אריק ברמן רוצה לדבר איתכם. כמעט 15 שנים אחרי שכבש את הרדיו הישראלי בסערה, והספיק לצוף באיטיות אל עבר השוליים - הוא מבקש לחזור. אבל רגע אחד. לפני כן הוא ממש, אבל ממש, חייב לדבר איתכם. הוא מבקש שתשבו. הוא אפילו סגר בשביל זה את מועדון הבארבי, בנה במה מרכזית, ופיזר סביבה כמה כיסאות והרבה כרים גדולים ולבנים. תראו מה זה, הוא והאנשים שלו אפילו הדליקו כמה נרות ופיזרו פרחים, למען האווירה. במבט ראשון, זה מזכיר את מופע האנפלאגד המפורסם של נירוונה ב-MTV. במבט שני, זה כבר נראה יותר כמו הכלאה בין הטברנה של פרנס למעגל של דן שילון. חיש מהר זה מתגלה כלא זה ולא זה, אלא כגרסה הבימתית של מה שמכונה בז'רגון העכשווי "מעגל גברים". בטרנד הזה, קבוצה של גברים מתכנסת לשיחות אינטימיות וחשופות, ואין כניסה לנשים. לפעמים זה קורה במעבה היער ולפעמים אצל מישהו במרפסת. ייתכן שזהו מעגל הגברים הראשון שהתרחש ברחוב קיבוץ גלויות.
משווקי המופע הזה הצליחו ליצור סקרנות, וסיפרו שמדובר ב"מופע 360 מעלות חדש, המשלב בין שירים לשיחות ועוסק בשאלה הגדולה – האם בן אדם יכול לשנות לעצמו את הסיפור? לא רק בקריירה, באמנות או באופן כללי, אלא בעיקר במערכות יחסים". בנוסף, הבטיחה התוכנייה, שבאירוע ("מופע" היא בכל זאת מילה מעט מבלבלת בהקשר הזה) ברמן יחשוף "אלבום חדש, אחרי ארבע שנים" ו"שישולבו בו גם כמה מהלהיטים הגדולים" של הזמר. כשהקהל התפזר, אחרי שלוש שעות ורק 11 שירים (כולל שני להיטים בלבד, "המתוקות האחרונות" ו"לא הצלחתי להתאהב בך בשישית"), רבים נותרו מבולבלים. למעשה, כמעט כל היציע של המועדון המפורסם התרוקן לחלוטין כבר בחצות, כשסיום המופע עוד נראה רחוק. החלל נעשה דליל.
לפני כעשור וחצי, מישהו בתקשורת הישראלית בא עם הברקה וטבע את צירוף המילים "חבורת רימון". המילים האלה הוטחו ברחבי האולפנים ועל גבי הפרינט, ותמיד באופן טעון – לעתים בהתלהבות כבירה מהעתיד לבוא, ולעתים מפני מה שהכנופייה הזו עלולה לחולל, חס וחלילה, למוזיקה הישראלית (רק שלא יהרגו את הרוק!) בדיעבד, מירי מסיקה, קרן פלס, איה כורם, אריק ברמן ואיתי פרל אומנם הפכו לשמות מוכרים בישראל – שתיים מהן אף מככבות בטלוויזיה עונה אחר עונה– אבל השפעתם על הצליל של המוזיקה הישראלית הייתה שטחית מאוד. המהפכה התרחשה במקומות אחרים, ובזחילה. כשהתרבות הישראלית המשיכה להתקדם לאן שהתקדמה, חלק מהחבורה – מדומיינת או לא, תחליטו אתם – הבטיחו לעצמם מקום חדש בזרם המרכזי. אבל אריק ברמן, שהעדיף לכתוב שירים מאשר לככב בריאליטי, טס לניו יורק כדי לשייף את המיתולוגיה הפרטית שלו. הוא חזר משם עם כמה שירים שאפתניים ואמיצים, אבל עם מעט מדי להיטים. בדיעבד, נדמה שבאיזשהו שלב בדרך מישהו שכנע אותו שהדעיכה המסוימת בקריירה שלו קשורה גם לאופי של השירים המוקדמים שלו, שאופיינו בנימה סקסיסטית (ולרגעים גם הומוריסטית), שכבר לא מתאימים לרוח התקופה. אז עכשיו אריק ברמן רוצה לחזור ובגדול, אבל לפני כן הוא חייב להחליף איתכם כמה מילים.
