בתחילת המאה ה-20, כסטודנט בבית הספר לאמנות בווינה, אדולף היטלר הצעיר נהג לצייר טבע דומם, דמויות ונופים. לתעד על גבי הקנבס את היופי סביבו. בשלב מוקדם זה של חייו הקצרים (הארוכים מדי), קשה היה להאמין שהוא יהפוך לעריץ אכזר, הנבל הנורא ביותר שידעה האנושות. שנים לאחר מכן, כמנהיג המפלגה הנאצית, הוא שינה את העדפותיו ופנה לקולנוע. הצייר הכושל אומנם לא ניסה את מזלו כבמאי או תסריטאי, אבל מצא עניין רב באמנות החדשה, שהחליפה את הקנבס במסך ענק. במקום לשרטט דיוקנאות של דמויות באופן שנאמן למציאות, היא מעצימה ומאדירה אותם. הופכת אותם לגדולים מהחיים. ממש כפי שהיטלר עצמו רצה להיות, ולהיזכר. חברו יוזף גבלס הבטיח לו שכך יהיה, לא רק במציאות, גם בסרטים. אלא שמאז עברה דמותו של הפיהרר כמה וכמה גלגולים, רוב רובם לא מחמיאים. ספק אם הוא אי פעם תאר לעצמו שיוצג על המסך כקריקטורה או כמפלצת.
היטלר הפוליטיקאי, בתיווכו של גבלס, היחצן האישי שלו, התרשם מכוחו של המדיום הקולנועי ורצה לנצל אותו לטובת תפארת תדמיתו, ומנגד הכפשת מתנגדיו. כבר ב-1930 פשטו גבלס ובריוני "החולצות החומות" על הקרנת הבכורה של הסרט האמריקני זוכה האוסקר "במערב אין כל חדש" באולם המוצרטשטאל בברלין, וגרמו להפסקת האירוע אחרי שתקפו צופים בגלל היותם "יהודים" ו"אליטיסטים", והשליכו פצצת סירחון באולם. העיבוד של לואיס מיילסטון לרומן האנטי-מלחמתי הנודע של אריך מריה רימרק נתפס כ"זבל מתוצרת ארצות הברית" בעיני גבלס, שהיה נחוש להיאבק בהפצת מסרים ליברלים שוחרי שלום בציבור דרך המסך. בהמשך הדרך, אחרי עליית היטלר לשלטון, כבר היה בידי הנאצים אפשרות לדחוק החוצה יוצרים מתנגדים כמו פריץ לאנג, קונרד ויידט ואריך פומר, ולקדם אחרים ממושמעים יותר כמו פייט הרלן, ואף לטפח קולנוענים צעירים ונאמנים למשטר החדש, ובראשם לני ריפנשטאל.
היוצרת הגרמנייה הייתה אחראית יותר מכל על עיצוב דמותו של הפיהרר ומיתוגו כעל אדם. כבר בגיל 32 לוהקה כבמאית הבית של היטלר וגבלס כשהוזמנה לתעד את ניצחון הנאצים בבחירות 1933 בדוקו "ניצחון האמונה". שנתיים לאחר מכן עלתה לגדולה תוך שהיא מעלה לגדולה את הפיהרר עצמו ב"ניצחון הרצון" (1935). הסרט פורץ הדרך מלווה את היטלר במהלך כינוס המפלגה הנאצית בנירנברג, מנחיתת המטוס שמוצגת כמו גיחת משיח מן השמיים, דרך נסיעת רכבו בכבישי העיר כשבשוליהם המון משולהב, ועד לנאומיו התקיפים מהמרפסת או הפודיום שמציבים אותו כמורם מעם. באמצעות הסרט, ואמצעי המבע המגלומנים שבו, התגבש דיוקנו של היטלר כמנהיג חזק וכריזמטי, אפילו בעיני אלו שראו בו ליצן בעבר. התפוצה הרחבה של "ניצחון הרצון" בגרמניה וברחבי העולם קיבעו את התדמית הזו, רבת העוצמה המאיימת, אז ועד היום. וכך גם מאוחר יותר בסרט נוסף שיצרה ריפנשטאל עבור הבוס, "אולימפיה" מ-1938.
