על פחד אחד גדול ולא מוצדק (נכון?) ועל כמה תקוות קטנות ומוצדקות (שחייבות להיות נכונות)
הפחד הבא
הפחד הבא – אחרי הנוכחי, אחרי עצם המלחמה – הוא שכלום לא ישתנה. קרוב לכלום.
ששנה מהיום, שנה וחצי מהיום, מלקקים פצעים, ראש באדמה, הורים ובנים באדמה, נתניהו וממשלתו נאחזים בכיסאותיהם ובדף מסרים אחיד – הוא לא ידע, הוא לא שמע, הוא הציל את ישראל, אין בלתו – ובקפלן מתגודדת מחאה של עשרות או אפילו מאות אלפים, ומישהו בשם יריב טוען שבעצם בית המשפט העליון אחראי לכל הפיאסקו וצריך, קודם כל, לטפל בו. וצרחות בכיכרות, וצרחות באולפנים, וינון מגל מנפנף ידיים בערוץ 14, ונהג מונית נכנס איתי לוויכוח שבסופו אחד מאיתנו יצטרך לרדת מהרכב לפני הזמן, וזה לא הוא.
זה הפחד.
שישראל תחזור להיות בדיוק, או אפילו בערך, מה שהייתה ב־6 באוקטובר. שהישראלים שסלחו לנתניהו על הכול – על ההסתה לפני רצח רבין, על אסון שריפת הכרמל, על ההתנהלות במגפה, על אסון מירון – יסלחו גם על 1,400 הרוגים, 240 חטופים ו־145 אלף מפונים. היי, אותיות המפלגה הזו הן מחל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ונתניהו יעשה את הדבר הזה שבו הוא עובד כל חייו: ימשיך. והרגביות והגוטליביות והאמסלמים ימשיכו איתו. יהיו סיסמאות חדשות שיאפשרו להם לא לקחת שום אחריות משמעותית – משהו כמו "ממשיכים באחריות" – וכל הקליפה הריקה שמדינת ישראל ומשרדי ממשלתה ואנשי המקצוע שלה הפכו להיות, כל הקליפה שהתפוררה וקרסה לאבק בשבת השחורה, פשוט תדביק את עצמה ברוק – כנראה של לקקנים – ותמשיך כמו איזה שלד מוזר וקריפי שעדיין צועד איכשהו.
הפחד הוא שלא יבוא תיקון. שהביזה תימשך. שההעברות הקואליציוניות יימשכו. שאנשי המקצוע ימשיכו להיות מוחלפים במקורבים נטולי כישורים ועתירי בוז. שישראל הראשונה, השנייה והחמישית לא יבינו שהן עכשיו – כמו שהיו תמיד – ישראל אחת. שאבישי בן חיים ימציא איזו תיאוריה מופלצת שלפיה... בעצם מה זה משנה מה לפיה; שאבישי בן חיים ימשיך בעבודתו הגדולה במחלף פילוג.
הפחד הוא שהאיש המבוגר שתפס אותי השבוע במכולת והרעים עליי ש"אם אחרי כל זה הוא נשאר, אז אני לא", יהיה בסוף זה שיצטרך ללכת
הפחד הוא שהמלחמה לא תיגמר, כי לא תהיה דרך מחמיאה לממשלה לגמור אותה. שהמצב הלא־נורמלי יהפוך לנורמלי החדש, וכולנו נצטרך פשוט לחיות עם שתיים־שלוש אזעקות ביום, כל יום.
הפחד הוא שהריבונות הראשונה החזיקה מעמד 82 שנים, השנייה 66 שנים – והשלישית, נו, הגענו ל־75, לא רע. אבל הפחד הוא לא שישראל תובס או תיגמר; היא לא. ארגון טרור, אפילו שניים, לא גומרים מדינה שיש לה צה"ל. הפחד הוא שנתניהו יהיה חתום על תעודת הפטירה של ישראל כפי שהכרנו, כפי שהיה שווה להכיר. הפחד הוא שהאיש המבוגר בחולצת "אחים לנשק" שתפס אותי השבוע במכולת והרעים עליי ש"אם אחרי כל זה הוא נשאר, אז אני לא", יהיה בסוף זה שיצטרך ללכת.
ישראל תישאר, אבל נטולת כל מה ששווה להיות ישראלי בשבילו. זה הפחד הבא. והוא לא יתגשם.
הטוב הבא
כי מול הפחד הזה, מתייצב הטוב הבא. הוא קטן, אבל גדל כל הזמן. הוא כתם סוכר נוזלי בתוך אוקיינוס של כאב, והוא מתרחב באדוות הולכות וגדלות.
