"עכשיו, אתה אלוף 'אפקט הפחד' ובסופו של דבר, ברור שהפחד אינו משפיע עליך". במילים האלה היה מסכם המנחה ג'ו רוגן כל משדר של "אפקט הפחד", שעשועון ששודר בארצות הברית בשנים 2006-2001, ושבמהלכו נדרשו המתמודדים על הפרס הכספי להתנסות בשלל פעילויות מאיצות דופק: להתרסק מגובה רב, לזלול את החלקים הפנימיים המזמינים פחות של בעלי חיים, לזנק ממכונית שועטת – ובקיצור, אירועים שעשויים מהחרדות של רוב הצופים, בעלי אורח החיים היושבני. אבל בניגוד לשעשועוני ריאליטי או למשדרי ספורט, שבהם המנחה המעונב נראה לעיתים כמו אורח בנוף – במקרה של ג'ו רוגן מדובר בליהוק מושלם. מאז אמצע שנות ה-90, וביתר שאת בעשור האחרון, נדמה שהקומיקאי, קריין הקרבות ואיש התקשורת השנוי במחלוקת והאנרגטי מנסה להוכיח שהפחד זר לו. לנשנש צ'יפס מחגבים מטוגנים זה אולי מגעיל, אבל להסתבך עם ניל יאנג וג'וני מיטשל – מהמוזיקאים הנערצים ביותר על רוגן עצמו, כפי שהוא מצהיר – ובכן, יש אנשים שהיו מחמיצים בגלל זה כמה שעות שינה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
פעלולנים של סרטי אקשן מתגלגלים בתוך הלהבות כשהם עטופים בבגדים חסיני אש, אבל ג'ו רוגן, פעלולן של חופש הביטוי, לא לובש אמצעי הגנה מיוחדים. בכל זאת, יש לו שומרים: מיליוני המעריצים שלו ברחבי העולם, ובעיקר בארצות הברית, שמהדהדים ברשתות החברתיות, בארוחות חג ההודיה ובבילויים עד אמצע הלילה עם חברים - ואיפה שהם רק יכולים - את הדברים שהוא משמיע בפודקאסט שלו, ומשמשים מגאפון אנושי עצום, שיכול להתקיים רק במאה ה-21. אכן, הפודקאסט של רוגן הוא הנצרך ביותר אי פעם, ובפרק המצליח ביותר, זה שבו הוא מראיין את אילון מאסק, חולק איתו ג'וינט ומגיש לו כוסית וויסקי, צפו עשרות מיליוני אנשים. בשנת 2019 הפודקאסט רשם בין 100 מיליון ל-200 מיליון מאזינים כל חודש, וככל הנראה המספרים רק טיפסו מאז. למקרה שהאסימון עוד לא צנח: מדובר באחד הפטפטנים הפופולריים ביותר בהיסטוריה של האנושות. רק כדי לסבר את האוזן, טאקר קרלסון, המגיש הבכיר של פוקס ניוז, נהנה בערך משלושה מיליון צופים בכל פרק, ומנחי תוכניות הלייט נייט סטיבן קולבר, ג'ימי פאלון וג'ימי קימל בכשני מיליון. הפרק האחרון של תוכניתו של דיוויד לטרמן התקרב ל-14 מיליון צופים, אבל הפרק שבו ג'ו רוגן שוחח עם ברני סנדרס חצה את המספר הזה ביוטיוב.
