במקור זאת הייתה הרפתקה חד פעמית של ערוץ הטיולים, שעלתה לפני כשנתיים. חמישה אנשים שלא הכירו האחד את השני יצאו לטיול מאורגן בן חמישה ימים בנאפולי. בכל יום אחד מהם קיבל לידיו את שרביט המדריך והוביל את הקבוצה דרך שלוש תחנות על פי בחירתו. בסוף כל יום המשתתפים העניקו ניקוד למדריך, והמנצח זכה בעוד חופשה מפנקת בגולה.
מתוך "טיול לחמישה"
השילוב של ישראלים בחו"ל (בעיקר ישראלים הזויים וביזאריים בחו"ל), המודעות העצמית של הפורמט, שחסרה כל כך למתמודדים שלו, והגחגחת שהוא הפנה כלפי עצמו, הפכו את "טיול לחמישה" לריאליטי חמוד וקצרצר (חמישה פרקים בלבד) מעדות הקאלט. אי אפשר להתעלם, כמובן, מהדמיון ל"בואו לאכול איתי", אם כי המרכיב המרכזי באחרונה, הקריינות העוקצנית של שי אביבי לטקסט של דקלה קידר נעדר מ"טיול לחמישה", וחבל. די ברור איזה מטעמים שני אלה היו עושים מחמישה ימים בנאפולי.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
עכשיו "טיול לחמישה" חוזר בגרסתו המגוירת בכאן, ובמגוירת הכוונה היא שנאפולי התחלפה במדינתנו, וכל אחד מחמשת המתמודדים לוקח את השותפים שלו למסע לתחנות שהוא מכיר אישית ושיש להן משמעות מיוחדת עבורו. בשני הפרקים שנשלחו לביקורת ביקר המתמודד התימני (ככה הוא הציג את עצמו) והחרדי בדימוס בקברי צדיקים, בבית תמחוי ובבית כנסת בצפת. המלוהקת השנייה, עורכת דין ואושיית תוכן, שברזומה הרומנטי שלה אפשר למצוא כמה גברים אמידים, החליטה על נרטיב פמיניסטי. הסיבוב שלה כלל פגישה עם היסטוריונית באתר חפירות ארכיאולוגיות, שיט על יאכטה עם אשת מוסד לשעבר ואת מוזיאון דונה גרציה בטבריה, שם גם ניטש אחד מהריבים המונומנטליים של הפרק והחמישייה התפלגה.
כמו ברוב המקרים בהם ריאליטי מתקשה להתרומם, גם ב"טיול לחמישה" הבעיה מתחילה בליהוק. ליהוקים מצוינים כמו חרדי שחוזר בשאלה (משה) ובת של אוליגרך שהחליטה להוציא את הכסף מחייה (קטרינה), נדרסים על ידי ליהוקים שטחיים כמו זוג יוטיוברים, מיכאל טמיר וירדן דונה, שמדברים ללא הרף על כסף או אושיית התוכן האמורה. ליהוק מתאמץ ומוכוון מריבות ועימותים ברמה הזאת מעיד בעיקר על עצלות מחשבה, והנזקים שהוא עושה לפורמט הם בלתי הפיכים. מהר מאוד הבהמתיות וחוסר המודעות, שהם מרכיבים משעממים כשלעצמם, משתלטים על המסך. כמוהם, גם הקונפליקט המתיש כל כך בין ה"משתכנזת" העוקצנית לבחורה עם הפה הגדול שרוצה להיות 'קירדישיאן' כפי שהיא עצמה אומרת, מייצר ריבים בשקל שבכמותם הואבסנו כבר לעייפה עוד בימי השפל של "האח הגדול" ואולי באמת הגיע הזמן שישחררו אותנו מנוכחותם הטלוויזיונית, כי די, נמאס.
העובדה שימי הצילום נערכים בארץ ולא בחו"ל הם רעיון נאה על הנייר, אבל בפועל הוא משמש כמלכודת למסרים צדקניים ומשומשים, אם זה תחת הכותרת של דת (בפרק הראשון) או של פמיניזם (בשני) ומאבד לגמרי את הטון של הסדרה. וכש"טיול לחמישה" נעה אקראית בין דאחקות לרגעי דרמה עגמומיים, קשה להבין אם העריכה מנסה ללעוג למשתתפים שלה או להציג אותם באור מרגש. חמישתם נוסעים יום שלם ברכב ממקום למקום, אוכלים האחד לשני את הראש ומידי פעם מנמנמים ואני לא מאשימה אותם, גם בי עלה לא פעם החשק לנמנמם במהלך הצפייה.
2 צפייה בגלריה
קשה להבין אם העריכה מנסה ללעוג למשתתפים שלה או להציג אותם באור מרגש. מתוך "טיול לחמישה"
(צילום: באדיבות כאן)
יכול להיות שבשבועות הבאים "טיול לחמישה" תצליח לעשות את מה שעשתה "בואו לאכול איתי", שלפחות בחלק גדול מהזמן הצליחה להתעלות מעל הפיתוי העצום להביא את הישראלי המכוער לקדמת הבמה, להצביע עליו ולצקצק. זה נכון שדמויות גדולות מהחיים מגיעות לפעמים עם חוסר מודעות, אבל תמיד יש להן איזה צבע או ייחוד שגורם לצופה להימשך ולהידחות מהן בו זמנית. כנראה שבכאן ניסו לקחת את הקסם החד-פעמי של "טיול לחמישה" המקורית, שנהנתה גם מהילה של תוכן מחתרתי למיטיבי לכת, ולהשליך אותה מהר יותר, חזק יותר, קאלטי יותר, אבל משהו התפספס והם נחתו, למרבה הצער, נמוך יותר.