כי בבוקר ובערב, כשאני יושב קצת בחוץ – גם כי מזג האוויר נסבל וגם כי שומעים את הבומים המתקרבים מדרום העיר לפני האזעקה אצלנו, וטוב לדעת מה עומד לבוא – אני מנסה לספור לעצמי את מעט הטוב שבכל הדבר הזה. אין הרבה פריטים ברשימה, אבל יש, נגיד, שלושה דברים טובים שאני מסוגל לספור כרגע, ותרשו לי לספור אותם כאן, בעיקר כי הם לא ייספרו בשום דרך אחרת:
1. כל האופן הזה שבו אזרחים ישראלים – "האזרחים ישרי הלב", כמו שיאיר גולן אמר לי בשבוע הראשון למלחמה – קמו יחד להיות מדינה־במקום־המדינה, ויודעים לספק ביעילות שמשום מה נהוג לקרוא לה "גרמנית" – אבל אולי הגיע הזמן להחליף ב"ישראלית" – את כל מה שמשרדי הממשלה שכחו מזמן. וכל הח"מלים האזרחיים, ממטה המשפחות ועד לאחרון קוטפי העגבניות ביישובי הדרום (היי בוגי!), כולם מאותתים לנו משהו ששכחנו – או הפכנו ציניים לגביו:
שאנחנו יודעים להיות חברת מופת אזרחית. לגמרי.
כן, פה ושם (ופה, ושם) ישראלים מסוימים מרימים (ומורידים) כיסא כתר פלסטיק בקטטה בפארק מים אשקלוני, אבל עזבו; זה לא גרוע יותר מכל חבורת חוליגנים בריטית. מצד שני, קשה לי לחשוב על הרבה מדינות שהיו קמות ככה מתבוסתן ברמת הדאגה וההתארגנות. שבהן קבוצות אנשים שביום־יום אין להם כמעט שום דבר במשותף, אבל ברגע הצורך יש להם הכול במשותף, נרתמים יחד לביצוע משימה כמעט סופרמנית: החזרתה לפסים של מדינה שירדה מהם.
2. האדיבות הפתאומית השקטה הזו בכל מקום. כן, יש בה גם שפיפות קומה, יש בה גם כאב מסוגר שמבקש שיניחו לו לנפשו, אבל משהו בדרך שבה אנחנו פונים עכשיו זה לזה כמו נטען באיזו שותפות גורל שמחייבת אותנו לזהירות ועדינות בזולתנו.
כי כל זמן שצרחו לנו ש"אחים אנחנו", צרחנו בחזרה: מי אח שלך, מי. אבל ברגע שהתחלנו לאבד אחים ואחיות ממשיים, גם אם של מישהו אחר, גילינו שהישראלי שמולנו – בלי קשר לכמה הוא מולנו – דובר אותה שפה ילידית. פעם חשבנו שזה לא מספיק לכלום. כרגע אנחנו מבינים שזה עשוי להספיק להמון. אנחנו צריכים את נעם תיבון וגם את עשרות החרדים שהתנדבו לצה"ל. אנחנו צריכים את רחל מאופקים וגם את פרופ' אסא כשר. את שר הפנים המצוין משה ארבל, וגם את שר החוץ המצוין יוסף חדאד. מה אנחנו פחות צריכים? את איתמר בן גביר.
3. ההבנות המשותפות החדשות שלנו. שאין פרטנר (ואם יש, דברו איתנו אחרי החגים הבאים־הבאים). שיש אחריות (ומי שמנסה לחמוק ממנה, היא כבר תמצא אותו). שאין מקום אחר (ואולי יש, אבל זה תמיד על זמן שאול, עד שהם יתחילו לחשוב שאנחנו הבעיה שלהם). שאין מצב לעוד ממשלה לא מתפקדת (או ראשות ממשלה שאינה מוגבלת בזמן). ושישראל לא יכולה בלי צה"ל יבשתי חזק, בלי משרדי ממשלה יעילים (ואמיתיים, אם אפשר. לא משרד המורשת, ההשקיה וסיבון התפוצות), בלי עובדי ציבור מקצועיים ובלי ריבונות הכל־כלול – כולל כל קיבוץ קטן בדרום או יישוב קטן בצפון.