מלשכותיהם בברלין היטלר וגבלס חלשו על האולפנים הגרמנים ועשו בהם כבשלהם לצורך הפצת האידיאולוגיה של המפלגה הנאצית ופולחן האישיות של העומד בראשה, כי מה שווה תעשיית קולנוע אם אי אפשר לשלוט בה? אבל המגלומניה של השניים לא עצרה בגבולות המדינה שלהם. לצד התוכניות הצבאיות לצעוד במגפי עור בכל אירופה, הם שלחו זרוע ארוכה להוליווד בניסיון להנדס את תודעת הציבור האמריקני. וכך, כשהתסריטאי המוערך הרמן מנקייביץ' יזם ב-1933 סרט בשם "הכלב המטורף של אירופה" המלווה מנהיג גרמני משוגע בשם אדולף מיטלר, פעלו הנאצים לביטול ההפקה דרך נספח התרבות גאורג גיסלינג, ובני בריתו בארגון המפיקים בלוס אנג'לס וגם בארגונים היהודים השמרנים שביקשו להימנע משערוריות בעת הזו.
המאבק של מלאכי החבלה הגרמנים בעיר המלאכים שבארצות הברית הביאה לגניזת היוזמה של מנקייביץ' ושל אחרות, ולמרות זאת היה מי שהצליח להזהיר את האמריקנים מהדיקטטור הנאצי הערמומי, כך ב"שלטון הטרור של היטלר" מ-1934 של מייקל מינדלין וקורנליוס ואנדרבילט, שנחשב בעיני רבים לסרט האנטי-נאצי הראשון בארצות הברית. בעקבותיו הגיעו סרטים אחרים ובמיוחד אחרי פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939, בתי הקולנוע שהקרינו יומני חדשות מהשטח במלחמת העולם השנייה, היו פתוחים יותר להציג יצירות שיוצאות נגד היטלר ושלטונו, ואף שמים אותו ללעג.
הסרט המצליח ביותר שלגלג על דמותו של היטלר באותה התקופה היה "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין, שהכריז מלחמה תרבותית על היטלר בזמן אמת, ב-1940. הכוכב הגדול ביותר של הוליווד באותה התקופה גילם בסרטו ברנש בשם הינקל, שהוא גבר קטן עם שפם קטן ואגו ענק שמנסה להשתלט על אירופה בסיוע עם אחד ששמו הוא בניציו נפאלוני ובדרך גם להרוג את היהודים. אחד מהקורבנות הפוטנציאלים של משטר הינקל הוא ספר יהודי שנראה ממש כמוהו. כשההמון מזהה אותו בטעות כמנהיג העליון, הוא נושא נואם מפויס על אחוות העולם וחוסר הטעם בגזענות ובמלחמה. בניגוד לכל מה שהינקל, והיטלר, האמינו בו. "הדיקטטור הגדול" הוחרם בגרמניה בהוראת היטלר, אם כי אחד ממקורביו, ריינהרד ספיצי, העיד כי הוא דווקא נהנה מהסרט באופן אישי, ולמרות האזהרות בספר האנטישמי "היהודים צופים בכם" של יוהאן פון לירס ובו נטען צ'פלין "יהודי" רחמנא ליצלן, על לא עוול בכפו.
