הרבה לפני שהוכתרה ל'קולו של דור', החליטה לינה דנהאם לנצל את חופשת הקולג' לבילוי קיצי בפולין. סבתה דורותי ואמה לורי היהודיות, שמגיעות ממשפחה שרבים מאנשיה נספו בשואה, לא הבינו למה הצאצאית בחרה דווקא ביעד הזה. "אמא וסבתא אמרו לי שלא ייצא הרבה מנסיעה כזו", גילתה דנהאם כשנפגשנו לאחרונה במהלך פסטיבל ברלין. "הן שאלו 'למה שתרצי לנסוע לשם? זה כל כך מפחיד ועצוב'. אמא וסבתא שלי לא רצו לחזור לשם אף פעם. הן טענו שהן יודעות מספיק על הסבל שכרוך בלהיות יהודי'". דנהאם לא שמעה בקולן ויצאה לדרך. "זה לגמרי היה מסע שמטרתו שתיית אלכוהול ובחורים, לא מציאת הזהות שלי", היא מתוודה. "והאמת היא שבשלב הזה בכלל לא ידעתי מה השורשים שלי. שתינו וודקה, יצאנו עם בנים ורקדנו במועדונים".
"טיול שורשים" - טריילר
שנים חלפו, דנהאם הפכה ליוצרת ולשחקנית מפורסמת, ודווקא אז מצאה את עצמה מתקרבת לשורשיה. לפני שלוש שנים היא אף בחרה להינשא בטקס הִלכתי למוזיקאי הבריטי לואיס פלבר, שאביו יהודי. "הדת במשפחה שלנו הייתה עניין תרבותי וסוג של מחויבות משפחתית. האובדן של סבתא שלי - שהייתה דמות משמעותית בחיי, ונפטרה ב-2016 בגיל 96 - דחף אותי להבין מה המשמעות של יהדות עבורי. התחלתי ללמוד עם רב ולקרוא טקסטים דתיים, וגם טקסטים של סופרים, כמו יהודה עמיחי. מה שאני אוהבת ביהדות זה שלא חובה שתהיה לך מערכת יחסים עם אלוהים, מה שחובה הוא דווקא היחסים עם הקהילה שסביבך. מבחינתי להיות יהודי זה להיות אדם שאפשר לסמוך עליו, עמוד תומך, אדם שיכול להמליץ לך על רופא טוב או על קוסמטיקאית, להיות האדם הזה שמגיע עם בייגל בשעת חירום. הקונספט הזה נקרא ׳מענטש׳, אדם טוב".
מה גילית על המשפחה שלך?
"סבתא-רבתא שלי חיה בפאתי לודז' ועברה לארצות־ ברית כשהייתה בערך בת 15, בגלל ששכן מבוגר יותר רצה להינשא לה והיא החליטה לחמוק. ככה היא ניצלה גם מהשואה. תשעה מתוך עשרת האחים שלה נרצחו ב-1941. היהדות שלנו הייתה חלק עצום בחיים שלנו, אבל אמא וסבתא תמיד היו עם העיניים קדימה ורצו לחיות את החיים. זה לא שהן התכחשו ליהדות שלהן, אבל הן רצו להיטמע בתוך החיים האמריקאיים שלהן".
"אין לי אגו בנוגע לאיך שאני נראית על המסך"
כשדנהאם נתקלה בתסריט של "טיול שורשים" (Treasure, במקור), שהסתמך על ספרה האוטוביוגרפי של לילי ברט, היא הבינה שהוא יאפשר לה להתחבר לזהות ולהיסטוריה המשפחתית. מדובר בדרמה קומית, שכתבה וביימה יוליה פון היינץ והבכורה שלה נערכה בפסטיבל ברלין האחרון. עכשיו היא מגיעה לבתי הקולנוע בישראל. העלילה מתרחשת בראשית שנות ה-90 ועוסקת בעיתונאית ניו יורקית גרושה (דנהאם), שחוברת לאביה היהודי (סטיבן פריי, הבריטי-יהודי), ניצול מחנה בירקנאו, במסע למולדתו שממנה היגר אחרי מלחמת העולם השנייה. במהלך המסע, האב העקשן מוצא עצמו מתמודד עם הטראומות והשדים של העבר. כמתבקש, למסע יש גם השלכות על מערכת היחסים המורכבת בין האב לבת. "כשקראתי את התסריט הייתה לי תחושה שסבתא שלי הייתה רואה המון משמעות בפרויקט הזה".
מה הבאת ממערכת היחסים האישית שלך עם אביך לתפקיד ב"טיול שורשים"?