ואנחנו מבינים שהישראליות החדשה לא תהיה זהה לקודמתה. כי הסולידריות הנוכחית מתכנסת סביב צורך בשינוי מהותי שנדמה לי שרובנו מסכימים על רובו. אז יהיה פה אתחול, ומהסוג שידאג שישראל תהיה מדינת כל מוכשריה ותורמיה, ולא מדינת כל מקורביה ומחלקי־ג'וביה. ואם לנסח את ההבנות המשותפות החדשות האלה בשלוש מילים פחות תקניות: נגמר הבית זונות.
חבל רק שהוא נגמר רגע אחד אחרי שאנחנו כמעט נגמרנו.
דמעות המולדת / "אז מה יהיה אדם, מה יהיה?" זו השאלה ששאל שי שטרן את הילד אדם בן השבע בתוכניתו. וזו כנראה השאלה הכי קיומית שלנו כרגע. מה יהיה?
אבל בינתיים אנשים מבקשים סליחה כשהם פורצים בבכי קורס באבלם מול הטלוויזיה. הם בולעים את הרוק, מחכים איזה רגע עד שתעבור להם ההתרגשות ואז שבים לספר את סיפוריהם מסמרי השיער. כן, המון סוגי דמעות זלגו מעיני המולדת שלנו בחודש האחרון אבל לא היה לדמעות האלה שם.
אז על מה אכתוב 30 יום אחרי 7 באוקטובר, השבת הארורה? זמן האבל הראשון אחרי השבעה. ואז אני נזכר בשיר שכתבתי לפני 30 שנה שנקרא “מסע אל הנפש”. וטמונות בו השורות הבאות:
"מה יהיה?
כל טעות אנושית קטנה עוד הורסת אותי /
מה יהיה? שואל בימים של גשם /
מה יהיה? שואל, מה יהיה איתך מה יהיה איתנו ואיתי,
מה שיהיה זה מסע חזרה אל הנפש".
כאב בלתי נקלט / עשרות סיפורים קורעי לב ונפש סביבנו. כתבה אחרי כתבה. קבוצת הריצה שנרצחה. שני לוק ז"ל הנפלאה, סיון היפה (סיוני) אלקבץ ז"ל, 240 החטופים, ההורים של רוני התצפיתנית שהם מחכים שתחזור ואורי מגידיש ששוחררה על ידי צה”ל וחזרה בשלום הביתה לקריית־גת.
והלב נקרע למול שבעה מבני המשפחה של אביב הברון עורך המוסף הפוליטי בעיתון (שאני זוכר אותו מנעורינו המשותפים), שנחטפו ושלושה שנרצחו. מישהו מאמין למשמע אוזניו? מישהו יכול להבין צער כזה? גם אני איבדתי בחיים אנשים הכי קרובים לי. אבל אביב, מאיפה הכוח חבר ישן?
או הכתבה על ידין גלמן מסיירת מטכ"ל, ששיחק את התפקיד הראשי בסרט "תמונת הניצחון" של אבי נשר על הקרב בקיבוץ ניצנים שהותקף על ידי המצרים במלחמת השחרור ובמידה רבה דומה למה שקרה פה. ובמציאות המטורפת, ב־7 באוקטובר כשנקלע ידין לקרב יחד עם חברו סרן דוד מאיר ז"ל שניהם נפצעו, שכבו זה לצד זה יחד פצועים אנוש כשידין מנסה להציל את חברו ולא מצליח. הוא מספר את זה לאשתו של דוד מאיר והיא מתייפחת. מי לא?
כך הולכים הקוטפים / "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו", כתב פעם המשורר נתן אלתרמן, והנה עכשיו צריך לקטוף מלפפונים, עזרה לחקלאים שאיבדו ידיים עובדות. ואני מכיר מתנדבים שיוצאים יום־יום לפנות בוקר לקטיף החדש הזה ברחבי שדות הארץ בדרום, במרכז ובצפון. אנשים שאין להם אפילו יבלת אחת על הידיים. אנשים שהפיליפינית מנקה את ביתם ולא הם. ועכשיו הם קוטפים.
אגב, "אולי תכתוב על מה שקרה לנו שיר", אומר לי אלי פיניש מ"ארץ נהדרת" כשאנחנו מסיימים לשיר את "יותר מזה אנחנו לא צריכים". אבל בימים אלה, פי כבר נותר אילם בלי קול.
החילזון / ואז חילזון אחד זוחל על רצפת החצר שלנו. יצור של סבלנות ועוד סבלנות ואיטיות. איך מדברים לחילזון? ומאיפה הוא הגיע הנה? אני חושב. ותוהה גם איך להעביר אותו חזרה לאדמה שאיש לא ידרוך עליו בלהט הריצה לממ"ד באזעקות. אז אני מעביר. האמת שאפשר ללמוד ממנו משהו. סבלנות, בית על הגב, וחוסן.
