יום רביעי, 8 ביוני 2016, איזור השעה 21:00 בערב. מתחם שרונה מלא במבלים, כמו בכל יום אחר. ואז, ברגע אחד, שני גברים בחליפות שסעדו בסניף מקס ברנר קמו, שלפו כלי נשק מאולתרים וירו ללא הבחנה בסועדים. התוצאה: ארבעה נרצחים ו-16 פצועים בפיגוע שזכור כאחד המתועדים והמצולמים אי פעם, בעיקר עקב הכמות הגדולה של מצלמות האבטחה שפרוסות במתחם שסיפקו הצצה יוצאת דופן לרגעי האימה.
"במעגל סגור" - טריילר
כמעט שש שנים אחרי, הסרט התיעודי "במעגל סגור" שיוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב וישודר בהמשך ב-yes דוקו, עושה שימוש בכל אותם חומרים ושם זרקור על כמה מגיבורי האירוע ההוא. בריאיון מיוחד ל-ynet, מספרת הבמאית טל ענבר (31) מדוע החליטה לעסוק באירוע כל כך מטלטל.
עוד בפסטיבל דוקאביב:
"זה קרה בצורה הכי רנדומלית. לא התכוונתי להגיע בכלל לדוקומנטרי", היא מספרת. "הייתי צריכה לכתוב תסריט לסרט גמר, ורציתי למצוא ספר של אתגר קרת כדי לעשות אדפטציה לאחד הספרים שלו. היה חסר לי ספר אחד שלו ושלחו אותי לסניף בשרונה. כשנכנסתי למתחם חשבתי לעצמי, 'וואי, איך יש לי דה ז'ה וו, אף פעם לא הייתי במקום הזה'. זה היה שנה אחרי הפיגוע ונזכרתי שהיו אז את הסרטונים של המצלמות אבטחה ברשתות. הרמתי את הראש למעלה וראיתי מלא מצלמות וחשבתי שבטוח יש מלא חומרים. הדבר הבא שקרה זה שבהמלצת חבר פניתי לעורך הדין של המחבלים ויום אחר כך כבר הייתי באום אל פחם ונפגשתי עם עו"ד חאלד מחאג'נה. הוא נתן לי את כל מה שהייתי צריכה ואפילו את מה שלא ביקשתי".
4 צפייה בגלריה
"היא שאלה אותי, 'בשביל מה את יוצרת לעצמך את הטראומה הזאת אם לא היית שם?'". טל ענבר, יוצרת "במעגל סגור"
(צילום: ירון ברנר)
ענבר, בוגרת בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל, פיתחה את סרט הגמר שלה "להכניס מחבל הביתה", ויצרה מסמך תיעודי מרתק שמצמיד את הצופה לקצה הכיסא במשך 54 דקות ומרגיש ברגעים רבים כמותחן מהודק שעשוי היטב.
על ידי שימוש נרחב בצילומי האבטחה ועדויות של המבלים במתחם ובסביבתו, היא מחזירה אותנו לתוך התופת וחושפת בפנינו זוויות, כיוונים ופרטים מרתקים אודות האירוע ההוא. "כשהתחלתי ליצור קשר עם המרואיינים גיליתי אנשים ממש מיוחדים, זה כנראה תמיד ככה, אתה מתאהב בהם", טוענת ענבר. "קודם כל פגשתי אותם ורק אחר-כך קיבלתי את הצילומים כך שהיה לי יותר ברור איפה כל אחד היה. כל העניין של מצלמות אבטחה, זה ממש חזק - ללכת לבחון את המציאות אל מול הזיכרון, לפרק אותה ולהצליב כל מיני זהויות, וכל אחד חווה את זה מזווית אחרת ועם מטען אחר".
הם גם רצו לראות את המצלמות?
"כן, הם גם ראו את הסרט הקצר שלי קודם. הם כולם היו מאוד מודעים".
זה לא היה טריגר עבורם?
"אחת המרואיינות למשל לא תצפה בסרט, ואני לגמרי מקבלת את זה. היה מאוד חשוב עבורם לספר את הסיפור, אבל לחלקם זה טו מאץ' לחוות את זה שוב. זה הופך אותך לבן אדם אחר".
איך זה השפיע עלייך לראות את החומרים האלו כל כך הרבה פעמים?
"זה השפיע מאוד. אני זוכרת שבאחת הפגישות הראשונות שלי עם בחורה שבסוף לא הופיעה בסרט, היא ישבה אצלי בדירה עם כל הקלסרים פתוחים וכל החומרים. ולפני שהיא הלכה, היא שאלה אותי, 'למה את עושה את זה לעצמך אם לא היית שם. בשביל מה את יוצרת לעצמך את הטראומה הזאת?', זה היה יום אחרי שקיבלתי את המצלמות אבטחה. ועכשיו, ארבע-חמש שנים אחרי, אני יכולה לומר לך שיש לזה השפעה אדירה. ואני חושבת שבאיזשהו אופן זה חשף את העובדה שגם ככה הייתה לזה השפעה. כולנו ברמה כזו או אחרת על קצה הכיסא. קורה לי הרבה פעמים כשמזגן מתחיל לפעול, אני שומעת אזעקה למרות שאף פעם לא נפל לידי טיל. דווקא כשראיתי את זה ופירקתי את זה, אני מרגישה שזה כן נכנס לי לעור, אבל בצורה שהייתי צריכה את זה. הייתי צריכה לפרק את הדבר הזה, כי כשאתה מדחיק זה עדיין נוכח.
