הסופר יאיר אגמון רגיל לחשוף את עצמו ואת מה שעובר עליו ברשתות החברתיות. את המשפחה שלו, ההצלחות, הדיכאונות ואפילו הלידה השקטה שעברו שירה אשתו והוא לפני שמונה שנים. ועדיין, כמי שכבר מתורגל בעליות ובמורדות של החיים, המלחמה הנוכחית תפסה אותו לא מוכן, חודשים ספורים לפני לידת בתו השלישית. "המחשבות היו נוראיות. הבנתי באיזו אשליה חייתי", הוא מספר בריאיון ל-ynet, "באמת קניתי את האתוס הישראלי של 'לעולם לא עוד', וחשבתי שטוב לגדל פה ילדים. ברור שהיו מחשבות של 'מה אנחנו עושים?', 'אולי זו טעות?' ו'איך אני מגדל פה ילדה?'. זה סיוט. החיים פה הם מאוד קשים אם אתה לא מדחיק אותם".
משם, הדרך למטה הייתה קצרה. אגמון ניסה להתנדב למילואים על אף ששוחרר מהם לפני שנים - אך נתקל בסירוב. הוא נותר בבית עם הילדים, צרך את התוכן הכי גרפי וכואב שסיפקה המלחמה בטלגרם ובטוויטר, ושקע ב"דיכאון שכמוהו לא חוויתי כל חיי", לדבריו. "הכול הכה בי, זה גם היה קשור לבושה שלא גייסו אותי. ממש נכנסתי למצוקה מזה".
דווקא אז הגיע חבל ההצלה שלו בדמות שיחת טלפון מהוצאת הספרים קורן ירושלים, שהציעה לו להוביל יחד עם אוריה מבורך את הספר "יום אחד באוקטובר", שיצא בשבוע שעבר לחנויות ושמאגד סיפורי גבורה שהתרחשו במתקפת 7 באוקטובר. כך, בזכות צוות של מראיינים, מתמללת ואפילו אנשי מקצוע מעולמות בריאות הנפש, רוכזו 40 סיפורים - בהם אלה של שי-לי עטרי, איריס חיים (אימו של יותם חיים ז"ל), מרי - אחותה של הפרמדיקית עמית מן ז"ל, השחקן ידין גלמן, תומאס ואמילי הנד ועוד רבים, שהחוויות הקשות שעברו באותו יום ממלאים את דפי האסופה, שכמעט זכתה לשם "ספר הגיבורים".
"המטרה של הספר לא הייתה לחדש, אין פה איזו עבודה עיתונאית - להיפך", עונה אגמון בתשובה לשאלה מה מבדיל את היצירה שעליה הוא חתום מכל כתבה או סרט שנעשו בחודשים האחרונים. "רצינו לייצר משהו שבעוד עשר שנים, כשיהיו אלפי כתבות ואת תלכי לאיבוד, תגידי 'טוב, יש את הספר הזה'. הקריאה בו לא אמורה להיות חוויה קשה, יש בו ממד של הדחקה. אני לא רוצה לזלזל בכתבות, הרי ראיתי הרבה, אבל הרבה פעמים הגיע אליי הטקסט כשלא הכרתי את הסיפור, ורק אז צפיתי בכתבה ולא האמנתי. אמרתי לעצמי: 'איך יכול להיות שזה מה שעשו מהסיפור'. יש משהו בספרות שהוא יותר הומניסטי. אתה לומד הרבה יותר על האנשים".
8 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "יום אחר באוקטובר", מאת יאיר אגמון ואוריה מבורך
(באדיבות הוצאת קורן ירושלים – ספרי מגיד)
איך דווקא ספר שעוסק בנושאים כל כך קשים עזר לך לצאת מהדיכאון?
"בחוויה שלנו היה בזה משהו ממש רפואי. אני הייתי פצוע בנפשי, ממש הייתי במצב לא טוב פתאום, ובמקום לבלות את הלילות מול סרטונים של חמאס בטלגרם התחלתי לבלות אותם בעוד סיפור ועוד סיפור. הספר מסתכל על נקודות האור שהיו שם, על הרגעים הכי יפים והכי אנושיים - הכי ההיפך ממה שקרה. זה נכון שברקע שלהם מתרחש אסון מטורף, אבל עדיין הפוקוס הוא על האנושיות, על התקווה, החסד והאומץ".