לא שוכחת / מרוב שהמילים שואה ונאצים מוזכרות בקונטקסט של הרוצחים המנוולים האלה, אני נזכר באמי שהייתה פעם שם, בגרמניה הנאצית. המון פעמים סיפרתי פה עליה. בחיים לא ממש התיימרתי להבין מה עברה שם. עכשיו כשראינו במו עינינו את הרוע ואת הטירוף הלא־אנושי והבלתי נסלח, עכשיו כשפתאום יהודים נרדפים ברחבי העולם, אני נזכר שרגע לפני שהיא נרדמה שאלתי אותה מה היא זוכרת. ואז פקחה את עיניה קצת. האמת שהיא הייתה נורא גמורה כבר. מרוב השנים והגיל, והסטרוקס, והמאבק על פשטות הבחירה שלה להמשיך לחיות והמבט העיוור (היא לא ראתה כמעט). "מה אני זוכרת מאז?" מילמלה, "הכול!" ענתה. "אני זוכרת את הכול, לא שוכחת כלום". ככה אנחנו נזכור את 7 באוקטובר.
הלוויות / הערב יורד ועם שעון מכוון לשעה פחות יורדת על ארצנו חשיכה מוקדמת. כן, יש המון גרסאות על החיים שלנו, אבל אחת כזאת כמו בחודש החולף לא נצפתה מראש. מה היה פה? כל השאלות כבדות המשקל האלה עפות באוויר והאבל מתמשך.
"הייתי כמעט ב־50 הלוויות", אומרת מישהי יוצאת קיבוץ בארי.
"50 פרידות מאהובייך? אלוהים, כמו בשיר של פול סיימון, 'פיפטי ווייז טו ליב יור לאבר'".
"כן", היא אומרת. "האוטובוסים יצאו, שעה אחרי שעה".
וככה נוחתת לה התודעה שדברים חולפים בדקה. הרגע הייתה ופתאום איננה, פתאום איננו. פתאום אינם.
קרב בגן המשחקים / עם השעה פחות, השמש עולה מוקדם, אבל זה לא משנה כרגע את עצב העולם. גם לא גדודי המכוניות שחזרו לנסוע בכבישי העיר הגדולה תל־אביב המכונה באזעקות גוש דן. ראיתי כבר השבוע אמהות משחקות עם ילדים בגן הנדנדות. במעין הרפיה. ונזכרתי שידין שגלמן מסיירת מטכ"ל אמר שהקרב הקשה שלהם התרחש בגן, בין הנדנדות בקיבוץ, מטורף. "רציתי להינצל כדי לחזור לאדווה", אמר ברומנטיות. מי זו אדווה? ניסיתי להבין למחרת אם שמעתי טוב. אה, אדווה דדון האמיצה. רק דוד מאיר ז"ל לא שב הביתה.
בשיחים / עורב מעצבן מגיח מלמעלה כמו המנוול שנחת עם אולטרה־לייט או רחפן בניר עוז. העורב רוצה לבלוע את החילזון. הוא מרייר עליו מלמעלה. אני ניגש ומרחיק את החילזון אל בין השיחים, שהעורב לא יראה. כמו חבורת הריצה המופלאה שמנתה ארבעה שיצאה לרוץ על הכביש בעוטף בין זיקים לקיבוץ אחר, הסתתרה בשיחים ונורתה, ורק אחד שרד. אני מרגיש שהלב נקרע.
שורה על מצבה / באמצע השבוע אני מדבר עם אביבה סבידיה, אמו של שלומי ז"ל שנולד ממש ביום שלי בנובמבר. "חרטנו שורה שלך על המצבה שלו", היא אומרת בבכי. והלב שלי נקרע עם ליבה.
"מה חרטתם?" שואל בזהירות.
"כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע" מתוך "שדות של אירוסים" שנכתב לפני 38 שנה, "בדיוק בשנה שבה נולד שלומי שלנו", עונה האם אביבה. "שלומי היה מכור למוזיקה", היא מספרת לי על בנה האהוב מכל.
אמנון ותמר / היי, מה יהיה? השאלה רודפת אותנו עכשיו. אפילו עד יהודֵי וישראלֵי לונדון ממנה מסמסים לי שהם ירדו למחתרת.
מה יהיה? החילזון זוחל כבר בשיחים. הוא נרגע קצת ומוציא את הראש. סימן לחזרה לביטחון העצמי שלו. "אבל זה לא חילזון", היא מתקנת אותי, "זה שבלול".