"זה מצחיק, כי אמא שלי כאמור יהודייה, בעוד אבא שלי אתיאיסט שמגיע ממשפחה של פרסביטריאניים (זרמים בנצרות הפרוטסטנטית, א"ק). אבל אבא מת על זה שהוא חלק ממשפחה יהודית. הוא טוען שבפעם הראשונה שהוא פגש בחורה יהודייה, הוא אמר שמעכשיו לעולם לא ייצא עם נשים מדת אחרת. הוא אוהב שיש לו אישה וילדים יהודים, והוא גם שמח על העובדה שהייתה לו חמות יהודייה - משפט שאף גבר לא הוציא מפיו מעולם. מה שהיה הכי משמעותי עבורי היה לדבר עם לילי ברט, הסופרת, ולשמוע על מערכת היחסים שלה עם אבא שלה - שהיא כל כך יוצאת דופן, מיוחדת וספציפית. מה שאני אוהבת בסרט, זה שהוא לא רק עוסק בזוועות המוחלטות שאירעו בשואה ובדברים שאסור לנו לעולם לשכוח, אלא גם באהבה הבנאלית שקיימת בכל משפחה".
אב בסרט לא מפסיק להעיר לבתו על המשקל ועל חיבתה לאוכל. זה ממש נעשה בצורה באובססיבית.
"נכון, אבל זה מאוד נוכח במשפחות יהודיות. הייתי לאחרונה בבייבי שאוור של הדודנית שלי, ומישהו אמר לי, 'לקחת לך צלחת?' ומישהו אחר שאל אחר כך, 'לקחת לך צלחת?' בסוף, אחרי שהאדם השלישי שאל 'לקחת לך צלחת?' כבר התפוצצתי ואמרתי, 'אני לא רוצה שום צלחת!' כמות האנשים ששאלו אותי אם אכלתי הייתה מוגזמת, ומצד שני אני עושה את אותו דבר לכל מי שמגיע אליי הביתה. אם מישהו מגיע אליי ולא אוכל אני מרגישה לא בנוח - אז אני הופכת להיות אמא שלי".
חשוב לציין שלא מדובר רק בקטע של בליסה כחלק ממסורת יהודית. דנהאם עסקה במהלך השנים בסוגיות של דימוי גוף ולא נרתעה להציג את גופה השופע והמקועקע, שלא מציית לכללי הרזון ההוליוודיים. "אני חיה בגוף שיש לי, זה לא משהו שאני יכולה לשנות, אבל אני אוהבת לגשת לדמויות שלי בצורה כנה, שלא מנסה להתעלם ממה שכואב או קשה בהיותנו בני אדם. כי כולנו מתקשים עם הבריאות שלנו, עם הסופיות שלנו, עם הגיל - וככל שננרמל את זה יותר, כך יהיה לנו קל יותר. כבר בשלב מוקדם בהפקה, אמרתי לבמאית, 'את לא חייבת לייפות אותי ואין לי אגו בנוגע לאיך שאני נראית על המסך'. היו אינטונציות בתסריט שרימזו שיש לדמות שלי בעיות בשליטה העצמית כשזה נוגע לאכילה שלה, ובנקודות שהיא הרגישה שהיא מאבדת שליטה, פתאום נחשפנו למערכת היחסים שלה עם אכילה בולמוסית (בינג'). הדמות שלי לא מתאפרת, לא מסתרקת - אז זה הרבה יותר קשור לשליטה. הרבה פעמים יש איזו אי-הבנה, כאילו בעיות אכילה קשורות לרצון להיראות בצורה מסוימת, כשלמעשה הן קשורות לרצון לשלוט בעולם שלא ניתן לשלוט בו".
איך עשיית "טיול שורשים" השפיעה עלייך?
"חזרתי בן אדם אחר. היה חכם מאוד לצלם את הסצנות של הביקור במחנה ההשמדה כל כך קרוב לאושוויץ. כל הזמן עברנו ונסענו ליד המחנה, כך שהנוכחות שלו ריחפה מעלינו בצורה משמעותית ודבקה בכל הצוות. כמובן שאנחנו שחקנים והתפקיד שלנו הוא לשחזר ולהביע תחושות קשות, אבל אני לא יודעת אם היינו יכולים לשחזר לגמרי את הרגשות האלה לו היינו על סט בברלין. אני האדם הראשון במשפחה שלי שאי פעם נסע לאושוויץ וחזר - וזו הייתה הבנה שהיה בה המון כוח. ובאמת הרגשתי שיצאתי מהפרויקט עם הבנה מלאה יותר של מי אני, והבנה עמוקה יותר של מה זו זהות יהודית ואיך היא עיצבה אותי. החוויה שעברנו הגבירה את הידע, האמפתיה והרצון שלי למנוע מדברים דומים לקרות ליהודים אחרים, ולאנשים בכלל. ההתבוננות בהשלכות של אלימות וטראומה בין-דורית גרמה לי לרצות לשנות את זה עבור אחרים. להפוך לקול שקורא ופועל למען הטוב. הרי לשואה יש גם הרבה מה ללמד אותנו על ההשלכות של השתיקה".