האמת היא שהיהודים, ואזרחים מפוחדים בשאר העולם, אכן צפו בנאצים בבעתה. אבל דמותו האייקונית של היטלר, המאיימת כל כך, קיבלה היבטים פרודיים על סף הקריקטורה בעיני יוצרים רבים בארצות הברית שביקשו להגחיכו כחלק מהמאמץ המלחמתי של בנות הברית. אפילו אולפני וולט דיסני והאחים וורנר התגייסו ללחימה ההסברתית והפנו מראה מכוערת למנהיג ואנשיו באנימציה. כך בסרטון Der Fuehrer's Face בכיכובו של דונלד דאק כברווז אמריקני שחווה סיוט על החיים בגרמניה הנאצית תחת פולחן האישיות של היטלר, או ב-The Ducktators של חבורת הלוני טונס, שבו היטלר הוא אפרוח מכוער עם שפם קטן שבקע מביצה שחורה והפך לאווז מכוער אף יותר.
לחגיגה הזו הצטרף גם ארנסט לוביטש, הבמאי היהודי שנחשב לאחד מיוצרי הקולנוע הפופולריים בגרמניה בשנות ה-20 והיגר לארצות הברית עוד לפני עליית הנאצים. בקומדיה שלו "להיות או לא להיות" הוא מספר על תיאטרון בפולין שערבוביה מכוונת בין ההפקות שבו משלבות את שייקספיר עם היטלר במין שעטנז שמוציא את הפיהרר ככסיל בעל שגעון גדלות. לוביטש התבדח על חשבונו של היטלר אחרי המלחמה (וזכה גם למחווה בסרטו של מל ברוקס), אבל לבני עמו הגרמנים שנותרו במולדת לא עמדה הפריבילגיה הזו. לפני הניצחון של בנות הברית והתמוטטות הרייך השלישי כל הערה שאינה במקומה הייתה עלולה להוביל להוצאה להורג, ואילו לאחר מכן, היו אלה תחושות האשם הנוראיות שלא איפשרו להם להתלוצץ על הרודן שהמיט חורבן על יהדות אירופה.
ייתכן שתחושות אשם הניעו גם את גאורג ווילהלם פאבסט להוציא תחת ידיו את "עשרת הימים האחרונים" מ-1955, שנחשב לסרט הגרמני הראשון שהעז לעסוק בהיטלר ושחזר את רגעיו האחרונים בבונקר בברלין, עשר שנים אחרי מותו. לא מן הנמנע שהייתה זאת דווקא תשוקת הנקמה שהניע את הבמאי, מגדולי הקולנוענים הגרמנים של התקופה, לחגוג על המסך את רגעי השפל של הפיהרר ששיעבד אותו לצרכיו.
ימיו האחרונים של היטלר כשהוא כלוא מתחת לאדמה היו רגע של ייאוש ואובדן מבחינת ההנהגה הנאצית כולה והעומד בראש, שהוא רגע של ניצחון, שמחה והתעלות משותף שחלקו בוושינגטון, לונדון ומוסקבה. כבר ב-1950, חמש שנים בלבד אחרי סיום המלחמה, יצא בברית המועצות האפוס המלחמתי רחב הממדים "נפילת ברלין" בבימויו של מיכאיל צ'יאורלי, במאי הבית של יוזף סטלין. מדובר בסרט תעמולה לכל דבר שנועד להלל את המנהיג הסובייטי, ולא פחות מכך כדי להשפיל את יריבו המר ביותר, היטלר, שמוצג בנקודת השפל שלו בתוך הבונקר כשהוא היסטרי וחסר אונים.
מהצד השני של מסך הברזל, עלו הפקות אולפן צנועות על מסכי הקולנוע והטלוויזיה של אומות המערב. מדובר בסרטים מדודים ומרוסנים הרבה יותר שביקשו לחזור לאותה סיטואציה אינטימית, בקטן. כך ב"עשרת הימים האחרונים של היטלר" של אניו דה קונצ'יני האיטלקי מ-1973, שבו השחקן הבריטי האגדי אלק גינס, אובי וואן קנובי בשבילכם, עטה שפם קטנטן כהיטלר במהלך חגיגות יום ההולדת ה-56 העצובה שלו כל הדרך למותו. ב-1981, חמש שנים בלבד אחרי שגילם את יצחק רבין בסרט הטלוויזיה האמריקני "ניצחון באנטבה", אנתוני הופקינס גילם את הצורר הנאצי בהפקה נוספת למסך הקטן "הבונקר" של ג'ורג' שייפר. שני הסרטים הללו נראים כמו מחזה מצולם, ושני השחקנים השייקספיריים מגלמים את היטלר כמאובן חי, נטול רגשות או ניואנסים.