בסדר, שבלול. מה זה משנה כשהזמן משתבלל ונעלם. רוח הסתיו הישראלי הידועה מתחילה לנשב למול החוסן הישראלי החדש. מה שדרוש לנו עכשיו אלו נחישות, חמלה וסבלנות. ואני נזכר איך בבוקר המוקדם ב־7 באוקטובר לפני חודש, כשאלמוג בוקר הבלתי נלאה החל לשדר את מה שקרה - הצטמררנו. עכשיו בטלוויזיה תמיר סטיינמן עמיתו הנפלא שיחד עם אלמוג נהיו מעין אבות של משפחות העוטף. עכשיו תמיר מחבק את מי שדיווח עליהם בזמן אמת מתוך הממ"דים. ובוכה. גם אני. עכשיו אורי חזרה הביתה, אבל 240 עוד מחכים.
ואז שתי שורות משיר תופסות אותי:
"בשוך הקרבות כשנתעודד אל מחר /
בערוגות מפויחות נשתול אמנון ותמר".
ככה בפשטות כתבה עינת הולנדר. ואולי זה מה שיהיה. הלוואי שזה מה שיהיה.
במחלקת השיקום, עם אב לילדה מהצד השני של הגדר, הבנתי שלעולם לא אסכים להתפכח מהתקווה
לפני 7 באוקטובר, כשלא ידעתי שאפשר להיות הרבה יותר עצובה ומודאגת וחשבתי שאני דווקא די בשיאי בתחום הזה - כי הפיכה משטרית וכי מה יהיה - קפצתי לבקר חברת ילדות שעברה להתגורר לא רחוק ממני. אני מכירה היטב את משכנה החדש, כיוון שבאותה מחלקה ממש, בבית החולים השיקומי, גם אמא שלי התגוררה כמעט חצי שנה, ומאותה סיבה בדיוק.
סטרוק, שבץ מוחי, הוא אמנם פיגוע מיידי הזורק את האדם הצידה מחייו, אבל שיפור יכולת התנועה והשיקום הנוירולוגי הם תהליכים ארוכים, ההתקדמות איטית והצעדים קטנים. מנותחת לב שניסרו לה את הצלעות ובנו את המשאבה שלה מחדש בעזרת חלקי טיטניום, תתאושש מהר יותר, עשר פעמים מהר יותר, ממאושפזת שצריכה לאלף יד פגועה לאחוז כוס ולעשות איתה את כל הדרך עד הפה. ולכן, אל מחלקות השיקום מגיעים על מנת להתגורר תקופה.
עקב זמן השהייה הארוך נוצרים קשרים בין הסגל המטפל לבין המאושפזים ובין המאושפזים לבין עצמם. כולם מכירים את כולם לא רק בשמות, אלא גם בשיגעונות. מחלקת שיקום מזכירה לינה משותפת בקיבוצים: צפיפות דביקה ואינטימיות כפויה, שדים ופחדים; אבל גם הווי וצחוקים, רכילות ושותפות גורל. שותפות שהדבק שלה הוא אחר. פחות מגזרי, פחות שבטי, פחות סטריאוטיפי. כולם שווים כשהם יושבים עם טרנינגים מסביב לשולחן ואוכלים פירה.
בכל אופן, באותו ביקור, התיידדתי עם אחד האבות שבתו מאושפזת במחלקה. שמתי לב אליו משני טעמים. אחד, כי הוא חתיך ושווה התבוללות. שתיים, כי ראיתי איך הוא בוצע חתיכה קטנה ומדויקת של לחם אחרי שהאכיל את בתו בחצי כף גבינה וחצי כף סלט, כמו מחשב איך יתלכדו הפרודוקטים בצורה מיטבית בפיה. עקבתי אחריו משום שמעודי לא ראיתי גבר שמאכיל כך, ברכות ובסבלנות, נערה נכה על כיסא גלגלים.
קשרנו שיחה. הוא סיפר לי שהוא ד"ר למשהו שקשור למשהו שקשור למערכות של ניתוח דאטה. אני לא יכולה לחזור על הגדרת עיסוקו - אני מאבדת את השמיעה כשאני שומעת את המילה דאטה - אבל הצלחתי להבין שאת השכלתו הוא רכש בארה"ב, שם נותרו ילדיו הבוגרים ואשתו הראשונה, ושהוא מתפרנס מניתוח הדאטה הזה גם כעת, כשהוא צמוד 24/7 לבכורתו מנישואיו השניים. "נוודות דיגיטלית סיעודית", הוא צחק. את שלושת הקטנים ואת אשתו הנוכחית הוא לא ראה כבר שבעה חודשים. כן, הוא מתגעגע מאוד, אבל למרבה ההתרגשות, האיחוד קרוב. עניין של ימים. הם חוזרים בשבוע הבא הביתה, לעזה.