דנהאם אומרת את הדברים האלה גם על רקע 7 באוקטובר והמלחמה בעזה. היא הגיעה לבירה הגרמנית חודשים אחדים אחרי מתקפת חמאס הרצחנית, בעוד קולות המחאה נגד הפעולה של ישראל הלכו והתעצמו. דנהאם האינטליגנטית והדעתנית, עם הפה הגדול והחפה מבולשיט ומקלישאות הוליוודיות, מצאה עצמה נזהרת לעיתים בהתבטאויות התקשורתיות שלה, בעודה מנסה לפלס דרך בשדה המוקשים שנקלעה אליו. הלחץ התעצם במסיבת העיתונאים הרשמית של הפסטיבל. כשהיא נשאלה על 7 באוקטובר והתעצמות האנטישמיות, השיבה בצורה זהירה הנושאת עימה מסר הומניסטי גלובלי: "חשוב להכיר בזה שהסרט לגמרי עוסק בהיסטוריה של האנטישמיות ובהיסטוריה של החוויה היהודית", אמרה, "אבל זה גם סיפור שעוסק באיך מורשת של אלימות יכולה להשפיע על כל אדם שהוא. יש כל כך הרבה קבוצות שנושאות איתן טראומה, ואני מקווה שהתבוננות בה באופן הזה תוכל לסייע לנו לחשוב גם על המורשת שאנחנו יוצרים כשאנחנו נעים קדימה, אל עבר העתיד. חשוב להכיר בכך שהימין הקיצוני - בין אם כאן בברלין או בארצות הברית - משתמש בכמות אדירה ומזעזעת של רטוריקה אנטישמית, אבל גם בכמות אדירה של רטוריקה איסלאמופובית, רטוריקה נגד שחורים, רטוריקה טרנספובית. המטרה היא לבודד אנשים על בסיס הזהות שלהם ולקחת מהם את האנושיות שלהם".
גם במהלך הריאיון שערכתי איתה אחרי הבכורה, ניכר שהיא מהלכת על ביצים. נפגשנו בסוויטה של אחד המלונות היוקרתיים בברלין, סמוך לבניין ששכן בו בית מעצר חשאי של הגסטפו, שבתוכו עינו את הנחקרים. כמה רחובות משם עמד המשרד הראשי לביטחון הרייך, שמטרתו הייתה להילחם לא רק ביהודים, אלא בשאר אויבי הרייך השלישי.
עברו שנים, ועדיין קשה להיות יהודי.
"ראית את הברכה שפירסם סטיבן פריי ב-BBC לכבוד חג המולד?"
5 צפייה בגלריה
''אני חיה בגוף שיש לי, זה לא משהו שאני יכולה לשנות''. לינה דנהאם
(צילום: Sebastian Reuter/Getty Images)
כן, כמובן. סטיבן אמר בברכה ש"יהודים צריכים לעמוד זקופים וגאים במי שהם, אני שמח שסבי וסבתי לא בחיים כדי לקרוא עיתונים שהיו מזכירים להם את אירופה של שנות ה־30".
"הברכה שלו הייתה מקסימה ומרגשת. אנחנו חיים בתקופה מורכבת מאוד. אפילו ש'טיול שורשים' היה בעבודה הרבה לפני 7 באוקטובר, יש לו משמעות וחשיבות גדולה עכשיו. בשנים האחרונות אני בוחרת סיפורים שמבטאים את הדרך שבה אני מתמודדת עם היותי אישה ועם המחלות הכרוניות שלי (דנהאם מתמודדת עם אנדומטריוזיס שגרמה לה לעבור כריתת רחם, ומתסמונות אהלרס-דנלוס - תסמונות גנטיות הפוגעות ברקמות החיבור בגוף. א"ק). אני מקווה שבתקופה קשה כזאת, הסרט שלנו יכול לספק נחמה ליהודים אחרים. מה שחשוב בסרט הזה הוא שהוא מסתכל לאחור על מציאות שאי־אפשר להכחיש, ומבקש מאיתנו לזכור אותה. לא רק בגלל שזיכרון הוא גם מתן כבוד - הרי באמונה היהודית מדברים על כך שאתה נותר בלבבות של מי שהשארת מאחור, זו הצורה שבה אנחנו מכבדים את זכרם של מי שאיבדנו - אלא גם בגלל שהזיכרון מאפשר לנו לנסות להימנע מלעשות את אותן הטעויות.