הדילמה הגרמנית
אל מול החופש היצירתי שנטלו היוצרים ברחבי העולם, או הביטחון העצמי של לוביטש ופאבסט הוותיקים, בני הדור השני בגרמניה נתקלו בבעיה מצפונית ויצירתית כשהתלבטו איך לדון בהיטלר מבלי להעניק לו ולמסריו במה מהסוג שהוא עצמו פינטז עליה בתחילת דרכו. הוא אומנם דמות מרתקת שהשפיעה יותר מכל על ההיסטוריה של העולם המודרני, וגם באופן אישי על חיי מיליונים. מצד שני, הוא מהווה סמל לרשע מוחלט, אכזריות בלתי אנושית. לכן, מתוך אחריות ומוסריות, היוצרים הגרמנים הצעירים נרתעו מכל אפשרות של הזדהות עמו והעדיפו להימנע מכל ייצוג מורכב שלו כבן אנוש, עם רגשות.
אחד מהניסיונות המקוריים להתמודד ברצינות עם הקונפליקט הגרמני הפנימי הזה הגיע רק בסוף שנות ה-70 כשהאנס יורגן סיברברג אימץ גישה שאינה מתמסרת לנטייה הקולנועית לספר סיפור מתוך נקודת הזדהות והביא למסך את "היטלר: סרט מגרמניה" כיצירה אנטי-קולנועית, שבה הוא מבצע דקונסטרוקציה של היטלר, פירוק שלו לחלקיקים בייצוגים שונים ומשונים מבלי להציגו כדמות אנושית מלאה ושלמה. האקספרימנט של סיברברג פתח צוהר להתנסויות חדשות שהתבוננו אל תוך האייקוניות של היטלר מבלי להכיר באנושיותו.
אחרי התלבטויות אינסופיות, היסוסים והתחמקויות מהנגיעה בחומר הנפץ שהביאה עמה הדמות של היטלר לתרבות הגרמנית, הגיעה פריצת דרך עם הדרמה התקופתית "הנפילה" של אוליבר הירשביגל ב-2004. בלי התנצלויות והתחנפויות, הבמאי בן ה-44 הדהים את העולם כשהביא למסך את הפיהרר, לא כמפלצת, קריקטורה או סמל, אלא כבן אנוש. כמו קודמיו, הסרט מתחולל בימים האחרונים בבונקר בברלין, אך במקום ייצוג שטוח, מזויף וריק או אובר-תיאטרלי, הוא עושה לנו היכרות אינטימית עם אדולף השרוי במצוקה נפשית קשה וממאן להשלים עם הסוף הקרב. בעזרת הופעת המשחק יוצאת הדופן של ברונו גאנץ, הצופים נחשפו לראשונה לדיוקן כן ומהימן של האדם השנוא בתולדות האנושות.
מאחורי הפקת "הנפילה" עמד ברנד אייכינגר שהפיק את "היטלר: סרט מגרמניה" (וגם של "הסיפור שאינו נגמר"), והוא יצא לדרך בהשראת ספרה האוטוביוגרפי של מזכירת הפיהרר טרודל יונגה, שליוותה אותו עד לרגעיו האחרונים. ההתנסות שלה כאישה צעירה ונאמנה למנהיג מכוננת את נקודת המבט על היטלר כדמות מלאה, ופותחת צוהר חסר תקדים להזדהות עם הטרגדיה האישית שלו. כגבר מזדקן ובודד המצוי בעיצומה של התמוטטות עצבים ואיבוד עשתונות, אין להיטלר הרבה רגעי נחת בסרט הזה, למעט כמה רגעי חסד אינטימיים. הוא הוזה הזיות של שגעון גדלות, שרחוקות כל כך מתדמית המנהיג רב העוצמה כפי שנתפס בעבר בעם הגרמני, לא מעט בזכות ייצוגי התעמולה הקולנועיים.