מאז המלחמה, משהו השתבש אצלי לחלוטין. משהו נדפק. רצח תינוקות רק בשל יהדותם, הפוגרום שנשלף מתוך דפי ההיסטוריה, פני הצעירים היפים מהמסיבה - מלא כל הפיד כבודם - כמו צופפו אותי אל הכלל אליו אני שייכת, ומבעד לחרכי הפחד והעצב, הכול נצבע לפתע בצבעים של "אנחנו" ו"הם". הפכתי ל"אנחנו". כל הקיום שלי כאדם הצטמק לגודל אפון ואילו התווית המוצמדת לעורי, זו שכתוב עליה ‑ רכיבי הבד 100 אחוז יהודייה וארץ הייצור ישראל – התנפחה לממדים עצומים וקברה אותי תחתיה.
כן, טוב, גם כשדיברתי עם ריאד, שם בדוי, זכרתי היטב שאני יהודייה והוא פלסטיני החי מעבר לגדר. שאנחנו שייכים לכלל אחר. תהיתי איך קיבל את המחווה ההומניטרית הנדירה הזו להיות מטופל כאן ‑ מזל? קשרים? ‑ אבל המחשבות הללו לא הפכו אותו ללאום או ל"זרע עמלק". הוא היה אדם. אדם שמצא חן בעיניי.
אל תגידו לי "התפכחות". אני לא מסכימה להיות שותפה לברטר הזה, במסגרתו הימין מוכן להודות שהשלטון מושחת ושביבי גמור, והשמאל מוכן להודות שהוא מבין "עם מי יש לו עסק"
עכשיו, מה הבאסה? הבאסה היא שאני לא סובלת, קשה לי להסביר כמה אני לא סובלת, להיות "אנחנו". "אנחנו" מגעילים אותי מאוד. יש לי ביקורת על "אנחנו" מפה ועד מיאמי. מה לעזאזל זרקו אותי עכשיו לתוך דבוקה צפופה ושואתית כזו? מה זה הסיוט הזה? מי רוצה להיות "אנחנו"?
אבל עובדה. "אנחנו" זה מה שקרה לי. מחופרת בדאגה לשורדים, לחטופים, למשפחות החטופים, ליתומים, להורים השכולים, לחיילים, לחקלאים, ל־150 אלף המהגרים ששניים מהם קוששתי כמעט בכוח אל ביתי, אני כבר לא זוכרת מי אני בנפרד מ"אנחנו".
לא, זאת לא התפכחות. אל תגידו לי התפכחות. אני לא מסכימה להיות שותפה לברטר הזה, במסגרתו הימין מוכן להודות שהשלטון מושחת ושביבי גמור, והשמאל מוכן להודות שהוא מבין "עם מי יש לו עסק", להכות על חטא ההתנתקות או איזה חטא אחר, להתגזען בכיף ואז להתחתן ויחד ננצח. כי כוחנו באחדותנו וכי עם ישראל חי. לא.
העובדה שעניי עירי קודמים, שלא נותר בי כרגע מקום לרגש נוסף, היא לא סימן להתפכחות מסוג החזרה בתשובה. היא דווקא סימן לערעור. לפחד. לתכף־אני־משתינה־במכנסיים כשאני מסתכלת צפונה לכיוון חיזבאללה או כשאני מבינה את מידת האנטישמיות של השמאל הפרוגרסיבי בעולם. כן התפכחתי בנוגע לסיכוי שלנו לחיות כאן בשלום כשמולנו חמאס־נאצים, אבל לעולם לא אסכים להתפכח בנוגע לאדם.
האמת היא שאם אני לא אחזור להרגיש אותו, את האדם הפרטי, את כאבו ואת מצוקותיו, אני לא אצליח לחזור לעצמי אי פעם. אני רוצה, אני דורשת, לחזור ולבכות מול תמונות של ילדים קבורים מתחת להריסות. אני מתגעגעת להתחרפן מהעובדה שרופא ערבי מסור פוטר מעבודתו, שחקלאי פלסטיני נורה בשדה. הידלדלות הרגש שלי כרגע, כפי שאני תופסת אותה, היא מובנת אבל לא מוצדקת. אם אני רוצה להתפכח, זה ממנה.
