בשיתוף עברית
מִיָה
בית קפה קטן בפינת רחוב, יושבת לצד ויטרינה רטובה מגשם, מקלידה. מילים זורמות מעצמן, לא נעצרות לרגע. אחת משמונה שפות שבוחרת לברוח אליהן ואל סיפורים לא שלה. כוס אמריקנו שכבר הספיק להתקרר. זקופה במכנסיים שחורים, חולצת גולף שחורה ושיער חום קצר, משקפי פלסטיק בז' מחליקים במורד אף ישר, עיניים כחולות שהלכו לאיבוד. רוב הספרים שמקבלת לתרגם משעממים אותה, אבל היא חייבת לברוח, לעולמות רחוקים, אישיות לא מוכרת.
בארץ אנשים כבר לא מעיפים בה מבט. חברים שבילתה איתם עשור ויותר הפסיקו להזמין, גם שיחות הנימוסים פסקו, גם הודעות במכשיר הטלפון. בהתחלה עוד היו מברכים אותה בניד ראש כשפגשו בה ברחוב, במקרה. היום הם כבר לא מנסים להיראות מופתעים, הראשים שלהם מורכנים, כאילו קיבלו שיחה או הודעה לנייד. היא רואה את העיניים מתרוממות להביט בה רק כשהיא עוברת. היא מרגישה שקופה.
זוג קשישים הולכים ברחוב סמוכים זה לזו, לבושים במעיל זהה, שלו כחול ים, שלה כחול ים עם פרחים לבנים. הוא אוחז במטרייה המסוככת על שניהם, היא אוחזת בזרועו. המבט של מיה בוהה בחלקיקי הזמן הקטנים האלה שלא נראה שתחווה אותם אי־פעם, מבט מלווה בגעגוע לתחושה שלא הרגישה מעולם.
3 צפייה בגלריה
כריכת ספרם של ינון ירוס ומיכל רוזנפליד, "חדר על גג מחפש דייר"
(עיצוב עטיפה: אמרי זרטל)
היא בורחת מבר מלון הומה אדם, מגברים ישובים בחליפות ואוחזים כוסית ויסקי, מנשים משכלות רגליים, מלטפות צוואר בכפות ידיים עדינות, נוגעות במחשוף, שרשרת פנינים, מפתות. אף פעם לא ידעה לעשות את זה. לא את שיכול הרגליים, לא ציפורניים בנויות ומשוחות, לא תנועות מפתות. היא לא תשב לבד על בר עם כוס יין לבן ועיניים מחפשות ומרות, לא תשב בגפה עם לפטופ או ספר בזמן שסביבה אנשים חיים את חיי הלילה שאותם לא למדה לחיות. היא לא תצפה בנגן בחליפה ישוב מול פסנתר כנף. צלילים מתנגנים יגרמו לעצימת עיניים, מעלים אצבעות מרחפות בשחור ולבן שלא ייגעו בה שוב.
כבר שנה שמיה עוברת בין ערי עולם, זה לא שהיא באמת חייבת לנדוד, את שפת התרגום היא מכירה מקרוב, אבל זקוקה לחוות את הסביבה המסופרת, להרגיש את תרבות הרחוב המתורגם, את תנועות הגוף, את המחוות הקטנות, את החיים שלא מכירה. זה גורם לה להרגיש שהיא חיה, שהיא חלק. הבדידות מורגשת ככה פחות.
מוניות בשעת בוקר מוקדמת, נמלי תעופה, מחלקת עסקים וכיסויי עיניים, נהגים מחזיקים דף שעליו מודפס שמה, מסיעים למלון גבוה במרכז עיר, פקיד קבלה נותן לה מפתח לחדר משולם מראש, היא מנסה לחייך, איש שירות מעלה מזוודה קטנה שחורה אל חדר בודד, מקלחת, וזרם של מים שוטף גוף וזיכרון. מסרבת לעצום עיניים ולראות פיסות מתמונות חיים חולפות מולה, והן חולפות בשקט, בלי קולות של דרמה, ועדיין משאירות חריטות שורפות לאורך הידיים.
הכול עושה לה צמרמורת. כל מגע סכין במזלג, רשרוש נייר אלומיניום על תפוח אדמה אפוי, מפתח חורט על שולחן כיתה מפורמייקה. יש מי שהיו עושים לה בכוונה, לראות אותה מתכווצת. והיא מתכווצת בקלות, גם אם אף אחד לא יראה את ההתכווצות מחוץ לשכבת הדרמיס.
