת ריגר, "אסור לי להגיד 'טבעונית'". הן נפגשו כשברגר הזמינה את ריגר למסעדה שלה, ריגר סירבה, עדיין כואבת את הפרידה, ברגר התעקשה, ריגר סירבה שוב עד שבסוף נכנעה, הגיעה והתאהבה.
"אני לא כל כך יודעת להתמודד עם בחורות שמתחילות איתי", היא מנמקת, "יש בזה משהו מביך. בגלל זה אני לא יוצאת לדייטים. תמיד הן מכירות אותי ואני צריכה לקיים איזו ציפייה וזה מלחיץ. זה כמו עם ילדים, שמכירים אותי מסדרות נוער. יכול להיות שהיה לי יום רע או שאני ממהרת אבל אי-אפשר ברגע הזה שהם פוגשים אותך לא לתת להם את החוויה שאת הבן-אדם הכי חמוד ונדיב, כי אני זוכרת עד היום שהיו כוכבנים שהיו מגעילים אליי כשהייתי ילדה. אז בשבילך זה יום רע אבל בשבילו הוא פגש היום שחקנית שהוא נורא אוהב, ובסוף יש בזה משהו מחייב. את כל בנות הזוג שלי הכרתי בריל-טיים. אז היה לי מוזר להגיע לדייט אבל בסוף זה השתלם, כי שיראל היא אהבת חיי והיא בחורה מדהימה".
משהו בתזונה ובאורח החיים שלך השתנה מאז שהכרתן?
"בטח. שיראל היא מאוד בעניין של קיימות, חשוב לה לא לזרוק אוכל, להשתמש במעט. הרבה פעמים אנשים הולכים למסעדה שלה והיא מגישה מנות מאוד קטנות, כי היא אומרת שיש שימוש יתר באוכל ובמוצרים באופן כללי. אני הבן-אדם הכי ג'אנקי. אני מזמינה אוכל, אני לא יודעת לבשל, אני יכולה לאכול פסטה עם קטשופ. ושיראל מכינה לי פתאום טופו בצהריים וכוסמת מונבטת וירוקים ותרד.
"היא אומרת: 'לפעמים אני מרגישה שאין לך בכלל הערכה למה שאת מקבלת בבית. מבחינתך את יכולה לאכול את המנה שאני מכינה ואנשים עפים עליה, ואת יכולה לאכול פסטרמה עם כלום, ותרגישי אותו הדבר, נכון?'. ואני אומרת, 'נכון'. מה אני אעשה, אין לי סנטימנט לאוכל. לא אכפת לי, אני רק רוצה לשבוע, כמו לעשות פיפי או לשתות מים. תביאי לי מה שיש ואני אוכל. אני בן אדם מורכב אבל פשוט יחסית. וקיבלתי שפית".
אז מה קנה אותך אצלה?
"היא מאוד רגישה, טובת-לב ויפהפייה בעיניי. היא חכמה ומצחיקה, אנחנו צוחקות המון ביחד, ואני חושבת שמשהו באיך שהיא קיבלה אותי, כשהייתי קצת פצועה והיא ממש אספה אותי בצניעות ואורך רוח, זה קנה אותי".
והיא לא שחקנית, שזה כבר יתרון.
"בדיוק. למרות שהיא רואה דברים שלי ויכולה להגיד לי אחר כך, 'לא הבנתי כלום', או 'הסתכלתי רק על איך שהשמלה ישבה עלייך יפה', ואני פאקינג דיברתי בשפת הסימנים! זה כמו שאני אגיד לך עכשיו שהשומר המותסס שלך לא מעניין אותי. והיא עונה: 'אבל את אומרת את זה כל הזמן'. אנחנו גרות יחד עכשיו, אני חווה שאני בן אדם מאוד מבולגן, כנראה, ואסור לי להכניס בשר ודגים הביתה. לא שזה קורה יותר מדי, אבל בסדר".
יכול להיות שחייבים ליפול קצת כדי לעלות?
"אני לא רואה את זה כנפילה. אני רואה את זה כאילו עברתי דרך משהו ומהרבה בחינות זה הגדיל אותי. גם מבחינת היצירה וגם החיים והבן-אדם שאני. זאת התבגרות".
ואי-אפשר בלי שלב השאלה הפולנייה הזהה. ילדים?
"אני מאוד-מאוד-מאוד רוצה ילדים, לפחות אחד שיהיה. אני כבר בת 30 שזה נחשב כבר מאוחר, אני מניחה, אבל אני מאוד אוהבת ילדים של אנשים אחרים. 'תשלחו לי תמונה של הילדה', אני כזאת. שיראל קצת פחות, בואי נגיד. אנחנו עוד מתדיינות בנושא. נגיע לגשר ונחצה אותו".
את מדמיינת איזו אמא תהיי?
"אני אהיה אמא מהממת. אני קולטת שאני קצת אובססיבית ואני פוחדת שאולי זה יקבל איזה נפח באמהות. אני בטח אבכה המון, אני מאוד בכיינית. אבל אני חושבת שיהיה כיף איתי בסך הכול".