כשהמחשבה הזו נמצאת בראש מעייניהם, החליטו אגמון ומבורך לפתוח את הספר עם עטרי, שבעלה יהב וינר הקריב את חייו על מנת להציל אותה ואת בתם התינוקת. הטקסט מתחיל קודם בסיפור האהבה הגדול מהחיים שלהם - כדי להדגיש שזה חלק גדול מהעניין, ולא רק המאורעות של 7 באוקטובר. כך למשל היא מצוטטת בתחילת הספר, שמקפיד לשמור על דרך ההתנסחות והאופי של כל מספר: "יהב ואני נפגשנו בבית ספר למשחק, ומהיום שנפגשנו ועד לרגע האחרון, לא הפסקנו לריב בינינו מי התאהב במי ראשון. אני תמיד אמרתי שהוא התחיל איתי. הוא תמיד אמר שאני התחלתי איתו. ייתכן ששנינו צודקים".
כששואלים את אגמון איזה סיפור הכי נשאר איתו, הוא מציין את סיפורו של נטע אפשטיין, שקפץ על רימון והציל את בת זוגו אירן שביט. "בהתחלה היא סיפרה איך הם התחילו כזוג - איך הוא התחיל איתה, איך היה מציק לאנשים בחדר האוכל, וסיפור הגבורה שלו מגיע רק אחרי כמה פרקים. נטע כאילו 'רק' קפץ על הרימון, וזה אולי לא מהסיפורים המטורפים שאספנו", הוא מסביר בציניות כואבת, "אבל יש משהו בדמויות שלו ושלה - שני צעירים מתוקים, חתיכים ויפים שרק רצו לחיות החיים המתוקים שלהם ביחד.
8 צפייה בגלריה
"אנשים רגילים שההיסטוריה דפקה להם בדלת". אירן שביט בהלוויתו של נטע אפשטיין
(צילום: יריב כץ)
"היא סיפרה על הרגע שהוא קפץ על הרימון ומת, והיא בחדר שם, והמחבלים לא יודעים שהיא שם - אז הם לא נכנסים. היא סיפרה שהיא שם אולי 20 שעות מול התחת שלו, כשהיא חושבת לעצמה 'איזה תחת יפה'. אז כן, היא אוהבת את הבן אדם הזה והיא אוהבת את הגוף שלו, היא סיפרה לנו שהוא תמיד השקיע בתחת שלו. הסיפור הזה הולך איתי כי הם לא אנשים מיוחדים, הם אנשים רגילים שההיסטוריה דפקה להם בדלת".
איך מחליטים אילו סיפורים להכניס?
"זו הייתה משימה קשה. רצינו שיהיה מגוון, שזה יספר סיפור של חבל ארץ - הרי אפשר לעשות ספר רק על בארי. מצאנו למשל תשעה אנשים שקפצו על רימון ביום אחד - סיפור גבורה שפעם, ב-48', היו מקימים עליו אנדרטה שכל תלמיד תיכון היה פוקד. וביום אחד היו תשעה, ושמנו בספר שניים מתוכם. אפשר להוציא לאור עוד חמישה ספרים כאלו, אבל רצינו שזה יהיה ספר שאפשר לבלוע אותו, ורצינו להוציא אותו מהר".
אחת הנשים שהיה חשוב לאגמון לראיין בעצמו היא איריס חיים, אימו של יותם חיים שנחטף ונהרג מאש כוחותינו ברצועה. "מאוד התרגשתי ממנה ומהסיפור שלו. זו גבורה של מתמודד נפש. ג'ינג'י שכל החיים שלו התמודד עם אתגרים נפשיים ופיזיים ושרד חמישה ימים לבד שם. זה לא ספר שבא ואומר 'הוא כן גיבור', 'הוא לא גיבור' או 'ההוא יותר' - גם יותם הוא גיבור".
8 צפייה בגלריה
"מאוד התרגשתי ממנה ומהסיפור שלו. זו גבורה של מתמודד נפש". יאיר אגמון ואסתי חיים, אימו של יותם חיים ז"ל
(צילום פרטי)
בספר יש עדויות של ילדים - אם זו אמילי הנד שחזרה מהשבי, או סיפורה עוצר הנשימה של הדר בכר שאיבדה במהלך השעות בממ"ד את אחיה ואת אימה. זה משהו שהתלבטתם עליו?
"עבדנו בצורה מבולגנת ולא סדורה. זה לא שאמרנו 'צריך ילדים', פשוט אמרנו - 'הגיבורה הזאת צריכה להיות בספר'".
