לפעמים, שיער הוא לא רק שיער. למרות זאת, ליעוז לוי לא חשבה פעמיים כשהתברר שתספורת היא חלק מדרישות התפקיד. להפך. בפרק שחותם את "מלאך משחית", מותחן האימה של כאן, מתגלה הסוד של מלכי (אזהרת ספוילר למי שטרם צפה בפרק 8) הדמות הנשית הראשית בגילומה של לוי: הפסיכולוגית החרדית היא אישה טרנסג'נדרית שהוחרמה על ידי משפחתה במינסוטה ונאלצה לברוא לעצמה עתיד חדש בירושלים. בסצנות שצולמו בקנדה נחשפים חייה שקדמו לשינוי - סצנות שחשיבותן זלגה מעבר לתסריט.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אמרתי לעודד דוידוף הבמאי שאין מצב שאת מלכי טרום-הטרנזישן יגלם גבר סיסג'נדר (אדם החש התאמה בין זהותו המגדרית לבין המין הביולוגי שיוחס לו בלידה), שזו חייבת להיות אני", מודה לוי; "הוא שאל, 'יש מצב שאת גוזרת את השיער?' אמרתי, 'כפרה, אני עושה את זה'. אני חושבת שמעבר לאתגר האמנותי, רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה גם בלי השיער, כי השיער שימש אותי כשריון. אבל בעיקר רציתי להוכיח שגם אם אנחנו עוברות טרנזישן מגדרי, אנחנו אותו בן אדם, להוריד קצת את הדרמה שיש סביב המעבר, להראות שזה לא כזה דרמטי. בכלל, בסדרה התייחסו לעניין הטרנסג'נדרי בשיא הרגישות. גילוי העבר של מלכי לא מלווה בסלידה של הסביבה, שזה היה הנרטיב עד לא מזמן. אנחנו לא מגעילות, אף אחד לא מקיא מאיתנו ואנחנו ראויות לאהבה. זה ייצוג סופר-חשוב, אם לא הכי חשוב".
ובכלל, תפקיד ראשי לאישה טרנסג'נדרית זה חתיכת דבר.
"נכון. הרי כל הסדרה עוסקת באיך העבר שלנו שולט בנו. ברגעים שהיינו רוצים להעלים. גם אני פעם חשבתי שתהליך ההתאמה המגדרית מאחוריי, רציתי לשכתב את העבר, אבל בהמשך הבנתי שבא לי שיהיה לי מישהו או מישהי שאוכל להגיד לו באגביות 'בברית שלי' או 'בבר-המצווה שלי'. שלא אצטרך להגיד 'הייתה לי בת-מצווה'. העבר יצר את מי שאני. זה דבר יפה".
בגיל 38, ליעוז לוי היא השחקנית הטרנסג'נדרית הכי עסוקה בישראל. המלהקים החלו לחזר אחריה לאחר שהשתתפה בסדרת הרשת הדוקומנטרית "על הרצף", שהציגה את עולמן של דמויות מהקהילה הטרנסג'נדרית בישראל. מאז, לצד התפקיד הראשי בסדרה עטורת השבחים של התאגיד ‑ שיצרו נח סטולמן, אביגיל בן דור ניב ועודד דוידוף שגם ביים והפיקו סטודיו ענני מבית פרמאונט ו-A&E סטודיו ‑ הרזומה שלה כולל גם תפקיד משמעותי בסדרה "המדובב", תפקיד אורח ב"מלכות" ותפקיד ראשי בסרט הקצר "ריקוד חסידי" שזכה בשני פרסים בפסטיבל פאלם ספרינגס. בסוף השנה יעלה סרט חדש של דורון ערן בהשתתפותה, שצילמה בגואטמלה.
בכל המקרים היא מגלמת נשים טרנסג'נדריות, אך בכל הקשור לטרמינולוגיה הפרטית שלה, היא מבקשת להבהיר ש"אני לא מגדירה את עצמי. אם מישהו ממש מתעקש למצוא לי כותרת אז סבבה - אישה טרנסית, אישה קווירית".
ועדיין, כשמלהקים אותך, יש כאן אמירה פוליטית.
"כן. לשחק בסדרה ב'כאן 11' זו אמירה אקטיביסטית, פמיניסטית, ליברלית".
למרות שמלהקים אותך עד כה רק לתפקידי נשים טרנסג'נדריות, לא לתפקידי נשים סיסג'נדריות. את מצפה לקבל תפקידים כאלה?