בניגוד למירי מסיקה, שמתמודדת בימים אלה עם ביקורת קשה מצד "פמיניסטיות שונאות נשים", לדבריה, לאחר שפרסמה סלפי עם אייל גולן - לאריק ברמן זה לא היה קורה. ברמן מחושב ולמוד ניסיון. הוא החליט לעשות שיעורי בית, ולהתאים את עצמו לתקופה. בנוסף, הוא אוהב סיפורים עד עמקי נשמתו, וכמה משיריו הוכיחו גם שהוא מצטיין בכתיבתם. כל זה מוביל לעניין הבא: כיום, בעולם שבו כל אדם שני מגדיר את עצמו כ"סטוריטלר", גם אריק ברמן תוהה כיצד הוא יכול לספר מחדש את הסיפור שלו עצמו. אבל אם השמועות נכונות, והסיפור שלו קשור גם לשינוי התרבותי שהתחולל ב-15 השנים האחרונות, עם הגל החדש של הפמיניזם ומהפכת מיטו, הרי שאריק ברמן צריך גם להבין כיצד הסיפור האישי שלו מתמקם בסיפור הגדול יותר. לשם כך, לא מספיק לכתוב "סתם" אלבום.
בפתח האירוע, הזמר הכריז כי הוא מזמין את הקהל למסע שנמשך כבר עשר שנים, ושהתחיל עבורו עם ספרו של יובל נח הררי, "קיצור תולדות האנושות" ("זה פשוט הפך אותי", הוא הסביר). אם כך, מדובר באירוע בקנה מידה היסטורי, וצריך ליזום לכבודו מאורע יוצא דופן בנוף. עדיף גם להיתמך בכמה חברים, ולא משנה אם הערב יהיה עמוס בבדיחות פרטיות, שמתעופפות מעל הראשים בקהל. אז לצד ברמן התיישבו על הבמה המוזיקאים דניאל דור, אלון אלבגלי, יובל סמו, יונתן לוי וניר פופליקר, ואחר כך הצטרפו גם כמה אורחים בזה אחר זה – הפסיכולוג ד"ר גבריאל בוקובזה, הזמרת סיון טלמור והקומיקאית עדי אשכנזי.
למקרה שטרם היה ברור עד כה: האירוע, שאריק ברמן הציג כניסיון לייצר hang מלאכותי (מפגש בלתי רשמי בין חברים, בדרך כלל בליווי אלכוהול או סמים קלים), הורכב ברובו המוחלט מדיבורים, דיבורים ועוד קצת דיבורים. הקהל – שידע מראש שהאירוע מצולם ומוקלט – התבקש להתנהג יפה. ואכן, באיזורים הקרובים לבמה, נרשמה מסירות מסוימת, בעוד שבשוליים העניינים הלכו והתפוררו בהדרגה. במרכז הערב עמדה השאלה המרכזית, "האם הפורמט הישן של זוגיות עדיין רלוונטי, או שצריך פורמט חדש" – וכמה אנשים לחשו באוזן של מי שיושב לצדם שהשאלה עצמה מעלה כבר ריח של עובש. השירים החדשים של ברמן, שעוסקים בקשיי הזוגיות ההטרוסקסואלית, שולבו בתוך האירוע כמו פזמונים בתוך מסכת חג. המילים הוקרנו על מסך גדול, ונוצרה אווירת קריוקי. ביניהם, הוקרנו קטעים מתוך הסרט "סיפורי דגים" ומההרצאה של הפילוסוף הצרפתי הפופולרי אלן דה בוטון. ברמן הזמין את הקהל לחשוב, אבל נדמה שהקהל העדיף לזמר. בשלב מסוים, כשהוא ביצע את "המתוקות האחרונות", דווקא כדוגמה לשיר מהימים הישנים, הטובים והרעים ההם - הקהל התענג והתעורר קלות. הרי מי שמגיע להופעה של אריק ברמן, גם בשנת 2021, לא בהכרח מחפש פוליטיקלי קורקט. אבל תוך כשעה, ברמן כבר הסתייג מכך שביצע את השיר הזה, שפגע לדבריו בזרימה של המופע.