"אני לא שיפוטי כלפי הילדות שלי, זה הסיפור שלי ואני לא מתבייש בו"
יאיר אגמון (36) נולד בירושלים וגדל בשכונת גילה בחינוך הדתי. כיום הוא מגדיר את עצמו דתל"ש, אך הוא שומר את השבת בדרכו. בשנים האחרונות הוא הוציא לאור מספר ספרים מצליחים כמו "ספר האקסיות" (שגם מעובד למחזה בקאמרי בימים אלו) ו"שמשהו יקרה", והוא חתום על פרויקטים תיעודיים - בראשם "הטרמפיסטים", סדרת הרשת שלו שהפכה לסדרה בתאגיד, המועמדת כעת לפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. עונתה השביעית, שצילומיה הסתיימו כשבוע לפני 7 באוקטובר, צפויה לעלות בקרוב.
"זאת סדרה שהתחילה כשהייתי סטודנט ובחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שהיא תגיע לעונה שביעית ושמינית. זה הפך לפרויקט שהוא הדבר הכי משמעותי שקורה לי בחיים. מדי שנה אני עוזב את החיים שלי ובמשך שבועיים פוגש אנשים שאני לא מכיר, זרים גמורים, ומנסה להתחבר אליהם, לאהוב אותם, להקשיב לסיפור שלהם. זו מתנה מטורפת עבורי, לנסוע בעולם ולהקשיב לאנשים".
8 צפייה בגלריה
"הפרויקט הכי משמעותי שקורה לי בחיים". יאיר אגמון עם אימו רחל אגמון, ב"הטרמפיסטים"
(מתוך כאן דיגיטל)
רבות מיצירות הדוקו שלו, כמו "הטרמפיסטים" או "רחל אגמון" (שעקב אחרי אימו), מתבססות או שואבות השראה מסיפור חייו - סיפור שבמאים הוליוודיים יכולים רק לחלום עליו, שכן הוא נולד בעקבות רומן שהתחיל בטרמפ בין אימו לבין אביו חיים צפרירי ז"ל, שהיה נשוי ואב לשישה. אביו מעולם לא גר איתם, אך היה נוכח בחייו של אגמון, לפעמים יותר ולפעמים פחות, וכך גם אחיו למחצה. "אני לא שיפוטי כלפי הילדות שלי, אני אוהב את זה. זה הסיפור שלי ואני לא מתבייש בו. אבל זה משהו שהולך איתך - נגיד עכשיו עברנו לשכונה חדשה, ויש שם בית כנסת קטן שאנחנו הולכים אליו ובכל זאת כל כניסה שלי לשם קשה לי. כי כשהייתי ילד גדלתי בלי אבא, ובבית כנסת אתה חייב אבא שיהיה הבוס שלך, שידאג לך פיזית למקום".
אביו של אגמון היה ממקימי פטיש, אותו מושב שעלה לכותרות בשבת ההיא כשרשימות של אנשים שברחו מהנובה הגיעו לבתי התושבים. אחיו של אגמון גרים כולם שם או בישובים אחרים בעוטף עזה. "לאורך השבת הייתי בעיקר בסטרס על אחותי מיכל שגרה בעמיעוז, שנמצאת כמה מטרים מהגבול, והיא עכשיו כבר חמישה חודשים בים המלח. הם היו בממ"ד לדעתי יומיים ברצף - כל הזמן דיברתי איתה", הוא נזכר.
הקרבה שלו לאחיו היא לא דבר שהיה מובן מאליו בילדותו. "גדלתי לבד והייתי נורא בודד. גם הייתי לא-מקובל והייתי חלש חברתית ביסודי. אני ממש זוכר את עצמי מתפלל לאחים. אז אמרתי, 'טוב, לא יהיו לי אחים, אז לפחות לילדים שלי יהיו אחים'", הוא מספר כשאנחנו יושבים בבית קפה, ולצידנו בעגלה ביתו רוני בת השבועיים. "אמרתי לשירה שהפעם אני לא בוחר שם. אחרי ההצלחה המסחררת של חיה ונוח", הוא צוחק על השמות של ילדיו הראשונים.
8 צפייה בגלריה
"לפחות לילדים שלי יהיו אחים". יאיר אגמון עם אביו, חיים צפרירי
(צילום מסך מתוך הסרט "רחל אגמון")
"כשההיריון הראשון שלנו נגמר בלידה שקטה זה עוד יותר החריף את הבעירה שלי, אז שני הילדים הראשונים שלנו מאוד צמודים בגיל. ואז מה קרה כשנוח נולד? חצי שנה אחרי הגיעה הקורונה וזה עשה דווקא תנועה הפוכה מרצון לעוד ילדים, אז כשהחלטנו עכשיו 'יאללה, בואו נעשה עוד' - הייתה לנו תחושה של אופטימיות, למרות שהאווירה בישראל הייתה קשה... אז בעצם היה לנו חצי היריון לפני 7 באוקטובר וחצי היריון אחרי 7 באוקטובר".
