נתחיל בחידון - השלימו את המשפטים הבאים: "הבית שם, אחרי ה_____"; "למי למי יש יותר _____"; "רוזה רוזה רוזה רוזה, את ______ _____"; "גם השוורצע וגם ה______". הצלחתם? יופי. אז מה זה אומר? בראש ובראשונה ש"קזבלן" נטוע כל כך עמוק בדי.אן.איי הישראלי-יהודי הקולקטיבי, שלא משנה על איזו במה יציגו אותו, נגיע סלחניים. האפקט הנוסטלגי כל כך חזק שהוא מחבל ביכולת להיות שיפוטיים, כמו מן מניפולציה מוחית מרושעת וקצת היפנוטית. וגם אם יתגנב איזה ספק בנוגע למה שקורה על הבמה, או מידה של אכזבה, הוא יישכח עם הישמע השורה "בקסבה בחצי היום...". ויוחלף במלמול כמעט לא רצוני של המילים. זה כמעט קורה גם בהפקה הנוכחית של "קזבלן" בתיאטרון הבימה ובשיתוף תיאטרון השעה הישראלי, בבימויו של אלדר גוהר גרויסמן. אבל אז כותבת שורות אלה מתעשתת: תעשי את העבודה שלך.
יתכן שהמחזה האהוב שכתבו יגאל מוסינזון ויואל זילברג ב-1954 והפך לסרט מצליח, לא יכול לשרוד במבחן הזמן. כלומר, מה יחשבו בני הנוער היום אם יצפו בשוורצע ובווזווז בשיכון הרעוע ביפו? בעלילה המתרחשת בשנות ה-50 ועוסקת ביחסי אשכנזים-מזרחים ובשסע העדתי במדינת ישראל הצעירה? איפה ייווצרו נקודות החיבור? איך יהיו התגובות למבטאים השונים ועד כמה קיבוץ הגלויות ייראה זר, מוזר וארכאי? ואם קהל המחזמר הוא ההורים בלבד, כמה שנים נותרו לו עוד לחיות בגסיסה איטית? זה לא ייחודי ל"קזבלן", אלא לזוהר המועם של כל סרטי הבורקס, שאט-אט הופכים להיות סמלים היסטוריים של תרבות ישראלית בחיתולים, ומדי פעם נחזור אליהם בסרט דוקומנטרי או בכתבה שחוגגת יובל או 100 שנה ליציאת סרט כזה או אחר.
לביקורות נוספות במדור במה:
אם בני הנוער מהפסקה הקודמת יגיעו להצגה, זה יהיה הרבה בזכות איתי לוי שמגלם את קזבלן. ולא רק צעירים, אלא רבים מהקהל הגיעו לראות את הזמר המוכר בפעולה. וזה אכן מה שהוא - זמר, לא שחקן, לא פרפורמר. לוי נעדר היכולות התיאטרליות והקסם האישי שאמור להיות בדמותו של יוסף סימן טוב, קזה, פורע החוק חמום המוח, בעל הלב הטוב ויכולות המנהיגות הטבעיות. הוא אומנם מספק את הפאסון ואיפוק מסוים המאפיינים את הדמות, אבל מבחינה גופנית די מאובן ולא משוחרר על הבמה. נדרש יותר בשביל הכריזמה הקזבלנית.
3 צפייה בגלריה
עמית פרקש בתפקיד רחל הביאה לכדי צמרור והדגימה קול יפהפה. מתוך "קזבלן"
(באדיבות הבימה ותיאטרון השעה הישראלי. צילום: מעיין קאופמן)
מלבד התפקיד הראשי הלוקה בחסר נראה כי אין במחזה הזה ניסיון להמציא משהו חדש או נועז, רק לייצר שוב מוצר שכבר מוכר את עצמו. הדבר ניכר גם באלמנטים בימתיים כמו התפאורה שמעבירה את האווירה היפואית באופן פונקציונלי, ובחוסר יומרה לשנות משהו במחזה הקיים או להכניס אליו ניסוח עדכני, ואולי באמת אין בכך צורך. לאור זאת גם לשחקנים אין מרחב ביטוי גדול מדי, ולא נותר להם אלא להיכנס לתבניות הקיימות ובתוכן לעשות את המיטב. אך גם בתוך תבניות אפשר להעביר רגש, וזה לא ממש קרה.