"הנפילה" נתפס כסרט שנוי במחלוקת, ולצד שבחים אדירים נתקבל בביקורת קשה על הניסיון לחתור למגע עם היטלר האיש. ההכרה שמדובר בגבר שבור שוללת ממנו את המעמד האייקוני העל-אנושי שלו, אבל גם את הכסות המפלצתית שלו. ההשלכות של המהלך הזה מחייבות אותנו בני האדם לשאול את עצמנו האם אנחנו נכונים לחקור את ההיסטוריה ולנסות לזהות ולהבין תהליכים במהלכה, כך שהזיכרון יהיה נאמן למציאות כפי שנחוותה בעבר או שחשוב יותר לדבוק במיתולוגיה גדולה מהחיים שנוחה יותר לעיכול. כך או כך, הדיוקן של היטלר ב"הנפילה" הצליח לנפץ את דמותו המיתית שעיצבה ריפנשטאל והתקבעה מאז בזיכרון הקולקטיבי. "שברתי את כל החוקים, ועד היום בגרמניה כועסים עלי ומאשימים אותי בהאנשה של היטלר", אומר הירשביגל בריאיון ל-ynet מ-2015. "אותי חינכו שהנאצים היו מפלצות, אבל כשבודקים לעומק, מגלים שהם אנשים רגילים שהפכו למרושעים".
טאבו? תלוי את מי אתם שואלים
ההנגשה מחדש של היטלר לקהל הרחב הניעה את השימוש הפרודי באחת מהסצנות המרכזיות ב"הנפילה", שבה הפיהרר מסרב לקבל את עצות הגנרלים שמציגים בפניו תמונה עגומה משדה הקרב. הלהט הזועם של גאנץ בצירוף כתוביות בשפות שונות הפכו את "היטלר מתעצבן" לתופעה עולמית, בין אם הוא מתעצבן על יוקר המחיה בישראל או על מדיניות הקורונה באירופה. "אני מאוד גאה בשימוש הקומי שעושים בסצנה הזאת. אני חושב שהסצנה הזו עשתה היסטוריה ושברה את השיא מבחינת הפרודיות שנעשו עליה, וזו סיבה לגאווה. העובדה שגם בישראל משתמשים בסצנה הזאת כדי להצחיק, משמחת אותי מאוד", הודה הירשביגל.
הבמאי הגרמני יכול להיות גאה בתחושת השחרור שהביא לקהילת הקולנוענים, הקומיקאים ויוצרי הממים ברחבי העולם. רבים מהם לקחו לעצמם את החירות להתייחס להיטלר יותר ברצינות, או בצחוק, ובאופן חופשי. כך למשל במקרה קומדיית האקשן הרוסית Hitler Goes Kaput! של מריוס וייסברג מ-2008.
או בדרמה הקומית "ג'וג'ו ראביט" של טאיקה וואיטיטי מ-2019, שבה הוא עצמו מגלם את היטלר כחבר דמיוני מטופש בראשו של נער שגדל בגרמניה הנאצית בהשראת המפלגה ומנהיגה.
ויש גם את המערכון הבלתי נשכח מהתוכנית הקומית "לא לפני הילדים" בכיכובם של יעל שרוני ועידן אלתרמן, בהם בליינד דייט מתדרדר מכיוון שבת הזוג הפוטנציאלית מזהה בגבר שעומד מולה את היטלר בכבודו ובעצמו והוא אכן מתנהג כך, כשהוא קורא לעברה בתקיפות: "יודית!".