השערורייה הנוכחית של רוגן, והגדולה ביותר עד כה בקריירה שלו, קשורה, ברוח התקופה, למגפת הקורונה. במאי 2020, הרבה אחרי שהפודקאסט "חוויית ג'ו רוגן" צבר צבא של מאזינים-מאמינים, ספוטיפיי חתמה עם רוגן על עסקת בלעדיות - לפי הדיווחים בעלות של 100 מיליון דולר. חיש קל התחילו הצרות, כאשר עובדים צעירים בחברה, בעלי השקפות עולם פרוגרסיביות, הודיעו כי ינקטו מחאה בעקבות אמירה של רוגן מהעבר שלפיה אתלטית טרנסג'נדרית היא לא באמת אישה, ולא הוגן שתתחרה מול נשים. בתקשורת דיווחו אז כי העסקה מתגלה כ"כאב ראש" עבור חברת הסטרימינג, אך בהנהלה לגלגו על הקביעה הזו. כשנתיים לאחר מכן, נדמה שכאב הראש הפך למיגרנה חמורה, בתוספת כאב בטן ואולי גם חור בכיס. זאת לאחר שבחודשים האחרונים ג'ו רוגן הזמין כמה אורחים עם דעות בלתי שגרתיות ביחס למגפת הקורונה (תפיסות נפוצות, אולי, אך כאלה שלא מתיישבות עם הממסד המדעי), והמחאה החלה להתפשט בקרב המנויים. לקראת סוף ינואר, המוזיקאי האגדי ניל יאנג הודיע שהוא עוזב את הפלטפורמה, ואף הצליח לשכנע את חברתו משכבר ג'וני מיטשל להצטרף אליו. בתגובה פזיזה ומגושמת למדי, ספוטיפיי צמצמו עד כדי השבתה את הפעילות של שירות הלקוחות שלהם, וטענו שהם מתמודדים עם עומסים כבדים. הלקוחות התרגזו עוד יותר, ורבים מהם ערקו לשירותים מתחרים. באפל מיוזיק ניצלו את המומנטום כדי לזרוח (בעמוד הראשי שלהם תוכלו למצוא את שני זמרי הפולק, זה לצד זה), ואפילו הארי ומייגן, הנסיכים לשעבר וחובבי הפולמוסים בהווה, החליטו לקפוץ ראש למיטה החולה ולהתייצב לצד המדע ונגד החברה השוודית. המוזיקאי ג'יימס בלאנט, בפרץ מפואר של הומור עצמי, איים בטוויטר שאם ספוטיפיי לא ינקטו שינויים – הוא ישחרר מוזיקה חדשה לפלטפורמה. והכול בגלל ג'ו.
הוא עצמו לא נראה יותר מדי מוטרד בנוגע לכל זה, או לפחות זה מה שהוא רוצה שנחשוב. במונולוג מצולם שהעלה לאינסטגרם כמה ימים לאחר פרוץ ההוריקן התקשורתי, ראשו הקירח נראה במרחק של סנטימטרים ספורים מהעדשה. הוא עומד נגד השמש, והצל של הטלפון נופל על הסווטשירט האפור שלו. עיניו מתכווצות ונפקחות לסירוגין, זיפים מעטרים את פניו והזיעה מתחילה לבצבץ. אבל זוהי לא זיעה של מישהו במצוקה, אלא של אדם שנראה כאילו הוא עובד ללא הפסקה מתוך אתר הנופש שבו הוא חי. הוא נשמע נונשלנטי, ממוקד ואותנטי, כתמיד, אבל אין סיבה לפסול את האפשרות שהווידאו הזה הוא תוצר של התייעצות עם כמה מיועצי התקשורת המובילים בארצות הברית. "תודה לכל מי ששולח לי אהבה ותמיכה, אני ממש מעריך את זה", הוא אומר, "אני רוצה לצלם את הסרטון הזה כי אני מאמין שיש הרבה אנשים שקיבלו תפיסה מעוותת לגבי מה שאני עושה".
הסרטון של רוגן בעקבות פרשת ספוטיפיי
רוגן בן ה-54, שעשה קריירה ארוכת שנים מהצפה של תיאוריות קונספירציה (אבל אף פעם לא באמונה שלמה, אלא תמיד בשיטה הידועה של "אני רק שאלה"), מבהיר כי לא התכוון להפיץ שקרים בשום שלב. "הפודקאסט שלי מואשם בהפצה של מידע מסוכן ושגוי, בעיקר בגלל שני פרקים, אחד עם ד"ר פיטר מקלה והשני עם ד"ר רוברט מלון", הוא אומר, ואז עובר למנות את רשימת ההישגים הארוכה של שני חוקרי הרפואה. "שני האנשים האלה מאוד מוסמכים, אינטליגנטיים ועתירי הישגים, ויש להם דעה ששונה מהנרטיב של המיינסטרים. בסך הכול רציתי לשמוע מה הדעה שלהם". ואז רוגן מוכיח עד כמה הוא מבריק כרטוריקן: "הבעיה שלי עם המושג 'דיסאינפורמציה'", הוא אומר, "זה שהרבה ממה שתפסנו כמידע שגוי עד לא מזמן התברר בינתיים כעובדה. לדוגמה, אם אמרת לפני שמונה חודשים שמי שמתחסן עדיין יכול להידבק בקורונה ולהפיץ אותה, היו חוסמים אותך ברשתות החברתיות - ועכשיו זה מתקבל כעובדה; אם אמרת, 'אני לא חושב שמסכות בד הן יעילות', היו חוסמים אותך, אבל עכשיו חוזרים על זה שוב ושוב ב-CNN; ואם היית אומר שהנגיף ברח ממעבדה, היו מרחיקים אותך, אבל עכשיו זה מופיע על השער של 'ניוזוויק'".