לחיוב אפשר לציין את משחקם של פיני קדרון הממלא בכישרון את תפקיד הזבלן. עדי זורע מפציעה עם קול עמוק בתפקיד מריומה, הגם שמדובר בתפקיד סטריאוטיפי עדתי, אך טל מוסרי בתפקיד מפקד המשטרה, לא מצליח לשדר אמינות כל עוד לא ימתן את הפאתוס ואת תנועות הידיים. שירן הוברמן ווקאליסטית טובה בתפקיד רוזה, שמוליק כהן בתפקיד פלדמן האב האשכנזי וטל קלאי בתפקיד יאנוש ההונגרי מבצעים עבודתם נאמנה, אבל הביצוע המרגש ביותר, ואולי היחיד שהצליח לרגש, היה של עמית פרקש בתפקיד רחל, שהביאה לכדי צמרור והדגימה קול יפהפה בשיר "אני כל כך פוחדת".
מתוך "קזבלן"
(צילום ועריכה: שיר מוסן, באדיבות הבימה ותיאטרון השעה הישראלי)
מנגד לביצוע המרגש של פרקש, אחת האכזבות הגדולות של הערב הייתה הנאמבר של "כל הכבוד", אחד השירים האהובים במחזמר, שהיה דל ברקדנים, וכלל כוריאוגרפיה שנראית מסומנת. בנוסף, וזה חשוב מאוד, בעיקר כשמתעסקים עם נכסי תרבות: טעויות הגהה מביכות נרשמו בכתוביות שמלוות את ההצגה. למשל כתוב (וכך גם שר לוי): "זה מקום רחוק, מקום נפלא, שם מכל מקום שומעים תפילה". בעוד שהמקור הוא "שם מכל חלון שומעים תפילה". טעות צורמת אף יותר היא בכתוביות השיר "רוזה", שם נכתב: "כמה שירים עוד לך אח, רוזה", והרי המקור הוא "אחרוזה", מלשון חריזה. הטעויות האלה הן לא "רק" טעויות, זה נע בין חפיפניקיות לזלזול של ממש בפזמונים האהובים. ולא פחות חשוב: זה לא ראוי בתיאטרון הקרוי התיאטרון הלאומי.
על אף כל אלו, בסופו של יום "קזבלן", אם נניח ליהורם גאון בצד, הוא בעיקר המוזיקה שבו. לחניו של דובי זלצר, ופזמונים עליהם שקדו דן אלמגור, חיים חפר ועמוס אטינגר. "יש מקום", "רוזה", "כל הכבוד", "כולנו יהודים", "דמוקרטיה" ועוד עטופים בנרטיב ישראלי קלאסי ושזורים בסיפור אהבה, זה כל הסיפור. ואולי נדמה שכל השאר הוא תפאורה שנועדה כתירוץ ליהנות מהשירים. וזה עדיין מהנה.
3 צפייה בגלריה
רלוונטיות מפתיעה. מתוך "קזבלן"
(באדיבות הבימה ותיאטרון השעה הישראלי. צילום: מעיין קאופמן)
הדבר הכי מעניין בהצגה בערב שבת בלב תל אביב, הוא התזמון המושלם של השיר "דמוקרטיה", כולל שלטים מונפים, כשבסמוך מתקיימת הפגנה שתכליתה להיאבק על קיומה של זו הדמוקרטיה ממש. "אנחנו מדינה צעירה", אומרת דמות אחת לשנייה ברגע של קריצה צינית לאקטואליה, "אבל אתה תראה, עוד 40-30 שנה הכול ישתנה, לא תהיה גזענות, לא אפליה. זאת מדינת היהודים, המדינה שלנו, קצת סבלנות". בינתיים, עד שהכול ישתנה, הנה רעיון לצליל המתנה, שירו איתנו:
"זה שבשטח פה שולט,
משטר וסדר בהחלט
לכל אדם שלא מבין
כאן מדברת הסכין
"הדמוקרטיה היא קידמה
אשר דורכת במקומה
ותגלה אם רק תביט
הולכת היא אחורנית
"דמו דמו דמוקרטיה...
"בדמוקרטיה יש מזון
תמיד למי שיש ממון
באופן דמוקרטי רב
אפשר לגווע ברעב
"הדמוקרטיה זה משרד
ששם יושב פקיד נחמד
למי שבא תמיד יאמר
"אולי חבוב תבוא מחר
דמו דמו דמוקרטיה..."