מתרגמת מרוסית לעברית סיפור על חיי אישה ארוכת שיער בכפר נידח. מיטת ברזל בחדר ריק, קור של שלג. כמה מצומצם הוא הצורך, כמה חמקמק הוא השפע. האישה ממתינה לאיש שלה שיצא לקרב, היא בבקתת עץ בקצה של כלום, צולה תפוחי אדמה על מדורה מעצים שכרתה בעצמה.
מיה לא אוכלת בבוקר. היא צריכה קפה חזק בלי חלב. משאירה מיטה מוצעת למעט קמטוט בשמיכה שהשתחלה ממנו החוצה. ישנה בלי תזוזה. ארבע שעות מספיקות לה. המיטה גדולה עליה, רכה מדי. הבגדים הוצאו ממזוודה, תלויים בארון. היא מקלידה בחדר. שעות עוברות והיא מקלידה. מרגישה את הרחוב מתעורר, מתבוננת במשכימי הקום.
בבר ארוחת הבוקר היא קוראת בספר שמתרגמת. מלצרית מגישה כוס קפה הפוך לאסיאתי שיושב לידה ומחייכת בשביעות רצון.
"All I need is coffee and wifi", כתוב בחום על חלב מוקצף.
ברמנית צעירה עם חולצה של ברמן שגדולה עליה בכמה מידות מגישה לה אמריקנו. מתנצלת שאי אפשר לכתוב בקצף על אמריקנו. היא לא רוצה כיתוב או ציור, גם לא שברמן או נית או מישהו יפנו אליה. זה תמיד מפתיע אותה באמצע מחשבה והיא מתבלבלת. למראה פניה הברמנית מתנצלת.
ארוכת השיער בכפר הרוסי יוצאת להביא מים מבאר. בן זוגה גבוה, שחום, טרם חזר משדה הקרב. נותרו עוד 857 עמודים עד שישוב. בינתיים היא ממשיכה לתרגם. 857 עמודים, די זמן בשביל לשקוע בדמיונות על חיים של שניים בבקתה ליד נהר שלא מתייבש לעולם.
היא בוחרת תמיד במלונות עסקים. אנשים יושבים בגפם, חליפות ומסכי כתיבה, שיחות אל אוזנייה אלחוטית, מדברים בשפות זרות. היא מאמנת את עצמה בניתוק, לא לשקוע בשיחות לא שלה, לא לדמיין את עצמה כחלק, לא להתחבר לחיים של אף אחד. והעיר והמלון משתנים.
בבר המלון יש רק שולחנות לשניים וכיסאות לאורך הבר, בלי משפחות ובלי ילדים, בלי צחוק וכמעט בלי שיחה.
כשחיו בניו יורק, היה לגיל רעיון לפתח אפליקציה של היכרויות לתיירים שמתאכסנים בגפם בבתי מלון. זה היה עוד אחד מהרעיונות של גיל שמיה לא הצליחה להבין. הקדים את זמנו.
מי רוצה מישהו שישבור לו את השקט?
גיל אף פעם לא הבין את הצורך שלה בשקט, את הריחוק החברתי. מיה אף פעם לא הצליחה להבין את הביטחון של גיל בדרך שבה אמורים לחיות. ואז הוא הפסיק לשתף. בתחילת עידן הסטארט־אפ הוא התאהב במילה ובניסיון ליזום, ולא נטש אותם מאז, הוא לא ניסה להסביר לה את הרעיונות שלו, הפסיק לנסות לחוות איתה דברים. היא ראתה אותו הולך ומאבד בה עניין.
היום יש שלל אפליקציות להיכרויות, הן כמעט עוקבות אחרייך, היא עדיין לא למדה להתחבר.
אבינועם
על הכביש בדרך לנמל התעופה סביחה גוקצ'ן. הנוף שחולף מולי לא מצליח לרגש את התייר שבי, או לעצור את שטף השאלות בראש. אני נורמלי? לחזור לגור עם שותפה? בגילי? לא גמרתי עם זה בשנות העשרים?
שמונה שותפים החלפתי בשלוש הדירות שבהן גרתי בתל אביב (האנורקטית המשתמטת, הבולימית חובבת האמבטיות המשותפות, הקיבוצניקית־הסיינטולוגית, ההומו־האגרן, השחקנית הדו־קוטבית, הצלם הנודיסט, המסאז'יסטית הבורחת, האנרכיסט נגד הגדר), אני חושב שזה מספיק לחיים שלמים. מקווה שלא נרגיש אותה. אולי יש כניסה נפרדת? והאחות הזאת אומרת שהיא לא בארץ רוב הזמן, וזה זמני, ואני בהולד, והחיסכון גם ככה מתחיל להיגמר, וזה רק בשביל נחיתה רכה עד שאתאפס על החיים שלי.