בהמשך הסרטון, שנמשך קרוב לתשע דקות, רוגן מביע תמיכה בהחלטה של ספוטיפיי לשלב בפודקאסט שלו, ובפודקאסטים בכלל, הבהרה כי יש לקחת בעירבון מוגבל את דברי המשוחחים המשמיעים דעות שונות מהקונצנזוס המדעי, ואף מצהיר שיקפיד להזמין לפודקאסט שלו מומחים נוספים, בעלי עמדות קונבנציונליות יותר, שיאזנו את אלה שמאתגרים את העובדות המקובלות. בסוף הוא מודה שוב ושוב למאזינים ולספוטיפיי – וגם ל"הייטרים", שגורמים לו לחשוב – ואף שולף אנקדוטה קלילה מנעוריו ששוזרת את חייו עם הקריירה של יאנג. זהו רוגן בקליפת אגוז – מתמרד, מסתבך, מנסה להסביר את עצמו, מקליל, מחייך ומקווה לטוב. זו הרוטינה, והיא משתלמת.
באותה הודעה לתקשורת מסתתר משפט שגם הקוראים החשדנים ביותר צפויים להאמין לו. "זו אחריות מוזרה, כשיש לך כל כך הרבה מאזינים ועוקבים. זה לא משהו שאי פעם התכוננתי אליו או ציפיתי לו", מתוודה רוגן. ואכן, הביוגרפיה שלו מגלה שהוא לא מבלף. רוגן אולי היה צמא להצליח מאז ומתמיד, אבל ניכר שלא הייתה לו תוכנית סדורה. אם היה מנסה ללכת לפי הנוסחה, איזושהי נוסחה, הוא לא היה נותר ג'ו רוגן, האיש הפרוע והמפתיע שהפה והמוח שלו מחוברים זה לזה כמעט בלי תחנות עצירה. זה שחושב המון, ומדבר עוד יותר. הקומיקאי שיותר משהוא רוצה להצחיק אתכם, רוצה לגרום לכם לחשוב.
בשנה שעברה פורסם עליו פרופיל נרחב ב"ניו יורק טיימס" תחת הכותרת "ג'ו רוגן גדול מדי מכדי שיבטלו אותו". הכוונה היא כמובן ל"תרבות הביטול". אלו שמצביעים על התופעה המאיימת, מזהירים מפני חברה שבה סותמים את פיו של כל מי שדעותיו לא מתיישבות עם הלכי הרוח העכשוויים ביותר של השמאל. במקביל נמשך החיפוש האינסופי אחר אלו שלא ניתן לבטלם, אותם יחידי סגולה החסינים לאש הדרקון. בפתח הכתבה, ה"ניו יורק טיימס" מספר כי קומיקאים אחרים מכנים את רוגן "גוש קטן של זעם", ככל הנראה בשל מנהגו להרים את קולו כשהוא נסער ובזכות שרירי הטקוואנדו שלו, אך הם אף פעם לא עושים זאת בפניו. "מכירים אותו מיליוני אנשים בני פחות מ-40, אבל כמעט אף אחד מעל גיל 50", מאבחנים במגזין. כשמדובר באישיות מפורסמת בסדר גודל כזה, תמיד יש משהו משונה - ברור מאליו אך בכל זאת מפתיע - במחשבה שעד לא מזמן לא הכיר אותו אף אחד.
בשנים האחרונות רוגן ממעט לדבר בפרוטרוט על שנותיו הראשונות, אך בעבר נהג לשוחח על כך בפתיחות עם מראיינים וכתבים. ככל שהוא הולך ומתרגל למעמדו הנוכחי, של איש רגיל שהגיע לפרסום בלתי רגיל בעליל, הוא מעדיף לשלוט בתדמית שלו בעצמו ולא לסמוך על אף מתווך. הוא נולד בקיץ של 1967 בניוארק, ניו ג'רזי, לאב שעבד במשטרה ולאם שהוגדרה בתקשורת כ"נפש חופשייה". בשנת 2015 התראיין למגזין "רולינג סטון", וסיפר באופן חריג על אביו הביולוגי, שהיה אדם אלים. "כל מה שאני זוכר ממנו זה מראות חטופים של אלימות ביתית", שיתף. "כשהייתי בן חמש, רבתי עם אחד מבני הדודים שלי והכנסתי לו אגרוף בפרצוף על איזה משהו מטופש. אמא שלו צרחה על ההורים שלי, 'הילד שלכם הוא מפלצת קטנה', ואבא שלי משך אותי הצידה, אז אמרתי לו את האמת על מה שקרה. הוא שאל 'בכית'? אמרתי 'לא' והוא אמר 'יופי, לעולם אל תבכה'. כלומר, הוא היה שמח שהורדתי אגרוף לבן הדוד שלי. אבל אני לא רוצה להתלונן על הילדות שלי. שום דבר נורא לא קרה לי באמת. זה פשוט היה מבלבל, הוא היה איש אלים ומפחיד מאוד".