"עד אותו רגע לא ממש הייתי נוכחת בסכסוך. כן הייתה לי מודעות פוליטית ומחשבות. משהו בהתמודדות עם הטראומה הזאת ואיך אנשים מתמודדים עם הטראומה שלהם, שהיא ממש על החיים והמוות - והיא הפחד הכי גדול, לאבד את האנשים הקרובים שלך, עזר לי לגעת בטראומות שלי. קיבלתי השראה מהאנשים האלה. משהו בסט הכלים שלהם עזר לי להבין שאפשר להתמודד עם דברים ענקיים בהקשר הזה".
"זו לא תהיה צפייה קלה, אבל מקווה שתהיה עם ערך"
הרגע שנחקק בתודעה שלנו כציבור וגם הפך למשותף ביותר ברשתות החברתיות מאותו פיגוע היה מעשה הגבורה של חגי קליין, שהיכה את אחד המחבלים בעזרת כיסא, גרם לו למעצור בנשק ובכך הציל חיים רבים. קליין, שנורה שלוש פעמים ושרד, הוא רק חלק אחד בפאזל של "במעגל סגור", שמקפיד להציג את התמונה כולה - מהאב שנכנס למקרר כדי להגן על בנו, דרך הנערה שאביה היה בין הנרצחים ועד לאדם שצפה בכל האירוע מספסל סמוך.
"ניר אידלמן, שישב על הספסל, רצה בהתחלה נורא להדחיק הכול. הוא אפילו נסע לחופשה שתוכננה מראש כמה ימים לאחר מכן", נזכרת ענבר. "נסענו לצלם אותו במתחם והיה רגע שהוא הלך לעמוד איפה שהמחבלים עמדו, הוא הסתכל איפה הוא עמד והבין כמה הוא היה חשוף, ההדחקה שלו נסדקה פתאום והיה לו מן רגע כזה של הארה. ואז הוא הרשה לעצמו לרגע לפחד על עצמו של אז, והוא הבין שהוא לא באמת הדחיק, שיש לזה השפעה גדולה".
את חושבת שהעובדה ששוב פתחת איתם את זה תרמה להם?
"אני מקווה שעזרתי והייתי האוזן הנכונה. בעיניי, מהחוויה שלי, אחרי אירוע כל כך מטלטל להקיא הכול החוצה זה עוזר. אני חושבת שעצם זה שגרמתי להם לספר את הסיפור הזה שהם הרגישו שצף להם, זה מאוד תרם להם. אני מאוד מקווה שעזרתי להם, הם עזרו לי מאוד".
לפני פחות מחודשיים הזיכרונות משרונה צפו להם שוב, כשמחבל רצח שלושה מבלים בבר האילקה וכוחות גדולים של משטרה וצבא סרקו את הרחובות ועברו מבניין לבניין בניסיון ללכוד אותו. רק לאחר שעות ארוכות, סמוך לזריחה, הוא חוסל סמוך לכיכר השעון ביפו.
ענבר: "הפיגוע בשרונה תפס אותנו בבטן הרכה כי אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו פה במרכז רחוקים מהסכסוך ושאנחנו חיים יותר בדו-קיום ומודרניים יותר. אנחנו לא יכולים להתעלם מזה שאנחנו מקשה אחת, רקמה אנושית אחת חיה. אנחנו משחקים באותו משחק פה, גם אם יש לנו פריווילגיה להתעלם מזה רוב הזמן, כי זה יותר בקצוות. זה משהו שיותר דיבר אליי בתור מישהי שלא מתעסקת בזה ביום יום שלה ומדחיקה את זה. זה קצת הדגיש שאי אפשר להתחמק מזה, לא משנה מי אתה. יש משהו בקונטרסט הזה, של נהנתנות תל אביבית, בית קפה, שוקולדים ופתאום באמצע התפאורה הזאת, זה קורה. לאורך הדרך, כשניסיתי למכור את הרעיון שלי, קיבלתי הרבה תגובות בסגנון של: 'סבבה, אבל למה עכשיו?'. ואז קרה הפיגוע באילקה, ומדי פעם יש את ההתפרצויות האלו שמזכירות לנו שזה קיים. ואם אנחנו נשתמש בזה בשביל להתעורר, אז אולי יהיה אפשר לעשות סרטים אחרים. לכולנו יש אחריות בזה וגם מחיר שאנחנו משלמים".
מה היית רוצה שאנשים יקחו איתם אחרי הצפייה בסרט?
"הייתי מקווה שהם יקחו אמפתיה, קודם כל לעצמם כי קשה פה ומורכב, וגם כלפי האחר. בין אם זה משפחה מוסלמית מיפו או מישהו שמצפצף עליהם בכביש, ואני אואדגיש שאין לי אמפתיה מיוחדת למחבלים או רצון לעודד פעולות כאלה ,אבל אם נפרק את זה וניקח אחריות, אז נבין שאנחנו חלק מאותו מנגנון. הוטענו בהרבה זעם ואם חס וחלילה היו יורים באבא שלי, הייתי רוצה להאמין ולקוות שאני מגייסת את כל האנרגיה והחמלה כדי לעשות איזשהו הילינג ולא ללכת בצורה של 'הם התחילו', אז להחזיר להם. אם אנחנו לא מטפלים באנרגיות האלו, אז אנחנו מוציאים אותן, בין אם זה בכביש או במקום אחר. קצת יותר אמפתיה וחמלה שאנחנו במקום קשה ומסביבנו עוברים משהו קשה. ואולי קצת יותר סקרנות לסיטואציה ואיפה אנחנו חיים, כי אולי אפשר אחרת. אני יודעת שזו לא תהיה צפייה קלה, אבל אני מקווה שזו תהיה צפייה עם ערך".