"מלחמה היא אף פעם לא התשובה - אנחנו תמיד אבלים על אובדן חיים תמימים ומסכימים שעומק השסע שנוצר בינינו פוגע בכולנו. אני מקווה שהסרט הזה ישמש תזכורת לטראומה האדירה הזו, לא רק לעם היהודי. דרך להגביר את האמפתיה שלנו ולהקטין את הפילוג באופן גורף. אני לא רוצה להישמע כמו פוליטיקאי שמנסה להישאר ניטרלי, אבל זו מבחינתי מהות הסרט. אני גם רוצה להדהד את סטיבן. אנחנו מבלים את רוב זמננו בהתבוננות קדימה, במסכים, לכן אני מעודדת אנשים להביט אחורה, לבקר באושוויץ ולנסות לקבל הבנה עמוקה יותר על הנושא, כי זה לא כל כך רחוק כפי שאנו חושבים".
יש עכשיו הכחשה של השואה, כמו שקיימת הכחשה של אירועי 7 באוקטובר.
"זה כמו להגיד שכדור הארץ שטוח".
"אני אוהבת את הקונספט של אישה שמקבלת את מה שמגיע לה"
אגדת דנהאם סופרה לא אחת, אז הנה היא בקצרה: היא נולדה לפני 38 שנה בניו-יורק. אביה צייר ואמה אמנית וצלמת. במהלך לימודיה בקולג', דנהאם העלתה סרטונים ליוטיוב. בהמשך עברה להנפיק סדרות רשת. ב-2010 היא כתבה וביימה את הסרט "רהיטים קטנים" ואף הגיעה איתו לפסטיבל הקולנוע בירושלים. "הייתי בישראל עשרה ימים וזה היה מדהים", היא נזכרת. "אני זוכרת איך בפגישה עם הקהל בירושלים, אמרתי, 'אתם יודעים שלכולנו יש את הרגע הזה אחרי התיכון, שאנחנו יושבים בבית של ההורים ולא יודעים מה לעשות עם עצמנו?' ואז חלק מהנוכחים באולם אמרו, 'אנחנו לא יודעים ולא מכירים את זה, כי אנחנו צריכים להתגייס'. אז אמרתי, 'בסדר, תשכחו ממה שאמרתי'".
כשהייתה באמצע שנות ה-20 לחייה, הצליחה דנהאם לשכנע את HBO להפקיד בידיה את יצירת "בנות", על צעירות ניו-יורקיות. הסדרה בכיכובה הגיחה ב-2012, רצה שש עונות, גרפה פרסים ודנהאם כיכבה על שערים. הסדרה ירדה ב-2017, ומאז דנהאם הורידה הילוך גם לטובת חייה הפרטיים. זה לא מנע ממנה כמובן להמשיך ליצור סרטים וסדרות כאחד, אבל אף אחד מהם לא התקרב להצלחת "בנות" ולא הותיר את חותמו. לאחרונה הסדרה המיתולוגית שלה זוכה שוב להיות נוכחת, בעיקר ברשתות, בזכות דור הטיקטוק שגילה אותה. "אין לי הסבר למה זה קורה, אבל אני מודה לאלגוריתם של טיקטוק. כשהסדרה התחילה, אנשים הרגישו יותר אמפתיה לגנגסטרים דוגמת טוני סופרנו מאשר לבנות שחוות מפגשים מיניים בלתי הולמים. העובדה שהסדרה ממשיכה להדהד, אומרת שבימינו יש הבנה תרבותית אחרת של מה זה אומר לא להיות גבר לבן, סיסג׳נדר והטרוסקסואל. אני אוהבת את זה שבעולם החדש הזה של הטכנולוגיה, גם הדברים שזוכים בתגובה מורכבת בהתחלה, יכולים למצוא קהל שזקוק להם ויכול להחיות אותם מחדש".
אולי המיני-סדרה הקומית-רומנטית החדשה שעליה היא שוקדת עכשיו יחד עם בעלה עבור נטפליקס (דנהאם חתומה על בימוי, כתיבה והפקה), תחזיר אותה לרשימות המצליחים והנכונים. קוראים לה Too Much - עשרה פרקים, בכיכובם של מייגן סטלטר וויל שארפ ("הלוטוס הלבן"). "הסדרה עוסקת בבחורה וורקהולית שעשתה רילוקיישן מניו־יורק ללונדון אחרי פרידה, ופוגשת גבר חדש. אני פשוט אוהבת את הקונספט של אישה במשבר, שמקבלת את מה שמגיע לה - במובן הטוב של המילה. זה הכיוון שאנחנו הולכים עליו. ואם כבר מדברים על התקופה שאנחנו נמצאים בה, רצינו לנסות לעשות משהו שהוא אוהב ושמח, ובתקווה עדיין חד, נוקב ומלא בכל הסצנות השובבות שאנשים רגילים שאני עושה. זה לא קל, אבל בכל זאת יש כאן במהות, מסר על אהבה ותקווה".