כשהיה בן חמש הוריו התגרשו. רוגן ואימו עברו לסן פרנסיסקו - "וזהו זה, מעולם לא שמעתי ממנו שוב". האם הכירה בן זוג חדש, היפי שהתעקש למשוך את שנות ה-60 הכאוטיות אל תוך שנות ה-70 ("היה לו שיער ארוך עד התחת", סיפר רוגן. על אימו באותה תקופה אמר: "אני זוכר שגר בדירה הסמוכה זוג גייז. אמא שלי הייתה הולכת לשם, מתפשטת איתם, מתופפת על תופי בונגו ומעשנת גראס"). אביו החורג אפשר לו להתנסות בעישון סמים קלים כשהיה בן שמונה, ורוגן המבוהל התרחק מהחומר בשני העשורים הבאים. תחת זאת, הוא עמל על תכנון מופעי קסמים קטנים וחלם לנסר יום אחד אישה לשתיים, לעופף באוויר או להסתתר בתוך לועו של אריה על פני במות נוצצות.
אחרי תקופה ארוכה של מעברים וטלטלות, המשפחה הצעירה התיישב בניוטון אפר פולז שנמצאת במדינת מסצ'וסטס. בנעוריו נחשף רוגן לראשונה לתחום של אמנויות הלחימה, שממשיך ללוות אותו עד היום. בגיל 14 החל ללמוד קראטה, אחר כך עבר לטקוואנדו וזכה באליפות הארצית בגיל 19, אבל בגיל 21 הפסיק לאחר שסבל מכאבי ראש, ייתכן שבגלל המכות המרובות שחטף. בין לבין, בגיל 15, תקרית אלימה במלתחה בבית הספר – שבמהלכה תלמיד אחר תפס את ראשו ולא פגע בו, אך השפיל אותו – גרמה לו להחליט ששום דבר כזה לא יקרה לו שוב, לעולם. לא להצטייר כלוזר, אפילו לשנייה אחת, עד יום מותו. רוגן הנער החליט להיות איש חזק ומוצק, ויישם. כיום הוא מתחזק שגרת אימונים נוקשה ומשטר תזונה יצירתי (הוא צד חלק מהבשר שלו בעצמו, ושותה קפה שעשוי מאבקת פטריות), שבהם הוא מנפנף ללא הרף בפודקאסט שלו. לפני כמה שנים גם התחיל להזריק לעצמו באופן קבוע טסטוסטרון, כדי להיות הכי גבר שאפשר. "זה אסור בתחרויות", הוא הסביר, "אבל אני לא מתחרה על שום דבר".
לקומדיה הוא הגיע אחרי כמה שנים בעבודות מזדמנות, כמחלק עיתונים, מורה לאמנויות לחימה וכדומה. גם זה לא היה מתוכנן. ב-1988 חברים עודדו אותו לעלות לקטע קצר במועדון הופעות, והוא הבין מיד שזה בדיוק הדבר בשבילו. לאחר מכן הופיע איפה שרק היה יכול, ובאמצע שנות ה-90 עשה את מה שעשה כל מי שחולם על קריירה בעסקי הבידור – הוא עבר ללוס אנג'לס. בין השנים 1999-1995 גילם דמות של חשמלאי חובב קונספירציות בסיטקום כושל למדי בשם "ניוזרדיו", ואחריה הגיעה התוכנית "אפקט הפחד", שבעקבותיה דאנה ווייט, נשיא חברת UFC (אליפות הלחימה האולטימטיבית) ביקש ממנו לקריין קרבות. תחילה סירב רוגן, אך לאחר מסכת שכנועים נעתר, במה שהתגלתה כאחת ההחלטות הנבונות בחייו. בעזרת עולם ה-UFC הפך משחקן שולי ומנחה אנמי לדמות נערצת בשוליים של האמריקנה. וכידוע, בארצות הברית השוליים מספיק רחבים בשביל להפוך אותך לאחד האנשים העשירים בעולם. אל מול ההתגוששויות הפיזיות, רוגן פיתח לדרגת אמן את מנהגו לנבוח ולקלל. "זה עמוק כמו ואגינה של עז", אמר פעם כשבא לתאר פצע שנפער במהלך קרב. הוא גילה שישנו מרחק קטן מאוד בין הליצן של הכיתה למלך של הזירה. "הוא קריין הקרבות הכי טוב שקריין קרב אי פעם", נוהג לומר עליו ווייט.
