מעולם לא זכיתי בהגרלה. שנים שאני ממלא לוטו וחישגדים למיניהם, ובכל פעם אני נופל בפח. השיטה הזו מבוססת על אנשים כמוני שמשוכנעים בכל פעם שהנה, היום הם מביאים את המכה. אבל אתמול (רביעי) זה סוף סוף קרה. דווקא בנסיעה לניו יורק, במטרה לנקות את הראש עם קצת חברים, אוכל טוב, תערוכות מהממות וכמה הופעות טובות (היי נגה ארז), כשברחובות התחושה המשכרת (והמשקרת) של העיר שבה הכול יכול לקרות.
השמש האירה את הסנטרל פארק בשמש נעימה כשקראתי שהפוג'יז הודיעו על סיבוב הופעות מיוחד, החוגג 25 שנים לאלבום The Score. וייקליף ז'אן, בן דודו פראז מישל ולורין היל הוציאו בסך הכל שני אלבומים בניינטיז, אבל אלה הפכו אותם לאחד ההרכבים המשפיעים בתולדות ההיפ-הופ והאר אנד בי. The Score, השני מהם, שיצא ב-1996, נחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות בהיסטוריה של ההיפ הופ. הוא פרץ את גבולות הז'אנר והנגיש אותו מהרחוב להמונים בצורה מתוחכמת, עם סאונד שבנוי מתמהיל של אר אנד בי, רגאיי, סול ורוק, לצד הקול האייקוני והמרגש של לורין היל ואמירות פוליטיות נוקבות. אך בניגוד לרוח ששלטה אז בהיפ הופ, המסרים של הפוג'יז היו מפויסים וקראו לעולם לחיות זה לצד זה בהרמוניה. כל אלה הפכו את האלבום למאסטרפיס. אבל זמן קצר אחרי שיצא, הלהקה התפרקה והשאירה את המעריצים מיואשים.
בחזרה לסנטרל פארק. האתר של הלהקה ציין 12 הופעות איחוד שיתחילו בנובמבר בשיקגו, יעברו דרך לונדון ופריז ויסתיימו בגאנה וניגריה. אבל לפני הכול – הפתעה! - הופעה ראשונה בניו יורק, בלוקיישן סודי שיפורסם בהמשך. אני מחסיר פעימה. איך אני משיג כרטיס? החיפושים הרבים לא צלחו. אין להשיג ולא משנה מה המחיר. אפשר רק להירשם להגרלה, ואני כידוע לא טוב בהגרלות. נרשמתי והשתדלתי לשכוח מזה. אבל משהו בכוכבים הסתדר. למחרת בצהריים קיבלתי מייל שבו כתוב שזכיתי בזוג כרטיסים.
בשש בערב, כמה שעות (ודמעות וצרחות) מאוחר יותר, מצאתי את עצמי עם עוד כ-3,000 ברי מזל בחלל הופעות פתוח בשם The Rooftop at Pier 17, שנמצא על גג בניין חדש שיושב על האיסט ריבר ומשקיף על גשר ברוקלין. הקהל היה מגוון, שחורים ולבנים, צעירים בני פחות מ-18 ואנשים בני 60 פלוס. כיוון שההופעה צולמה (ותשודר בפסטיבל ה-Global Citizen Live השנתי בשבת) הקהל התבקש לסגור את הטלפונים בשקית אטומה ולא לצלם. התבקשנו להמתין, ההופעה תוכננה לשעה שבע. לא פחות משלוש שעות מתישות ציפינו למיס היל שתואיל בטובה לסור לבמה. ואם אפשר עוד מילה על הגברת – היא, כידוע, לא צפויה. לכל הנוכחים ברור שחשיבות האירוע הזה והצלחתו תלויים בעיקר בה, בקול שלה ואולי חשוב מזה - במצב הרוח שלה. אם כל אלו יכוונו לצד הנכון, החיובי והמרגש, מדובר בלא פחות מאחד האירועים המוזיקליים החשובים של העשור. אם לא, הפנטזיה הזאת עשויה להסתיים עם טעם חמוץ.