העיר פקוקה. הימים ימי בחירות, והדיקטטור השמרן, שחסם לי את הפורנו והוויקיפדיה בשבועיים ומשהו האחרונים, מציץ מכל שלט חוצות שני. ברדיו שירים שמחים בטורקית. הנהג זוחל על גשר הבוספורוס הפקוק מאירופה לאסיה, אבל אני לא שם לב בכלל. אני לא כאן. אני חייב למצוא את הסימנים המקדימים לפרידה, את הרמזים, את האזהרות. איך הצלחתי להתעלם מהם? אני מקדיש את הנסיעה הזאת לפעולת בילוש, לניתוח מדוקדק באזמל מנתחים, לא אפסיק עד שאמצא את התשובה.
מתחת לגשר חתן וכלה מצטלמים על רקע המצר עטור הקורמורנים והמסגדים. הפמליה הלבושה היטב מחזיקה להם תיקים ומעילים. הצלם מביים אותם בתנוחות המוכרות. היה אפשר לשבץ את פניהם בכל תמונות חתונה של אחרים לפניהם, וזה לא היה משנה כלום.
למרות שרני ואני לא נשבענו יחד מול האל ושלוש מאות וחמישים מוזמנים לדבוק ולהחזיק, בטוב וברע, בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות, לאהוב ולהוקיר, כל עוד אנחנו חיים, היה לי ברור שהבטחנו זאת אחד לשני בשתיקה. למרות שאותנו לא בירכה הקהילה בששון ובשמחה, גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה ושלום ורעות, שרתה על הזוגיות שלנו ברכה. נפלאתה אהבתו לי ואהבתי לו.
אולי אם הייתי מסכים לערוך טקס חתונה כפי שרני חלם בתחילה וּויתר לי בהמשך, למרות הרצון העז של שנינו לצ'קים, אולי אם היינו אומרים את המילים האלה בקול, עין בעין, מול כל מי שאנחנו מכירים, אולי ההבטחה היתה מתקיימת, ואולי הוא לא היה נפרד ממני כשאני ברע, בעוני, בחולי ובחיים.
מה היו הסימנים שמהם התעלמתי?
לקח לרני זמן, הוא קיווה שאשתנה, שאחזור לעצמי, אבל לפני שנה, אולי שנתיים, כשהבין שהוא לא יכול לנצח את הרצון שלי לעצור, לברוח, לשקוע, ואחרי שסירבתי ללכת לטיפול לבדי, הוא דרש שנלך לטיפול זוגי, איבד כל חוש הומור בנוגע אליי והחל להתרחק. טיפול זוגי עושים זוגות לפני שהם נפרדים, אמרתי, אין לנו שום צורך בטיפול והכול בסדר, ואם יש משהו שאתה רוצה להגיד לי, תגיד עכשיו. הוא ניסה להסביר שהבעיה היא שאי אפשר לדבר
איתי, שאני לא מקשיב, לא רואה אותו, רק כועס ומתעצבן ורגזן. רציתי להסביר שזה ממש לא הזמן לטיפול זוגי, כי קצת קשה להתרכז בדברים אחרים כשכל מה שאתה רוצה זה להיעלם, ואני לא כל כך מחובר לחיים עכשיו, והייתי בטוח שלפחות חזית הזוגיות
שלי יציבה, ושאני מצטער שאני לא ממש רואה אותו לאחרונה אבל זה בסדר כי אני לא ממש רואה גם את עצמי. אבל כמו כל שאר הדברים שרציתי להגיד, הם הסתדרו יותר טוב בראש מאשר על הלשון, ולכן הם גם נשארו שם, מקווים שאולי הצד השני יבין אותם דרך העיניים.
בחדר המטפלת האדלריאנית, מלא התעודות הממוסגרות והעציצים, הוא מגלה לה שאני מאשים את הדיכאון שלי במצב, אבל זו לא האבחנה הנכונה, זו לא אשמתו, זה מי שאני. הרבה פגישות עברו עד שאמרנו בחדר את המילה דיכאון. סיפרתי שאני מכיר את התחושות האלה מהתקופה המפחידה של לפני הגיוס, ושהן חזרו כשסיימתי את הלימודים, וכשיצאתי לאזרחות בגילי המופלג, ושוב עכשיו. הדרך שלי להתמודד עם חוסר ודאות היא לקפוא במקום, יופי של ברירת־מחדל.