הרגע המכריע שלו כקומיקאי, זה שהקנה לו את התהילה גם בתחום הזה, לא הגיע בדמות בדיחה אלא בצורת עימות מאחורי הקלעים. בשנת 2007 הואשם הקומיקאי קרלוס מניקה, שהיה באותם ימים אחד השמות הגדולים ביותר של מועדון הקומדי סטור במערב הוליווד, בגניבת בדיחות של בדרנים אחרים. רוגן הגיע לשם והתעמת איתו. אחר כך הוא שיתף ברשתות את הווידאו של התקרית, שבמונחים של שנת 2007 נעשה ויראלי. מועדון הקומדי סטור בחר לתמוך בקומיקאי המצליח יותר ולהמשיך לטפח אותו, בעוד שרוגן זכה ליחס צונן ואף הוחרם, אבל בטווח הארוך הקומיקאים בחרו בצד של רוגן, בעוד שהקריירה של מניקה הלכה ודעכה. בשיחות עם כלי התקשורת כיום, מניקה מציין במרירות שיש משהו אירוני בכך שרוגן, שמטיף כיום תחת כל עץ נגד הסכנות של תרבות הביטול, הזניק את הקריירה שלו הודות לאקט של ביטול, בפרקטיקה של שיימינג.
בשנת 2009 התרחשו שני אירועים מכוננים בחייו של רוגן. הראשון: הוא התחתן עם ג'סיקה, מלצרית לשעבר בבר קוקטיילים. לדבריו, סוד הנישואים שלהם טמון בכך שהיא מאפשרת לו לעשות ככל העולה על רוחו. "היא לא מתעסקת איתי", במילותיו. כיום יש לשניים שתי בנות ובן, שגורמים בסביבתו של רוגן – כולל רוגן – מעידים שהובילו לשינוי מבורך באופי שלו: התמתנות. מאז שיש לו ילדים, אמר פעם, הוא נהנה הרבה פחות מפורנו וממועדוני חשפנות. משהו בחוויית הצריכה שלהם נפגם. באחד מקטעי הסטנד-אפ שלו הוא מתאר שיחה שלו עם אחת מבנותיו בעודו מסטול (עישון, מעידים חבריו, הוא הדבר השני שמיתן אותו). בניגוד לאיך שזה עשוי להתפרש, מדובר דווקא בסיפור רך, כמעט מתוק, ואפשר לחוש בין השורות במאבק הפנימי שמתחולל בתוך רוגן, בין הדחף שלו להיות אב דואג ואחראי לבין תחושת החובה שלו להישאר אדם שלוח רסן. כך או כך, כשהוא מספר בדיחות על משפחתו – ילדיו, אשתו, אמא שלו – הוא מקפיד תמיד להרגיע את השומעים. "אני לא באמת מדבר אליהן ככה! זו רק בדיחה".
הדבר השני שקרה בשנת 2009 היה הולדת הפודקאסט שלו, "חוויית ג'ו רוגן". תחילה הוא הגיש אותו לצד בריאן רדבן, קומיקאי נוסף, אבל חיש מהר הוא נשאר הבוס היחיד. כבר מהרגע הראשון, התוכנית של רוגן החלה לקבל את אופיה הנוכחי: שיחות ארוכות שנעות בין האינטימי, הפוליטי והקונספירטיבי, בלתי מצונזרות ולמעשה לא ערוכות כלל, בשום רמה, שיכולות להתקרב גם לארבע שעות. עד היום הוקלטו קרוב ל-1,800 פרקים רגילים (ועוד פרקי ספיישל), שאורכם המצטבר עולה על 5,000 שעות. אם תרצו להאזין להם ברצף, בלי לישון, תצטרכו לפנות שבעה חודשים. רוגן מסוגל לראיין כל אחד כמעט (אבל סביר להניח שזה יהיה גבר, וסביר להניח שלבן) – מתאבקים, אנשים שמאמינים שכדור הארץ שטוח, מדענים מחוננים, מועמדים לנשיאות, אנשי ימין מובהקים, אנשי שמאל מושבעים, סופרים, כוכבי פורנו, מרגלים, ראפרים, כוכבי טלוויזיה, קומיקאים זוטרים, קומיקאים שלא חייבים לעבוד יותר לעולם, תזונאים מכל הסוגים, פעילים למען לגליזציה של סמים, יזמים בהיי-טק, אנשים שזכו בתואר "איש השנה" של מגזין "טיים" – כמו בסניף של הנוער העובד והלומד, ביתו של רוגן פתוח בפני כל נערה ונער. מבחינה מספרית, כמה מן הפרקים המצליחים ביותר עד כה הם אלה שכללו את אילון מאסק, ברני סנדרס, אדוארד סנודן, לאנס ארמסטרונג, האסטרופיזיקאי ניל דה-גראס טייסון, מנכ"ל טוויטר ג'ק דורסי, העיתונאי הימני בן שפירו, הקומיקאים ראסל בראנד, ביל בר וקווין הארט, שחקן הפוקר העשיר וחובב הדוגמניות דן בילזריאן והמתאגרף מייק טייסון.
