78 דקות בלבד הן אורכו של "ולריה מתחתנת", סרטה של מיכל ויניק, והעובדה הזו שבה ומזכירה לנו את כוחה של דרמה צנועה, קאמרית, המתרחשת ברובה בין כותלי דירה אחת בבת ים. אני אוהב גם את כותרתו הישירה של הסרט, אף כי, וזה לא יהיה בבחינת ספוילר, ולריה אינה מתחתנת בו. למעשה, אין בו חתונה כלל. אפילו לא הכנות למאורע.
"ולריה מתחתנת"- טריילר
(צילום: באדיבות יונייטד קינג)
זה נפתח בדימוי יפהפה. דלת זכוכית אטומה מעוטרת בדוגמת פרחים וגווני לילך. צבעי הקיטש של אהבה ממבט ראשון משולבים בדימוי של כליאה. מה שבא אחר כך הוא המבט המאושר ששולחת כריסטינה (לנה פרייפלד) בבעל שלה (יעקב זדה דניאל) בעודה מתקנת את ציפורניה של לקוחה בסלון היופי שבו היא עובדת. כריסטינה, אנו למדים, היא אזרחית אוקראינית שהתחתנה עם גבר ישראלי. היא "כלה בהזמנה". עתה היא ממתינה בהתרגשות להגעתה ארצה של אחותה, ולריה שבכותרת (דאשה טבורונוביץ'), שאמורה אף היא להינשא לגבר מקומי ששילם עבורה. מיכאל, בעלה של כריסטינה, הוא זה שטיפל בהזמנה ובמשלוח, ואף קיבל בתמורה 5,000 דולר דמי קדימה שאותם הוא מסתיר בבוידעם.
לביקורות סרטים נוספות:
המפגש בין ולריה וכריסטינה קורן מאושר, אבל כבר עם הגיען לדירת השיכון הבת ימית שבה גרים כריסטינה ומיכאל, משהו מתחיל לחרוק. המרק. כן, המרק שהכינה כריסטינה לארוחה החגיגית – אין לו אותו טעם שיש למרק שמכינה אימו של מיכאל. אבל זה כלום לעומת מה שיקרה בהמשך, כאשר ולריה תפגוש ממשית את חתנה המיועד (אברהם שלום לוי), שהוא בחור נורא נחמד ונבוך, שאפילו הביא לה טלפון נייד מדגם הכי עדכני שיש, אבל בהקשר של הסרט הזה המתנה הזו מייצגת בעצם את כבילתה של ולריה אליו. ו-ולריה, מה איתה? היא מסתגרת בחדר האמבטיה, בהתחלה לבד ואחר כך עם אחותה, משליכה את המפתח מבעד לחלון, ומסרבת לצאת – למבוכת הגברים.
ויניק, שגם כתבה את התסריט (זהו סרטה השני אחרי "ברש" החינני מ-2015), אינה מסבירה מדוע בוחרת ולריה לכלוא עצמה בשירותים. בכלל, זוהי דמות שתקנית, אניגמטית, שיש בה אפילו משהו שובבי. הסיטואציה שבה היא כולאת את עצמה הופכת לביטוי של שליטה ולא של כניעה. החלל המצומצם, הקטן, של חדר האמבטיה, הופך לאתר של סולידריות בין שתי האחיות מול הדיכוי הצפוי לאחת וזה שבו למעשה חיה האחרת. האובססיה של מיכאל סביב טעמו של המרק מעידה על כך שהוא לא רואה בכריסטינה בת זוג ממש, אלא תחליף אם שתפקידה לדאוג לו ולספק את רצונותיו. מיכאל אינו גבר מדכא, אבל הוא מבוגר-ילד שצריך סביבו אישה-אם. סביר להניח שזו הסיבה שגם אין ילדים באמת בסביבה.
לזכותה של ויניק ייאמר, שהסרט שלה אינו מכריז בקולי קולות את מה שכולנו אמורים להבין. הסולידריות בין ולריה וכריסטינה אינה נבנית רק מפני שהן אחיות; כריסטינה מזהה באחותה את עצמה, ובמחאה שלה – את מה שהיא עצמה לא עשתה. אחרי הכול, היא הפכה את עצמה, לא רק את גופה, לסחורה (היא חיה ארבע שנים בישראל, ותוך שנה עתידה לקבל אזרחות). ולריה, בשתיקתה, במבטיה, מסרבת לכך. אף שהסרט נכתב וצולם עוד לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה – ולריה מבינה את טעותה. האופציה הישראלית אינה מספקת עתיד טוב יותר, וביטחון כלכלי אחרי הכול אינו תחליף לתחושה החמקמקה ששמה התאהבות. היא לא יותר מציפור בכלוב שנרכשה על ידי גברים החפצים בחיית מחמד. בהינתן כל זאת, מי שיחפשו בסרט אמירה מורכבת יותר על תופעת ה"כלות מאוקראינה" – הדוקומנטריסטית נילי טל נדרשה לתופעה עוד בשנת 2000 בסרטה "כלות מאוקראינה" – יתקשה למצוא אותה. הטווח הרעיוני של "ולריה מתחתנת" מוגבל לסיטואציה שבמרכזו.
וזו אולי הסיבה שהסרט, שמסתיים כאמור אחרי זמן קצר, לא מותיר אחריו יותר מאשר שובל קצף על פני מים. ישנן בו דמויות גבריות, שמוצגות אומנם כבני אדם ולא כאלימות ובוטות, אבל זוהי לא באמת מחמאה. אפשר לחוש מידה מסוימת של אמפטיה כלפי מיכאל, שלא ממש יודע מה לעשות בסיטואציה שנקרית לפניו – הסצנה שבה הוא יוצא, בגשם השוטף, לחפש את המפתח שנזרק צוברת סמליות יפה: הגבר זקוק למפתח ולא הנסיכה מהאגדות הכלואה במגדל; אבל מוטב לו ויניק הייתה מעצבת דמויות גבריות מעט יותר בשלות, ודנה ברצינות בתשוקה שלהם לרכוש רומנטיקה בכסף.
"ולריה מתחתנת" זיכה את ויניק בפרס אופיר לתסריט הטוב ביותר, ובצדק. אבל התסריט לא היה עובד לולא הליהוק של אורית אזולאי, שמציב בחזית שתי שחקניות לא מוכרות עבור צופי הקולנוע: פרייפלד, שחקנית תיאטרון גשר, וטרבורונוביץ' האוקראינית. ישנן שחקניות שדי במראה פניהן כדי להסעיר, להביע את כל מה שהתסריט מבקש גם מבלי שהדברים יאמרו ישירות, ושהכימיה ביניהן שמסתכמת לעיתים במבט וחיוך היא פשוט מושלמת. את זה בדיוק מספק כאן הליהוק הנשי. שבחים מגיעים גם ליעקב זדה דניאל ואברהם שלום לוי שמעצבים בהצלחה גברים פגומים – כי גברים לא פגומים, כאמור, אין פה. הצילום היפה של גיא רז מצליח לשלב בין דירת השיכון הטיפוסית והפנטזיה הרומנטית הדהויה. הנה כי כן, "ולריה מתחתנת" הוא דרמה קאמרית אנושית ומהודקת.