השבוע, באחד הערבים, ביקרתי שוב במחלקה. סביב שולחן האוכל ישבה חברתי וישבו כל החבר'ה. מעליהם הייתה דלוקה הטלוויזיה. אחות עברה וחילקה תרופות. מבלי להעתיק את העיניים מהמסך ומתמונות עזה המופגזת, הם הושיטו לעברה יד. לפתע ראיתי ביניהם גם את ריאד ואת בתו הנכה. מבטו היה נעוץ בצלחת. ניגשתי להגיד לו שלום. אמרתי לו שאני שמחה לראות אותו פה. שאיזה מזל, איזה מזל. הוא הודה לי בפנים אפורים וסיפר שהם כבר היו ארוזים כשהתחילה המלחמה ושהיו אמורים לצאת יום אחרי. ומה עם המשפחה? לפני עשרה ימים נותק הקשר. הוא לא יודע כלום, לא יודע אם אשתו והילדים חיים או מתים, אף אחד ממי שכן הצליח לתפוס לא יודע להגיד לו. ושלומך? אמרתי לו שכנראה יותר טוב משלומו. ואז עצרתי רגע. ואז המשכתי. סיפרתי לו שיש לי שני ילדים קרביים בדרום, ושאני לא יודעת אם הבן כבר נכנס או לא. שאני מפחדת שהוא לא יגיד לי ומפחדת שהוא כן יגיד לי. ואז הסתכלנו האחד על השני ונדמה לי שקצת הוקל לשנינו. שיחה זוועה, טירוף מוחלט, על מה ההקלה? אולי כי לפחות, לרגע אחד, ראינו מולנו אדם ולא אויב.
והן מתגלות עכשיו, ומבקשות: זכרו אותנו
ביקרתי בשבוע שעבר לוחם מיחידה מסווגת שנפצע. הוא סיפר לי שהחברים שלו עדיין לוחמים בשטח, אז המשפחות שלהם באות לבקר אותו בשמם, בסבב קבוע. "הם כל הזמן שואלים מה אני צריך, אבל וואלה יש לי הכול", הוא אומר לי. "אז אמרתי להם ככה בצחוק, חסר לי סמל של היחידה שיהיה לי פה".
כמה שעות לאחר מכן, עמותה של בוגרי היחידה כבר הביאה לחדר שלו בבית החולים דגל ממוסגר ותלתה אותו מעל מיטתו. כמה סיפורים כאלה שמעתי, על אחווה ורעות.
ויש בקשות נוגעות ללב, כמו של זה שכתב לי: "הבט בתמונה חנוך (הביטו גם אתם), זה חברי רנ”ג סיון ינין ז"ל, בן קיבוץ גשר. הוא איבטח במסגרת תפקידו את המסיבה ברעים. לאחר שפעל בעוז ובחירוף נפש בחזית הלחימה מול האויב, נפל בעת מילוי תפקידו. אני רוצה שתבקש מהעוקבים שלך להסתכל על התמונה ולזכור את החיוך שלו. כך הוא היה רוצה שיזכרו אותו".
אספר לכם משהו על אביב גפן: בשבוע שעבר הוא שאל אם אוכל להופיע איתו ועם אודי כגן ביום שישי למפונים מנחל עוז. השבתי בחיוב. למחרת הוא שאל אם נוכל לעשות הופעה כפולה לאור הביקוש. בוודאי, עניתי. לפני ההופעה שאלתי אותו מתי בדיוק יגיע, הוא אמר שהוא שר לחייל שעושה חופה בחזית ובא. אבל מה שיפה זה שזה לא היה יום מיוחד עבורו. מאז שהחלה הלחימה אביב מסתובב יום־יום בין לוחמים ומפונים ופצועים, מבין שזה צו השעה, שזה מה שמוטל עליו כאמן לעשות. כל הכבוד אביב! ואביב לא לבד. אמני ישראל התגייסו גם הם. ואל תקלו ראש בכך. אני רואה את הרצון של המפונים במלונות והלוחמים בשטח לאיזו הפוגה. הם רוצים לשיר. הם רוצים לצחוק. היום יותר מתמיד.
וגם מזה התפעלתי מאוד: בשבוע שעבר התגייסו בנות לצבא. הביקוש הכי גבוה היה לתפקיד תצפיתניות. יש דברים כאלה, תגידו לי?
