רשימות המבקשות לדרג את האלבומים הגדולים ביותר בכל הזמנים, כמו זו שפרסמה בשבוע שעבר אפל מיוזיק לטובת משתמשי שירות הסטרימינג שלה - ומסעירה מאז את הרשת - תמיד היו עניין למחלוקת. כל רשימה שכזו תעורר ויכוח עז על מי ראוי לשבת בהיכל התהילה, ובאיזה כיסא באולם בדיוק, ומדוע אחרים נותרים בחוץ. לזכותם של מנסחי הרשימה הטרייה והמאוד בעייתית של אפל מיוזיק - שצוות המומחים שהרכיב אותה כלל, בנוסף לאנשיה, גם נבחרת של אמנים, כותבים, מפיקים ודמויות מפתח מתעשיית המוזיקה - עומדת העובדה שהאתגר המורכב הזה הופך לכמעט בלתי אפשרי כשצריך לבחור רק 100 אלבומים על מנת לספר סיפור שנמשך יותר מ-60 שנה.
ברשימה המקבילה של מגזין ה"רולינג סטון" – הן במקורית, והן במאוד מקוממת שעודכנה בתחילת העשור הנוכחי – דורגו 500 אלבומים, וגם ממנה נעדרו לא מעט יצירות שעד לאות ורגע נחשבו כ"מופת". אלא שההנחה הזו לא הופכת את הרשימה החדשה של אפל לטובה יותר. להפך, היא רק מבליטה את הבעיות הרבות שלאורכה. הצמצום הזה רק מעצים את השכתוב ההיסטורי שהיא.
מכיוון שאמנות אינה מדע טילים, רשימות שכאלו אמורות להתבסס על יותר מהטעם האישי של מי שנבחר לנסח אותן. אך בעוד שבעבר אלו שנבחרו להרכיב רשימות שכאלו התבקשו לפסוע בין צלילים רבים, להפריד את העיקר מהטפל ולשפוט לפי האוזן ולא רק להיצמד למה שקרוב ללב, נדמה שהיום כבר צריך ללכת בזהירות בין הטיפות מחשש שאולי תעליב מישהו. וכך, ז'אנרים שלמים נותרו בחוץ, או צומצמו לכדי אלבום בודד, מקסימום שניים.
לפאנק למשל יש פה רק שני נציגים (Horses של פטי סמית' במקום ה-83 ו-London Calling של הקלאש במקום ה-35 היחסית מכובד). לרוק המתקדם יש נציג מסכן אחד, שאפילו לא הצליח להתברג ל-20 הגדולים - The Dark Side of the Moon העדין-מופתי של פינק פלויד הגיע רק למקום ה-28 והדי מעליב. גם הרוק הכבד זוכה כאן לייצוג חסר, עם Master of Puppets של מטאליקה במקום ה-69 (גאנז אנד רוזס שנמצאים ברשימה במקום גבוה יותר הם לא ממש רוק כבד), וגם זה כנראה הודות לסדרה "דברים מוזרים" שחשפה אותו לקהל צעיר יותר.
בדומה לרשימה הגדולה של ה"רולינג סטון", פעם התנ"ך המודפס של כל חובב מוזיקה וכיום מגזין שמנסה לחבק את רוחות השינוי במטרה לרדוף אחרי הקהל הצעיר, שכנראה מבסס את הדיאטה המוזיקלית בעזרת מקורות אחרים, גם זו של אפל מיוזיק נראית כעוד חלק מאותו דף מסרים שיצא מהאגף הכי רדיקלי במטה של תנועת ה-WOKE. ברשימות הקלאסיות של האלבומים הופיעו בעיקר גברים לבנים עם שיער ארוך שניגנו על גיטרות – שכנראה נבחרו על ידי גברים לבנים שפעם היה להם שיער ארוך וחלמו להקים להקה. הן הורכבו על טהרת הרוק הלבן, עם מינון נמוך מעט של זמרות, ותוך מתן ייצוג נמוך למוזיקה שחורה.
הן בהחלט היו בעייתיות והן חייבות עדכון – ולא רק בשם התקינות הפוליטית. אך הניסיון לתקן עוול ישן דרך הצגת עוול חדש, אינה הפתרון. ואם הרצון היה לחגוג את תרבות הביטול ולתקן את העבר המפלה, כיצד מייקל ג'קסון - כישרון ענק אבל גם דמות סופר-בעייתית – נמצא במקום השני עם Thriller? וכיצד מישהו עדיין מסוגל לדרג, ועוד במקום כה גבוה, אדם כקנייה ווסט? וכיצד ז'אנרים "שחורים" לא פחות מהיפ-הופ, כמו פ'אנק, סול ובלוז בקושי נוכחים פה? התשובות לכך אפילו יותר מרגיזות מהשאלות.