לא רציתי להפחיד אותו, או שידאג בגללי, רק רציתי לחלוק איתו את התחושה, הוא כל הזמן התלונן לאדלריאנית הפנסיונרית שבתור מישהו שזה חלק מהותי מהמקצוע שלו, אני לא מדבר מספיק
על הרגשות שלי, לא יוזם שיחות, לא מסביר לו מה עובר עליי. הלוואי שהייתי יודע בעצמי מה ולמה, וכמה כבר אפשר לדבר?
ממתי על הכול צריך ואפשר לדבר? למזלנו, אנחנו שני גברים, אנחנו לא צריכים את זה. יש דברים שצריך לשתוק אותם, יש דברים שאין להם מילים, יש דברים שמבינים לבד גם אם לעולם לא מדברים עליהם.
אנשים חושבים שאני טוב בלדבר על רגשות כי אני פסיכיאטר, אבל זה לא נכון, אני טוב בלהקשיב, אני טוב בלהבין מה מסתתר בין המילים, מה הגוף אומר, מה הטון. אני לא צריך לדבר על עצמי, אלא לעבד רגשות של אחרים, לאתר מחשבות כוזבות, אמונות שגויות, דפוסים טפלים. אנשים מרגישים לידי בנוח, יש לי פרצוף אמפתי, לא מאיים, גם כשאני ביקורתי, גם כשאני ספקן. הם יכולים להשליך עליי כל דמות, ואני פתוח להרגיש את מה שהם מרגישים או לא רוצים להרגיש. לדבר על מה שאני מרגיש זה ממני והלאה, לא מגיע מבית כזה, דורות של שתיקה והדחקה. מעולם לא פיתחתי את היכולת הזאת. אני מדבר רק עם עצמי על עצמי.
האדלריאנית — שלא סמכתי עליה כי נהגה לרכל על מטופלים אחרים, חשבה שקידוש זה קדוש וש"הארץ" הוא עיתון קיצוני — ביקשה מאיתנו באחת הפגישות לבחור את שלוש האבנים החשובות לנו ביותר במערכת היחסים, ולדרג את שביעות הרצון והסיפוק שלנו מכל אבן. גם כשרני נתן לאחת האבנים חמש מתוך עשר, אני לא בטוח אם היתה זו אבן השיתוף, המחויבות או היציבות, לא הצלחתי להפנים את זה, לא נתתי לזה לשקוע. האמנתי שהוא מסופק, שהוא מגזים לצורך הפחדה, הוא לא באמת מרגיש ככה.
מיותר לציין, אני הייתי מרוצה מאוד מכל האבנים שלי.
איך הפער הזוגי הזה אפשרי בכלל?
מעולם לא קיבלתי חמש בכלום. חוץ מהכְתבה אחת באנגלית בכיתה ד' שאליה לא התכוננתי, וקיבלתי 37, וקרעתי את הדף בזעם, ולא גיליתי להורים. מאז ומעולם הייתי תלמיד מצטיין. פחות ממעולה זה כישלון, מבוכה, בושה. אבאמא שלי, שידעו כמה קשה להתקבל לפקולטה לרפואה, עודדו מצוינות מכיתה א' ונתנו לנו עשרה שקלים רק על 100 עגול במבחנים, 95 כבר לא קיבל שקל. מרגע שהבנתי שאני רוצה להיות רופא כמוהם, ידעתי שאסור לי לוותר. המורה היתה צוחקת עליי שאני בוכה מציון 84, הייתי עושה מועדי ב' על 89 כבר בחטיבה. בלימודים לבגרויות התעלפתי פעם כי למדתי חזק ושכחתי לאכול ולשתות שש־עשרה שעות. ידעתי שאבא צודק. ביסודי הוא אמר שצריך "מעולים" בשביל חטיבה טובה. בחטיבה צריך מאיות בשביל תיכון ברמה. בתיכון צריך להצטיין בשביל ההגשה לבגרויות. בבגרויות בשביל הממוצע הכולל. בפסיכומטרי בשביל מבחני־הקבלה. באוניברסיטה בשביל ההתמחות וההמלצות. בהתמחות בשביל התת־התמחות. זה לעולם לא נגמר.
למה אין לי מועד ב'? מה הטעויות שלי? מה היה כל כך חסר לרני?
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"חדר על גג מחפש דייר", ינון ירוס ומיכל רוזנפלד, כנרת זמורה דביר, 288 עמודים.
בשיתוף עברית