השירים החדשים שבוצעו במופע היו חביבים, גם אם לא התעלו לשיאים, ורובם הזכירו את השירים הרגועים יותר מאלבומיו הראשונים. משחקי המילים והשנינות נותרו, אך רוח הפרצים של הנעורים התחלפה באיזו בריזה קלילה של משבר אמצע המגפה. גם העיבודים של ברמן נותרו באיזורי הפולק והרוק, ובהופעה לא נרשמה עדות ממשית להתנסות אלקטרונית, לדוגמה. התוכן חדש לכאורה, אבל הצורה היא ממש אותה צורה. באחד השירים המספר פונה לעצמו: "אל תיתן לה להחזיק אותך קצר / לא עושים כל מה שהיא רוצה / אנ'לא רוצה לשמוע איך היא במיטה / היא לא תדבר אליך ככה". בתוך הקונטקסט, אפשר להניח שהדברים נאמרים באירוניה מסוימת. ייתכן שמדובר באיזו אבולוציה, אבל לא ממש רבולוציה. הקהל שהקיף את ברמן השתדל להתמסר, ואף ניסה להשתתף בשירה המשותפת. ובכל זאת, אפשר היה לחוש את הצמא ללהיט נוסף.
בהופעות רבות (ואולי רבות מדי) מול הקהל עומדים אך ורק גברים. התרגלנו. אך כשהם מדברים על גבריות, נשיות וזוגיות, זה נהיה קצת משונה. כך למשל, כשאחד הנגנים טען שכיום מדברים בעיקר על מה שנשים עוברות ובקושי דנים במה שעוברים גברים, שאר הגברים על הבמה פשוט הנהנו בהשלמה. הגבר היחיד שהביא רוח קצת שונה היה המוזיקאי והקומיקאי דניאל קורן, שביצע לבדו שיר-סיפור שחיבר, והציג שיח מעט יותר מודע לעצמו, מתקדם והכי חשוב – עם הומור עצמי.
לקראת סוף האירוע התרחש דבר מעניין, כשקהל כמעט התמרד. זה התחיל כשחתן המסיבה שאל את האורחת עדי אשכנזי, שעלתה לבמה רק לכמה דקות, האם היא מרגישה שחסרה לה בערב הזה צלע נשית, וזו ענתה: "נראה לי שלכם חסרה צלע נשית". הנשים בקהל הריעו, וכך הן עשו גם כשהסטנדאפיסטית ציינה, סוף כל סוף, ש"כל העולם הזה חי בתוך שיח של גברים". נדמה שהיא לא באה להסתחבק עם חברים, אלא לפוצץ בועה מלאת טסטוסטרון שנופחה על הבמה במשך כשעתיים וחצי. אחר כך גם נשמע קולן של נשים בקהל. על אף שבראשית המופע ברמן ציין שגם הקהל יהיה חלק מה-hang, לאורך הערב התאפשר רק לבודדים לדבר, וממש בקצרה. מלבד גבר אחד, כל שאר המשתתפות היו נשים, וחלקן לא חסכו את שבטן מהחבורה. בחורה צעירה האשימה את המופיעים שיש להם "אינטליגנציה רגשית של בני 17, שלא מתאימה לגיל 40" - וברמן באמת ובתמים לא הבין מדוע דבריה התקבלו בתשואות. הרי הוא כל כך משתדל. למען האיזון הקדוש, אישה אחרת ענתה שהיא דווקא לא מסכימה עם המקטרגת ושהיא מעריכה את הניסיון. בכל אופן, בשנייה שהחל להתפתח איזה שיח נשי, הוא נקטע באיבו לטובת שיר נוסף, שמדבר על שני סוגים של זוגיות: קוויאר וטחינה.
אריק ברמן חלם להקיף את הקהל ב-365 מעלות (כפי ששר גיבורו, מאיר אריאל). זה היה אירוע שאפתני, ואין מנוס מלהודות שגם יומרני. אפשר לשבח אותו על המאמץ להמציא פורמט חדש של הופעה ולהתנסות בתחומים בלתי מוכרים, אבל לכל אורך הדרך, נדמה היה שכולם היו מרוויחים אם הוא פשוט היה מנגן את שיריו. הישנים, החדשים, זה לא חשוב. ייתכן שברמן מתייסר בנוגע לדמות שנשקפת משיריו הישנים, או מההשלכות שהיו לדמות הזו על הקריירה שלו – אבל נדמה שאלה בעיקר עניינים בינו ובין עצמו. מבחינת הקהל, גם ככה מדובר בדמות ותו לא. הקהל חי את השירים, לא את מערכות היחסים של היוצר ואת לבטיו. ניסיונו של האמן להתמקם מחדש בעולם המשתנה נעשה במקרה הזה בצורה קצת מגושמת, סמוקה מרוב מאמץ, שלא בהכרח הולמת את האווירה במועדון הרוק המרכזי של ישראל. זהו מקום שצורחים, רוקדים ודומעים בו מילים, לא מנהלים סימפוזיונים. אריק ברמן מעוניין לספר סיפור, וככותב שירים יש לו כלי נפלא לעשות זאת – השירים עצמם.