אי אפשר היה לחזות את הצלחתו של הפודקאסט, שבפרקיו הראשונים הרבה לעסוק בסוגיות שבינו לבינה והציע למאזינים הנחה על צעצועי מין לאוננות. אבל לאט-לאט, הקהל התאסף. בפרופיל שפורסם על רוגן ב"אטלנטיק" לפני כמה חודשים, הכותב היטיב לתאר את המגיש ואת הקהל: "מעטים האנשים באמריקה שנעשו פופולריים בקרב אמריקנים כמו ג'ו רוגן. זוהי קבוצה ענקית שמורכבת מאנשים שאתה מכיר מהתיכון, בחורים שעובדים במרחק שלוש אשקוביות ממך, שעדיין משלמים הלוואות סטודנטים, שמעבירים זה לזה ממים של 'החברה הקנאית', שמזהים אותך במכון. גברים רווקים. גברים נשואים. גברים לבנים, גברים שחורים, גברים דומיניקניים. שני בחורים מדרום אסיה, חברים שלי, מוכנים להישבע בשמו. השותף שלי מהקולג'. אחי הצעיר. גברים נורמליים. גברים אמריקנים". ייתכן שיש לו גם מאזינים בשורות האליטה, אך הם כנראה עושים זאת בסתר. כך או כך, לא לשווא באולפן ההקלטות המינימליסטי של רוגן נתלה דגל ענק של ארצות הברית, ממש מאחורי הראש של המנחה (כלומר במקום הכי בולט שאפשר), לצד תמונות של גברים אמריקנים מפורסמים, בהם ג'ימי הנדריקס ואלביס פרסלי.
לא ברור אם אנשים מגיעים לפודקאסט של ג'ו רוגן בשביל בדיחות הסטלנים, הנאומים הפוליטיים, רשמיו משימוש בסמים פסיכדליים, עצות הלייפסטייל וההעצמה (בלי להודות בכך, רוגן הפך בעצם גם לגורו של שיפור עצמי, לצד כל התארים האחרים שלו) או השיחות האינטלקטואליות. בריאיון עם אילון מאסק, הבעלים של טסלה ו-SpaceX והאדם העשיר ביותר על הפלנטה לפי כמה דירוגים, הוא נחשף כפי שמעולם לא נחשף קודם לכן. רוגן מקפיד להחמיא למולטי-מיליארדר כבר בהתחלה (הוא תוהה אם הוא בעצם חייזר או אל שברא אותנו ואז הגיע להסתובב בינינו, כדי לראות אם אנחנו מסתדרים), ושואל אותו שאלות של אדם מן היישוב: "נניח שיש לך רעיון. מה אתה עושה איתו?". הוא לא מנסה להבין את מפת האינטרסים שלו או לערער עליהם, אלא לפצח את סוד הפרודוקטיביות שלו, שמעוררת קנאה ויראה ברוגן. משם השיחה גולשת לאין-ספור כיוונים: האם הבינה המלאכותית עלולה להשמיד אותנו? (מאסק לא שולל), האם אנחנו חיים בסימולציה? (רוגן מבקש שישלול, אבל מאסק רק מרחיב את התיאוריה), שעוני יוקרה ורכבי יוקרה (לשניהם יש כמה, של מאסק נחשקים יותר), מכוניות מעופפות (עדיף פשוט לקחת מסוק ולחבר לו גלגלים), משבר האקלים (מאדים לא יכול להיות תחליף, למרות הכול), תורת המיתרים (זה יותר מסובך אפילו ממה שנדמה לכם) ועוד. הפרק נגמר בכך ששני הגברים מסכימים שבסופו של דבר, למרות הכול, רוב האנשים הם טובים מטבעם. "ולכל החארות שם בחוץ, תהיו טובים, ביצ'ז", נפרד רוגן.