כל הזמן הם זורמים, סיפורי הגבורה: "הי חנוך, אשמח שתפרסם את הסיפור של אחי הקטן והאהוב נתיב קוצרו, שעקב אחרי העמוד שלך והתחבר לתכנים. נתיב היה טכנאי המשגרים בכיפת ברזל, באותו הבוקר יירט כמעט 200 טילים. כאשר התחמושת נגמרה יצא עם חבריו לשטח בידיעה שיש מחבלים באזור, על מנת לחמש מה שצריך כדי להמשיך להגן על מדינתנו. בדרכם, נתקלו במחבלים ונהרגו.
נתיב היה כולו לב אור ושמחה, הספיק להיפרד מכולנו.
גיבור ישראל, שראה מול העיניים מטרה והיא להציל ולהגן על מדינתנו".
לא נשכח את אחיך ואת גבורתו.
סיפורי הגבורה רבים. והם מחדדים את העור. מרגשים כל כך. וממלאים גם בעצב: "שלום חנוך. זו (בצילום) סמל עדי גרומן, בתם הבכורה של ענת ואסף גרומן מחוגלה. לוחמת איסוף קרבי מגדוד 414. בת 19 במותה. עדי שירתה בבסיס אורים, והתנדבה עם עוד כמה חיילים ללכת לבדוק מה קרה בבסיס לידם. כאשר הגיעו, התגלתה הזוועה והם הותקפו על ידי עשרות מחבלים. הם ניהלו מולם קרב של כמעט שעתיים. עדי וחבריה הצליחו לחסל שמונה מחבלים. בסוף הקרב הספיק אחד המחבלים, רגע לפני שנהרג, לפגוע בעדי שנהרגה במקום. מגיע לה שעם ישראל יידע מה איבדנו".
ובעוד אני דומע אני מקבל הודעה אחרת, משמחת, מאח של עדי: "היי, חנוך. תמר אחותי הגדולה תרמה כליה. נתי אחי ואני יצאנו מהמילואים לתת לה חיבוק".
שלושה אחים, חמש כליות ולב ישראלי גדול.
ובבית החולים אני פוגש בחור שנלחם במחבלים מטווח של מטר. פגשתי אותו בשיקום. הוא רק עשרה חודשים בצבא, סיירת מובחרת. הם הגיעו לכניסה לאחד היישובים ב־12:00 עם מסוק, המפק"צ שלהם אסף אותם רגע לפני הירידה לקרב ואמר להם: "אני לא יודע מה איתכם חברים, אבל אני, בשביל הרגעים האלה בהם אוכל להציל משפחות - התגייסתי לצבא". צמרמורת.
והנה עוד סיפור גבורה מרגש: "היי חנוך, בני יוני גולן נפל בקרב ב־7.10 בנחל עוז. היה מפקד טנק וקפץ להילחם במחבלים מהישמע האזעקות. הרגו עשרות מחבלים על הגדר, ולאחר מכן במוצב נחל עוז הגנו עם הטנק על מיגונית של חיילי פלוגת הסיוע של גדוד 13, חיסלו מחבלים רבים עד שהטנק הפסיק לעבוד. יוני החליט לצאת אחרון מהטנק ולחפות באש על חבריו, שרצו למיגונית. החברים שיצאו ראשונים ניצלו, וכך גם חיילי המיגונית. יוני הגיבור נפל בקרב ובגבורתו הציל עשרות חיים".
לא נשכח את בנך ואת יתר הגיבורים שחירפו נפשם בהגנה על הארץ.
עזבו את הציוץ של ביבי שנמחק. עזבו את ההטרלות בשוליים. תתרכזו בגבורה. בזיכרון, ותראו איזה עם של צדיקים: "חנוך, אני רוצה לספר לך על בעלי אהובי, הגאווה שלי. כבר שבוע שלם מאז שהתהפכו חיינו, אתה פתחת את שערי הפנסיון שלך לכלל כלבי העוטף! דואג לאסוף אותם מאזורים מסוכנים, מחפש את הבעלים שלהם ולא מוותר, דואג לצלם ולשלוח סרטונים לכל מי שנאלץ לעזוב את ביתו על מנת לתת להם נחמה קטנה. אני רואה את הדמעות בעיניו כשהוא שומע את סיפורי הזוועה מתושבי העוטף ששרדו כדי לספר, אני רואה אותו כואב את כאב המשפחות שאיבדו את יקיריהם".
ויש גם את השחקן האוסטרלי נת'ניאל בוזוליק, שצריך לומר לו בקול: תודה לך שהגעת לכאן בזמן מלחמה מאוסטרליה, כדי לספר ל־3.2 מיליון העוקבים את האמת על המערכה שלנו כאן בישראל.
יש הרבה שקרים בעולם, ואתה אור של אמת באפלה.
שבת שלום.