בשעה עשר זה קורה. ראשונים עלו לבמה 19 נגנים (מהם 13 נשפנים!) ושלוש זמרות ליווי. ההפקה המוזיקלית במופע הייתה עשירה מאוד, אולי מדי, ולעתים הייתה תחושה שהיא קצת מאפילה על השירים. אבל כשהמוזיקה התחילה, העייפות של ההמתנה נעלמה כלא הייתה. באנרגיות שיא, השלושה עלו לבמה לקול צרחות הקהל. היל לבושה בשמלה אדומה עם כתפיים נפוחות ומשקפי שמש עגולים שחורים - נוטפת כריזמה ופאסון. לצידה ז'אן עם דגל האיטי מולדתו שעוטף את ראשו, ואחריו פראז, סופר-קול בג'קט לבן. בצד הבמה - פמליה גדולה ומכובדת של חברים שמתעדים את הרגע ההיסטורי בטלפונים. להם מותר.
4 צפייה בגלריה
עלו באנרגיות שיא. הפוג'יז בהופעה בניו יורק, השבוע
(צילום: Theo Wargo/GettyImagesIL for Global Citizen)
ההופעה נפתחה עם The Score, והקהל השתולל באקסטזה. ההרכב נראה רעב לבמה ולאהבת הקהל, והדינמיקה נותרה כבעבר - היל וז'אן בפרונט, פראז לצידם. זה ניכר גם בין השירים: ז'אן שחרר קיטור על ביידן ואנשי משמר הגבול בנושא המהגרים מהאיטי, והיל התייחסה להיסטוריה המורכבת של הפוג'יז. פראז בעיקר עמד מאחור.
אחד מרגעי השיא היה כמובן Fu-Gee-La, כשז'אן ירה "We used to be number 10" ומיד השתיק את הנגנים. "זה לא היה חזק מספיק", הוא הטריף את הקהל, ויצר אנרגיה שקשה להסביר. שני שירים אחר כך, כשהיל החלה את Killing Me Softly, העור סמר. היא עדיין נשמעת טוב יותר ממרבית הזמרות שאני מכיר, אבל ניכר שהיא כבר לא בשיאה. הקול שלה עוד חם ועשיר, אבל היל התקשתה להגיע לגבוהים, וזמרות הליווי חיפו עליה ברגעים הקשים. תוך כדי השירים היא השתעלה הרבה לתוך מטפחת שחורה, ובאופן כללי נראתה לא מרוצה - זזה באי נוחות, התיישבה בין השירים, ומפעם לפעם פרשה לצד הבמה. ואז, בלי שום הכנה מראש, הגיע Ready Or Not - ולסיום, עוד קאבר קלאסי ל-No Woman, No Cry של בוב מארלי.
4 צפייה בגלריה
כבר לא בשיאה. לורין היל בהופעה של הפוג'יז בניו יורק, השבוע
(צילום: Theo Wargo/GettyImagesIL for Global Citizen)
וזהו. פחות משעה לקח כל הסיפור. שבעה שירים בלבד, אפריטיף שרק פתח את התיאבון לקהל, וכנראה שגם לפוג'יז בעצמם. זאת לא ההופעה הכי טובה שהייתי בה בחיי. היא הייתה קצרה ועמוסה מוזיקלית, והיל בעצמה השתנתה. אבל זו ללא ספק הייתה אחת ההופעות הכי מרגשות שהייתי בהן. הפוג'יז באו לספק את הקהל. האיחוד הזה נגע בלבבות של כל מי שהיה שם, ובעיקר - השאיר טעם של עוד. אני שוקל להגיע להופעה בפריז, או למלא לוטו. אעדכן.
עידו פורת הוא עורך מוזיקה ושדרן בגלגלצ