השמות חיה ונוח הם כמובן גם שארית מהבית שבו גדל, לפני שפנה מהדת. אך בימים כאלה של מחלוקות קשות - הוא מנסה לחפש את דרך האמצע. "אני בעד פשרה", הוא אומר כשאנחנו נזכרים בימי המחאות שלפני המלחמה. "לצורך העניין, אני חושב שזה היה דבר נורא גרוע אם הרפורמה הייתה מבוטלת סופית. יש ציבור שבחר, שהצביע, שזו הממשלה שלו... מה? כלום הם לא יכולים לעשות? כלום לא תיתן להם? צריך שהם יקבלו משהו. אני צריך להידפק קצת, אני הליברלי-השמאלני. ככה פשרות עובדות. ככה זה עובד במשפחה - מסתדרים, אבל במדינה פתאום לא".
היית בקפלן?
"הייתי בקפלן כל שבוע כי זו העמדה הפוליטית שלי, אבל זה לא אומר שרציתי שהאנשים שבשלטון יצאו עם ידם על התחתונה, לא רציתי להכניע אותם, כי גם אני אידפק מזה. כל מי שדיבר בשפה של אמצע ושל הדיאלוג - מאוד התרגשתי ממנו. החיים מתחילים להיות מבאסים כשאנשים מתעסקים לאנשים אחרים בתחתונים. זה חוק מספר אחד".
זה מאוד תיאורטי, לפני חצי שנה הייתה מחלוקת קשה על תפילה בהפרדה בדיזינגוף שהמחישה את הקושי בפשרה.
"אני חושב ששנתיים קודם לכן לאף אחד לא היה אכפת. סבבה, תעשו תפילה... אנשים היו באים אפילו. אבל נקלענו לסיטואציה דווקאית כזאת, שכולם עושים ככה. הרפורמה הציתה את זה, אבל היא גם באה בעקבות משהו, היה ציבור שהרגיש שמנסים להתערב לו, אני מניח. ואז נכנסו למין סטייט אוף מיינד דווקאי כזה".
"כשאני מצלם את 'הטרמפיסטים' זה מאוד חזק כשאתה פוגש אנשים - מלא חרדים ומלא ימנים ומלא מתנחלים - אבל שתי דקות לתוך השיחה הרפורמה כבר לא כל כך מעניינת. כלומר רוב האנשים עסוקים בדברים כמו האקסים שלהם או החובות שלהם. יש לי חזון - אני רוצה שלפני כל דיון של פאנל בחדשות עם צעקות, יונית לוי תגיד: 'לפני שנתווכח, כל אחד יספר איך הוא הכיר את אשתו'. זה ישנה את כל הוויכוח, אתה לא תצעק על מישהו שאתה יודע איך הוא ואשתו נפגשו".
מאז המלחמה משהו השתנה אצלך אידיאולוגית?
"אני יודע שזה שינה אותי פוליטית מאוד. אני עדיין לא יודע להגיד לך איפה בדיוק אני נמצא - אבל אני בטח לא איפה שהייתי. התודעה הפוליטית שלי עסקה מאוד בזה שאנחנו אשמים, בזה שאנחנו אחראים לכיבוש ושהוא צריך להסתיים. הרגשתי שבעצם הכול עליי. אבל אחרי שמתנהגים ככה, אחרי מה שקרה ואיך שזה קרה - שצילמו ואנסו, וקשרו, ולקחו את זה למקום כל כך אכזרי - אז הבנתי שזה לא אני אשם. אין סיכוי שאני קשור לדבר הזה, אין סיכוי שדבר מוביל לדבר כזה".
אתה מתחבר לשימוש בביטוי "התפכחות"?
"אני לא חושב שהתפכחות זו המילה, אבל הבנתי שזה לא היה משנה, שגם אם התנועה הפוליטית שחשבתי שצריכה להוביל את ישראל הייתה עושה את זה, הם היו רוצים לעשות לנו את אותו הדבר".
"לא רק שזה קרה לי, אני גם צריך להתבייש בזה ולהסתיר את זה?"
גם אם מעולם לא קראתם את אחד מספריו של אגמון, סביר שנתקלתם יותר מפעם אחת בטקסטים שכתב. אגמון, הוא אחד מהיוצרים הבולטים בתחום שאפשר לכנותו "סופרי פייסבוק"; יוצרים שהבינו שעבודה ברשתות החברתיות היא חלק מהיצירה בימינו, והם משלבים את הכתיבה הזאת בחיי היומיום שלהם. "היה לי רגע בחיים שהבנתי שאני רוצה שהיצירות שלי יגיעו לקהל. אני לא רוצה להיות מין יוצר בעל שם למען ההיסטוריה, אני רוצה שפשוט יקראו את הספרים שלי - אז בעידן כזה אתה צריך להיות ברשתות החברתיות. אני משתדל להיות שם לא ממקום של קידום, אלא להביא את הלב שלי ואת המחשבות שלי.