המוזיקה לא מתה ביום שבו המטוס של באדי הולי התרסק, כפי ששר דון מקליין ב-American Pie. היא גם לא מתה כשמדונה חידשה את השיר הזה שלושים שנה אחרי (טוב, היא בעצם קצת כן). ומכיוון שהיא ממשיכה להתפתח ולהשתנות, חלק מהשיקולים בבחירה להגדיר אלבום מסוים כ"חשוב" וכ"טוב" היא לבחון לא רק עד כמה הוא היה אהוב ומצליח בעת יציאתו, אלא מהי ההשפעה שלו כעבור שנות דור. אלבום שכזה נותר רלוונטי כשקהל צעיר שב ומגלה אותו ועל הדרך מצליח להתחבר למוזיקה שהוריו האזינו לה, וגם כשאמנים עכשוויים שואבים ממנו השראה. כמו למשל Rumours של פליטווד מק שדורג פה יחסית גבוה, כנראה כי סטיבי ניקס שמככבת בו ממשיכה להיות אייקון עבור כל צעירה שרוצה לכתוב שירים, ובצדק.
העוולות וההחמצות נמשכות לכל אורך רשימת האלבומים הטובים אליבא ד'אפל, והן מעלות לא מעט תהיות. האם Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band של הביטלס – פעם באנקר בכל רשימה כזו, ואחד מהאלבומים הראשונים שהגדירו את עליונות האלבום המלא המספר סיפור גדול על פני הסינגל הרגעי – כבר אינו ראוי כפי שהיה? כנראה שלא, לפי עורכי הרשימה. ומה לגבי קווין, ג'נסיס, פוליס, לאונרד כהן, סיימון וגרפונקל, אלביס פרסלי או דייר סטרייטס שנעדרים ממנה? האם הם פחות קאנונים מג'נט ג'קסון, פיפטי סנט וריהאנה? או ניל יאנג שנמצא כאן רק עם אלבום אחד, וגם הוא ממוקם אחרי אמינם, דה לה סול, ושאדיי? וכיצד ייתכן שבאד באני נמצא לפני אלטון ג'ון ולנה דל ריי מקדימה את סטילי דן והאיגלז? וזה עוד לפני שנגעו בבחירות הכי מקוממות פה, כמו Blonde של פרנק אושן שנמצא במקום החמישי ו-The Miseducation of Lauryn Hill של לוריין היל שכבש את המקום הראשון. נו באמת.
כל אחד מאלו שנופו החוצה, או שהוכנסו אל הרשימה הזו קצת בלית ברירה – נגיד המיקום של Discovery של דאפט פאנק לפני האלבום השני של לד זפלין, Take Care של דרייק שנמצא לפני The Velvet Underground & Nico או Voodoo של דיאנג'לו (!) שמקדים בעשרות מקומות את Back in Black של AC/DC, מהמאלבומים הנמכרים והכיפיים בהיסטוריה, הם עדות לקוצר הראייה – וגם ההאזנה - של עורכיה. ובעוד שבעבר רשימות שכלאו שלחו אותי כמאזין צעיר להשלים חוסרים ובעזרתן גיליתי לא מעט אוצרות שנוצרו לפני תקופתי, הנוכחית של אפל בעיקר גורמת לי להסתגר בחדר המוזיקה עם התקליטים הישנים שלי.
המוזיקה תמשיך להתפתח ואיתה יתפרסמו עוד רשימות שכאלו – שכנראה יהיו בהם אפילו עוד יותר אלבומי היפ הופ ופופ קליל ופחות מדי תקליטי רוק שהורכבו מסולואים ארוכים וחטיבות קצב מובחרות. אבולוציה היא תהליך טבעי גם באמנות פופולרית, ואין ספק שפרינס, שנמצא כאן עם שני אלבומים, כולל Purple Rain במקום הרביעי והמאוד מכובד, משפיע על המוזיקה שנוצרת בשנים האחרונות בעולם הרבה יותר מאשר בוב דילן ודיוויד בואי. וגם משמח שרשימה כה בעייתית עושה חסד מאוחר עם Listen Without Prejudice Vol. 1 האמיץ והמבריק של ג'ורג' מייקל. אבל רשימה שכזו הייתה אמורה לחזק את השרשרת המוזיקלית הבין-דורית במקום רק להתחנף לביונסה ולטיילור סוויפט, ולקרוץ למיליניאלס עם ייצוג מוגזם לאלבומים חדשים יחסית של בילי אייליש ולנה דל-ריי, שעוד מקודם לבחון את חשיבותם ההיסטורית. במקום זה היא החליטה לקרוע אותה.