זוהי שיחה מרתקת, שמספקת הצצה ליכולות הניתוח המפעימות ולסוגיות המוסריות שמעסיקות את אחד היזמים הגדולים בהיסטוריה, ואחד האנשים המשפיעים ביותר על הכלכלה בימינו. עם זאת, כמו תמיד אצל רוגן, לא כולם נהנו. המגיש הואשם בכך שלא ניצל את ההזדמנות כדי לעמת את מאסק עם שאלות קשות (אף שהוא מעולם לא הגדיר את עצמו כעיתונאי), ובאינטרנט ציירו אותו כמעריץ חנפן. לא ברור אם רוגן לקח משהו מכל זה לתשומת ליבו - שנה לאחר מכן, כשראיין את מנכ"ל טוויטר ג'ק דורסי, הוא שוב התנחמד, ושכח לעמת אותו עם מדיניות החסימה של טוויטר – אחד הדברים המפריעים ביותר למגיש ("זה לא אמריקני", הוא נוהג לומר, "זו השתקה"). המאזינים כעסו, והפרק הבא נפתח בהתנצלות של רוגן, שטען שמעל בתפקידו. אבל גם אם ממש ירצה, ספק עד כמה רוגן יכול באמת להשתנות. בסופו של דבר מעניין אותו יותר לדבר עם קונספירטור ימני קיצוני כמו אלכס ג'ונס, וליהנות מדעותיו המרעננות (והמסוכנות), מאשר להתחייב לסטנדרטים עיתונאיים או להפוך לדמות ממלכתית. ג'ו רוגן רוצה לשוחח. זה הכול. ואם הוא טועה? אז מה. "אתם אומרים שאתה לא מסכימים איתי, אבל כנראה שגם אני לא מסכים איתי", הוא אומר.
אולי תופתעו, אך מבחינת השקפותיו, רוגן מגדיר את עצמו כמי שנוטה לשמאל. בפועל הוא מה שאפשר לכנות מרכז קיצוני. בעוד שבמחוזותינו משתמשים בצירוף הזה כמעין מטבע לשון סאטירי, נדמה שרוגן הוא אכן כזה, במלוא מובן המילה: מרכזי, עצבני ורדיקלי. כך למשל, הוא טוען שלא הצביע לדונלד טראמפ באף אחת מהפעמים, ונוהג לבטא בוז עמוק להתנהלותו קלת הדעת של הנשיא לשעבר, אך בדומה לו הוא מביע סלידה עזה מהאליטה הליברלית, שמאיימת לדבריו על חירותם של גברים לבנים – קבוצה שסובלת מתת-ייצוג, לא פחות. "אף פעם לא תהיה נאור מספיק מבחינת הליברלים. זו הבעיה", הוא מסביר. לאחרונה גם העביר את מקום מגוריו ואת האולפן שלו מקליפורניה לאוסטין, טקסס, והוא מקפיד לשבח את אורח החיים השקט בדרום לעומת החיים המנוכרים בערים הגדולות, "הכחולות" (כלומר דמוקרטיות), שזוהמו בשל עסקי השעשועים. ראש עיריית ניו יורק לשעבר, הדמוקרטי ביל דה-בלאזיו, הוא לדבריו אחד מראשי העיר הצבועים אי פעם, ואולי גם הגרוע שבהם: "הוא אוכל צ'יזבורגר ואומר שצריך להתחסן", מתרגז רוגן, ומציע שבפועל, משטר התזונה חשוב יותר מהחיסון כדי להתמודד עם המחלה. והכי גרוע, אם אתם דמוקרטים: הוא נוהג לצאת לצוד דובים, צבאים ואיילים, ותומך בתיקון השני לחוקה שמגן על זכותם של אזרחים לשאת נשק.
במקביל, רוגן הוא אכן איש שמאל, לפחות מהסוג הישן: הוא מקדם מדיניות של הכנסה בסיסית אוניברסלית שלא תלויה בעבודה, הוא תומך בזכותן של נשים לבצע הפלה לפי החלטתן, ובשנת 2019, במהלך הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, אירח את המועמד ברני סנדרס ואיפשר לו לבטא דעות סוציאליסטיות, מבלי לערער עליהן ולו במעט. הוא מגדיר את עצמו כ"כמעט סוציאליסט", מילה שבארצות הברית נתפסת כקללה. השיחה בינו לבין סנדרס נחתמה, כמובן, בכך שרוגן ביקש שיגלה אם ישנן עדויות לקיומם של חייזרים, אם ייבחר לנשיאות. סנדרס חטף ביקורת על הופעתו בתוכנית, אבל יועציו התעקשו שמדובר במהלך חשוב בשביל להגיע לכמה שיותר קהלים. גם הפרשנים הסכימו. המפלגה הדמוקרטית חייבת את ג'ו רוגן, נכתב בעיתונים.