"אני זוכר שהיצירות שהכי השפיעו עליי, גם ספרותיות וגם קולנועיות, אלה יצירות שהרגשתי שהיוצר לא בא כבמאי כל-יכול שמספר סיפור לעמו, אלא יצירות של מישהו שמכניס את עצמו לתוך הדבר. זה מאוד ריגש אותי, והיום כל התרבות נראית ככה - זה לא דבר רע שאנשים מביאים את עצמם".
8 צפייה בגלריה
"זה לא דבר רע שאנשים מביאים את עצמם". יאיר אגמון ואוריה מבורך עם ספרם "יום אחר באוקטובר"
(צילום פרטי)
זה עבודה מבחינתך או שזה אינטואיטיבי?
"זה כבר הפך די אינטואיטיבי וגם הפך להתמכרות - חשוב לי נגיד להעלות פוסט ביום כדי שהעמוד יתפקד. עם הספר הזה סיימנו מהדורה רק מהפייסבוק. הספר עוד לא הודפס ואנשים כבר קנו מהדורה שלמה, והדפסנו מהדורה שנייה. זה אירוע, הרי כמה ספרים בישראל מסיימים מהדורה בשבוע? לא הרבה. זה קשור לזה שיש קהל שהולך איתי, ואני גם יודע להגיע לקהל. אני מקבל המון שיחות מהמון סופרים וסופרות שרוצים לדעת - מה עושים? איך עושים את זה? אני אומר להם שזה קשה להשיג תשומת לב, אבל אני משתדל שזה יהיה אישי. למשל לא לכתוב 'תקנו בבקשה', אלא - 'מי שרוצה לקנות שידבר איתי'".
יש דברים שאתה לא תחשוף ברשתות, נגיד את המשפחה שלך?
"אמא שלי חשפה אותי יותר", הוא צוחק, "בכל מקום שהיא הולכת היא מספרת כל מה שאפשר עליי. אבל עם שירה נגיד זה מאוד מבוקר. היא מאוד זהירה במה מספרים ומה לא מספרים, מה בסדר ומה לא, היא בן אדם יותר פרטי. אבל אני משתדל ששום דבר לא יהיה על חשבון אף אחד, אני משתדל שזה יהיה בעין טובה ולא ללכלך. גם ב'הטרמפיסטים' יש הבדל היום מהעונות הראשונות. אני עדיין רוצה סיפורים ג'וסיים, אבל אני גם רוצה שתאהבי את האנשים. אני עובד קשה כדי שהם יצאו טוב. אני דמות סחית כזאת בדיעבד".
יש היום משהו שאתה מתחרט עליו שחשפת? קיבלת הרבה תשומת לב למשל כשחשפת שעברתם לידה שקטה.
"אני לא חי ככה, זה לא בריא. בדיוק קיבלתי הודעה מבחור שהזמין אותי לערב מספרי סיפורים ב-20 במרץ (הריאיון התרחש כיומיים לפני כן, א"ח), שזה היום של הלידה השקטה שלנו. אמרתי לו שזה לא סתם יום בשבילי, ואם הוא רוצה שאני אבוא אז אני בא ומספר על זה. הוא אמר 'סבבה'".
"קרה לי המקרה הזה, זאת לא אשמתי. היה לעובר מום קיצוני במוח והיה צריך גם להמית אותו וגם ליילד אותו בחודש שביעי, זה היה אירוע קיצון אבל זאת לא אשמתי. מה? בנוסף לכל זה, אני גם צריך להתבייש בזה ולהסתיר את זה? כמה אפשר לסבול. זה לא ממקום של תרפיה, זה ממקום של 'לא, אני לא רוצה לסבול'. זה גם היה לפני שמונה שנים והשיח מאוד השתנה מאז. אנשים אז הציפו אותי בתגובות ושאלו 'איך אני מפרסם את זה?', או כותב על זה בעיתון. אבל מה יש לי להתבייש? אחרי זה אנשים כתבו לי 'תודה', או 'זה קרה גם לי', או 'אתה מתחיל תנועה שתעזור לאנשים'. זה לא ממקום גרפומני, זה פשוט הסיפור שלי. אני סטורי-טלר, אני אוהב סיפורים".
