לפני שלושה שבועות, ערב הקרנת הבכורה של "דם רע: טיילור סוויפט נגד סקוטר בראון" באמריקה ותוך כדי שסיבוב ההופעות ההיסטרי של סוויפט ממשיך בכיבוש אירופה, נפל דבר בתעשיית המוזיקה: אחרי 23 שנים שבהן היה אחד האנשים הכי חזקים בתעשיית הבידור, בראון הודיע על פרישה מניהול אמנים. מי שבעצם גילה את ג'סטין ביבר בגיל בר מצווה וגם ניווט בהצלחה בין השאר את אריאנה גרנדה, דמי לובאטו וג'יי בלווין, הודיע פחות או יותר שאינו יכול עוד, אחרי שכל הטאלנטים ברחו ממנו כאילו היה אמבה אוכלת מוח. אולי הם מיצו, או שהשמועה הנמרצת על חקירת FBI נגדו (שהוכחשה באופן לא פחות נמרץ) גרמה להם לחשב מסלול. אבל כל זה לא משנה: העימות הטלוויזיוני ש"דם רע" (שעלה בשבוע שעבר בדיסקברי+ ב-yes) מנסה לייצר נגמר בנוק-אאוט לפני שהתחיל.
"דם רע: טיילור סוויפט נגד סקוטר בראון" - טריילר
(באדיבות מקס)
למעשה, הטעות הקרדינלית של הפרויקט בשני החלקים היא הפורמט המאולץ ואף השגוי מוסרית שבו יש את "גרסת טיילור" מול "גרסת סקוטר". לכל אחת מהגרסאות מוקדשות לא פחות מ-50 דקות, שזה בערך המקסימום שהסיפור כולו ראוי לקבל בהיעדר גילויים חדשים (שלא לדבר על מסעירים), בניסיון לברר את העימות בין כוכבת הפופ הגדולה של זמננו (ואולי גם של כל הזמנים) לבין המנהל המוכשר וחסר המעצורים, שקנה ב-300 מיליון דולר את הבעלות על המאסטרים של ששת אלבומיה הראשונים. ככל הנראה אין פגם חוקי במהלך, אבל הוא היה מסריח עד השמיים בשל, ובכן, הדם הרע בין בראון לסוויפט.
הפרויקט מסביר היטב את ציר העלילה, שמתחילה למעשה בטקס פרסי הקליפים של MTV ב-2009, עם ההתפרצות המפורסמת והמכוערת של קניה ווסט לנאום הזכייה של סוויפט. שבע שנים אחרי, ווסט כבר מנוהל על ידי בראון ומשחרר את השיר Famous שבו שורה נבזית ומינית על סוויפט. האחרונה זעמה הן על השיר והן על הטענה המניפולטיבית של ווסט, בסיוע בראון וקים קרדשיאן, שהיא "אישרה" את השורה בשיחת טלפון מתועדת. בפועל השורה המקורית הייתה שונה וגם נוספה לה קללה סקסיסטית ודוחה. אם זה לא הספיק, ג'סטין ביבר פרסם תמונה שלו משוחח עם ווסט ובראון והוסיף את הכיתוב "מה המצב טיילור סוויפט".
2 צפייה בגלריה
למה שעה וחצי? מתוך "דם רע: טיילור סוויפט נגד סקוטר בראון"
(צילום: Getty Images for The Recording A באדיבות yes)
לכן כשסוויפט שמעה מהתקשורת שהלייבל ביג מאשין, שמחזיק בבעלות לקטלוג הישן שלה, נמכר דווקא לבראון, אין פלא שהיא לא פתחה שמפניות. בראון, מצדו, טען שזאת עסקה כלכלית נטו, שהוצעו לסוויפט אפשרויות לרכוש את הבעלות (וגם בהמשך, אחרי שמכר אותה לתאגיד אחר) וגם לא יפה שהיא הפעילה את צבא האמת שלה נגדו, עד כדי איומים על חייו. חוץ מזה, אביה של סוויפט גזר קופון יפה כבעל מניות מיעוט של המיעוט (שלושה אחוז) בלייבל הישן, אך סוויפט טוענת שלא היה מושג עקב הסכם סודיות שאביה חתום עליו.
את כל זה הדוקו כאמור אורז בצורה רהוטה, באמצעות החומר האנושי המוכר בז'אנר: עיתונאים שמסכמים את מה שכולם יכולים למצוא בגוגל עם קצת פרשנות ומקורבים שנשמעים כאילו בלעו את דף המסרים. בשני הפרקים הרעיון הוא לצייר את שתי הדמויות באופן עגול שחורג מהפרשה עצמה, שהיא כאמור די מוגבלת: סוויפט היא תופעת טבע עם מעריצים ומעריצות על מאדים ובראון הוא נצר למשפחה של שורדי שואה שבנה ביזנס משגשג. היא מינפה את התקרית לכדי מפגן מרשים של פמיניזם לא מתנצל בתעשייה שאוכלת ונושמת שנאת נשים, ואילו הוא בסך הכול איש עסקים שנפל קורבן למתקפה חסרת פרופורציה ואחריות.
2 צפייה בגלריה
אין סימטריה. מתוך "דם רע: טיילור סוויפט נגד סקוטר בראון"
(צילום: Getty Images for Ithaca Holdings באדיבות yes)
הבעיה היא שבסיפור הזה אין שום צורך באיזון: החטא הקדמון, שלא נסתר בשום שלב, הוא שבראון היה שותף אם לא מעבר מזה להתנהלות מגונה, בריונית ומיזוגינית כלפי סוויפט, מה שנתן לה את כל הלגיטימציה לא לרצות שום קשר עם האיש, ובטח שלא ירוויח כסף מהשירים שכתבה מדם ליבה. ומי שמאמין לו כאילו רכישת הקטלוג הייתה בסך הכול עוד תוספת נדל"ן לאוסף, יש לי נכס מדהים ברפיח למכור לו בגרושים. העובדה שבראון נשרט בדרך כמובן שאינה זניחה, אמנים ואמניות חייבים להבין שלא כל הפאנדום שלהם בריא בנפשו ומן הסתם חשוב להציג את "הצד שלו". אלא שהחיפוש בכוח אחר סימטריה מוליד רגעים מגוחכים. באחד מהם, עיתונאית של ה"דיילי מייל" מכריזה בטון ביקורתי שספק אם טיילור הייתה מתקוממת על המכירה אלמלא הרוכש היה בראון. נו שיט שרלוק. טוב שגילית לנו על מה בזבזנו שעה וחצי מהחיים.