לצד הקריקטורות הפרודיות שאימצו את היטלר כמושא לגיחוך, דמותו מצאה את עצמה משתלבת גם בסרטי מדע בדיוני מסוגת ההיסטוריה האלטרנטיבית שדנו באפשרות כי הוא שרד את המלחמה, ולא סיים את חייו ב-30 באפריל בבונקר בברלין. כך למשל רומז הקומיקאי מל ברוקס בווידאו קליפ לשירו "להיות או לא להיות" (הידוע יותר כ"היטלר ראפ") ובו הצורר מגולל את מעלליו במהלך מלחמת העולם השנייה ומעדכן כי היעד הבא שלו הוא ארגנטינה.
ארגנטינה היא ארץ הפלאות עבור ניאו-נאצים המייחלים לתחייתו מן המתים, מה שאכן קורה בסדרה "ציידים" של דייויד וייל, כשחבורת ציידי הנאצים מגלה כי היטלר, בגילומו של השחקן הגרמני אודו קיר, אכן חי וקיים מעבר לים. קיר מופיע בתפקיד זהה גם בדרמה הישראלית "השכן שלי אדולף" של לאון פרודובסקי, שבה ניצול שואה יהודי מגלה כי גבר הנחשד על ידו כהיטלר עבר להתגורר בסמוך אליו.
ומה קורה כשהיטלר בכבודו ובעצמו צץ לפתע בארצות הברית בשנות ה-80? פנטזיית האקשן הקומית של דייויד פ. סנדברג השבדי עושה בו שימוש כנבל משומש שיש להתעלל ולנקום בו, בשביל הכיף.
יש שיגידו שזה יותר הגיוני מהוגן מאשר לנדוד בעקבותיו אל הירח או לבטן האדמה ולפגוש בו כשהוא רוכב על טירנוזאורוס רקס. תרחישים בלתי אפשריים, אבל כאלו שראו מסך בסדרת סרטי המדע בדיוני מתוצרת פינלנד "איירון סקיי", שיצר טימו ורנסולה.
בגרמניה לא מוכנים ללכת כל כך רחוק. היטלר עדיין נתפס כטאבו, אולם ב-2015 "תראו מי חזר" היה לשובר קופות מסחרר במדינה כשמיקם את האדם השנוא ביותר בעולם בברלין של היום. הסרט נוצר על ידי דייויד ווננט, כעיבוד קולנועי לספרו המצליח של טימור וורמס בשילוב הפקה מוקומנטרית בהובלת השחקן אוליבר מסוקי כפיהרר שקם לתחייה. לכאורה מדובר בפרודיה משעשעת, אולם היא נועדה להציב מראה עכורה מול הציבור הגרמני של היום, והגזענות החדשה שחזרה לפעם בו ביחד עם לאומנות נוסטלגית ולהחזיר עטרה ליושנה.
זוהי עדות לכך שכוח הקסם של הנאציזם, הפאשיזם והאידיאולוגיה של היטלר נמצא בגרמניה, אירופה, ובכך מקום. היטלר אולי כבר לא איתנו, אבל רוחו ממשיכה לשרות על רבים, רבים מדי ברחבי העולם. האנושות לא הצליחה למגר אותה, וזה מדכדך למדי. אבל אם גם אתם חשים מודאגים, כמו אחרים, תמיד אפשר להתנחם בכך שהיטלר היה בסופו של דבר אדם בשר ודם, כך שלפחות בקולנוע עולה בידינו לנקום בו וגם להפיק מכך הנאה. זה מה שקוונטין טרנטינו איפשר לנו בדרמה התקופתית המפוברקת שלו "ממזרים חסרי כבוד", שבו הפיהרר נהרג בתיאטרון מפואר במהלך הקרנת סרט תעמולה מבית מדרשו. כך הבמאי האמריקני, עכשיו גם ישראלי, מתנקש בהיטלר אבל גם בדמות הקולנועית שלו שרדפה אותנו על המסך, והלאה.