כאמור, רוגן מנהל יחסי אהבה-שנאה עם קונספירציות, אבל אפילו ככזה הוא מצליח להציג את עצמו כאדם רציונלי, לא "קוקו" כמוהם. ממש כמו הדמות ששיחק בסיטקום הכושל "ניוזרדיו", גם הוא לא בטוח שהאנושות הגיעה לירח, ולפני כשנתיים הוא גם היה אחד הראשונים שהביאו לקהל הרחב את התיאוריה שהנגיף הנוכחי ברח ממעבדה בסין. התיאוריה שכדור הארץ שטוח, לעומת זאת, מטריפה את דעתו. לפעמים אופיו הקונספירטיבי חובר באופן טבעי לדיון בסמים, שרוגן נהנה מאוד לצרוך - בעיקר פסיכדליים, כמו DMT, שהסופר האמריקני האנטר ס. תומפסון תיאר פעם כמו חומר "שגורם לך לחוש כאילו נורית מתוך תותח". לכן, בין שאר הכינויים שלו, יש גם כאלה שמשווים את רוגן לטימותי לירי, המשורר והפסיכולוג שהפציר בצעירים להשתמש בסמים משני תודעה בשנות ה-60 וה-70, ושהפך לאחד הסמלים הגדולים של תרבות הנגד. רוגן אולי אינו מתהדר בנימה פיוטית במיוחד, אבל בשביל רבים, גם הוא מהווה סמל של התנגדות. תבחרו בעצמכם למה.
יותר משהוא שמאלני או ימני, מיזוגן או פמיניסט, חסיד של המדע או קונספירטור שלא יודע שובע, רוגן הוא אדם אנטי-ממסדי. בשני מופעי הסטנד-אפ שצילם עבור נטפליקס הוא צוחק על שיטת השלטון בארצות הברית. "איך בחור אחד אמור להיות אחראי על 300 מיליון איש?", הוא שואל ועונה לעצמו: "זה כל כך מטופש וישן. לי יש שתי בנות, ואין לי מושג איפה הן ממש עכשיו". באותה מידה הוא גם מוכן לקטול את האמונות הדתיות, בין אם זו הנצרות ("גידלו אותי כקתולי, התפכחתי כשהייתי בן שבע"), האיסלאם ("יש דת שתהרוג אותך אם תצייר את האיש שלהם") או הסיינטולוגיה ("כת הופכת לדת", הוא אומר, "ברגע שהמנהיג שלה מת. זה כל ההבדל"). במופעים שלו הוא מרבה לצעוק, לפעמים ממש לצרוח, ולהדגיש את המילה "א-ב-ל", שמדגישה שבנוגע לכל סוגיה יש לו שתי עמדות לפחות. כך למשל, הוא משמיע אמירות שמתפרשות כסקסיסטיות (על הלבוש של אשת החדשות מגין קלי: "אני רוצה לכבד אותך, אבל את חצי עירומה, אז אני רוצה לזיין אותך"), אבל מיד אחר כך מאזן עם בדיחות שמהן משתמע שמחשבותיו על הפטריארכיה גרועות עוד יותר ("אם גברים היו יולדים, הייתה אפליקציה להפלה בכל טלפון", הוא אומר).
רוגן אומנם לא זכה לשבחים רבים מדי כקומיקאי, אבל הוא בהחלט תופס את עצמו כחלק מהתחום הזה, והרבה מהסוגיות שמטרידות אותו מעסיקות את עולם הסטנד-אפ כיום. במופעים רבים חופש הביטוי הופך לנושא שניצב במרכז הערב. זה נובע מכך שמדובר בנושא נפיץ שיכול להפעיל את הקהל בקלות ולעורר תגובות עזות, אך גם מכך שקומדיה מטבעה מנסה להרחיב את גבולות חופש הביטוי, ואף זקוקה לחירות כדי להתקיים.
ג'ו רוגן לא מבקש שיאפשרו לו להיות פוגעני, אלא מנסה לטעון שלהבנתו, הוא בכלל לא פוגעני. האם הוא תמים או מיתמם? מי יודע. עד פרוץ המגפה הוא חבט בכל מה שרק אפשר, ואז הגיע נגיף הקורונה, והמחושים הספקניים שלו הזדקרו בן-רגע. רוגן לא מעוניין לתווך להמונים את דעתו של הקונצנזוס המדעי, אלא להשמיע כמה שיותר דעות בזמן הכי קצר שאפשר. בשביל זה הוא כאן. לפעמים הוא טוען שהוא לא מבין את גודל האחריות שלו, ולפעמים הוא רומז שהאחריות שלו היא לעורר את השיח עד כמה שניתן. זוהי הגרסה המעודכנת שלו לחירות האמריקנית. אם זה סיוט או חלום תקבע ההיסטוריה. אבל גם אז, מישהו בטח יקום ויצעק: א-ב-ל!