"מצד אחד שחקנית היא שחקנית, ומשחק טוב הוא משחק טוב. למרות זאת, במשך השנים לא ראינו יותר מדי שחקניות טרנסג'נדריות, אולי אחת שהייתה נערת בונד בסבנטיז. כן היו דמויות על הקשת הטרנסית שהרבה מהשחקנים והשחקניות זכו עליהם באוסקר, כולם סיסג'נדרים. ברמת הרעיון אני לא חושבת שזה מחייב שאישה טרנסג'נדרית תשחק טרנסג'נדרית, אבל ראוי גם שיהיו יותר שחקניות טרנסיות שמגלמות סיסג'נדריות. אם מלהקים לדמות טרנסית גבר סיסג'נדר, זה קצת מחזק את ההנחה שטרנסג'נדריות זו תחפושת למטרת מרמה. עם זה קשה לי. וכן, אני רוצה לגלם כמה שיותר דמויות ושיאתגרו אותי גם עם תפקידי נשים סיסג'נדריות. המטרה היא לשבור את תקרת הזכוכית".
זה יכול לקרות בישראל? בחו"ל יש לזה כבר תקדים, למשל בסדרה "שלל" של מאיה רודולף, שבה הזהות הטרנסית של השחקנית מקיילה רודריגז היא נון-אישיו.
"אני אופטימית. תראי איפה היינו לפני חמש שנים. טרנסיות לוהקו למשהו חוץ מל'האח הגדול'? אני מקבלת הודעות מטרנסיות שכותבות לי שמבחינתן לראות מישהי כמוני על המסך זה סוג של מגדלור. כשאני הייתי קטנה לא היה כלום עד שהגיעה דנה אינטרנשיונל. גדלתי בניינטיז, לא היה גוגל, באנציקלופדיית 'אביב' לא היה ערך של 'טרנסג'נדר'. ואז פתאום ב-1992 דנה אינטרנשיונל יצאה עם 'סעידה סולטנה' עם פאת התלתלים וחולצות הבטן וכולם מדברים על זה - אז קראו לזה שינוי מין, ביטוי שהיום עושה לי בחילה - וזה היה יואו, וואו, זה קיים. כי מה היה עד אז, את הקוקסינל בדן שילון? את זלמן שושי? כל השיח סביב זה היה סופר-שלילי, נלעג.
"גדלתי על זה שאני עלולה להיות קוריוז, בודדה, מוצגת ללעג, ושאנשים יירתעו מהגוף שלי, אבל החלטתי שאני לא אגעל ממנו וזה היה לי הכי חשוב"
"ב'אייס ונטורה' עם ג'ים קארי למשל, שון יאנג שיחקה את הנבל, אבל בסוף מבינים שהיא בעצם שחקן פוטבול שמתחזה לאישה. כשקארי מגלה שהוא התנשק איתה, יש סצנה מגעילה שהוא דוחף משחות שיניים ואקונומיקה לפה, ואז סצנה סופר-משפילה שהוא מכה אותה ומוריד לה את החזייה מול כולם וכולם מקיאים. וזה מוגדר כסרט לכל המשפחה. על זה גדלתי, שאני עלולה להיות קוריוז, בודדה, מוצגת ללעג, ושאנשים יירתעו מהגוף שלי, אבל החלטתי שאני לא אגעל ממנו וזה היה לי הכי חשוב".
היא נולדה בפתח תקווה כעוז, הבכור מבין ארבעת ילדיהם של שרה, עקרת בית שהפכה לסייעת בגן ילדים, ויעקב, שיפוצניק ואינסטלטור, שנפטר לפני שש שנים. "מגיל צעיר מאוד, ארבע-חמש, ידעתי שאני לא בן. הייתי הולכת לישון ומתפללת לאלוהים שיסיר את הכישוף הזה".
איך התחושה הזו באה לידי ביטוי בגיל כל כך צעיר?
"מתי את הרגשת שאת בת?"
אף פעם לא הקדשתי לזה מחשבה, קיבלתי את זה שזו אני וככה נולדתי.
"אותו הדבר אצלי. הרגשתי שאני בת, ידעתי שזה מה שאני. קלטתי שהסביבה מודאגת כי נראיתי והתנהגתי כמו ילדה. במניירות שלי, הכול נפל לקטגוריה של מה שהחברה תופסת כנשי. אני זוכרת ששיחקתי בברביות אצל בת דוד שלי ואמא שלה אמרה לאמא שלי 'הוא משחק בברביות', ואמא שלי ענתה, 'הוא סקרן, זה בסדר'. היא נתנה לי מרחב".
מה היא חשבה אז?
"היא חשבה שאגדל להיות הומו, אבל כשבאתי וסיפרתי לה, בגיל 16, היא אמרה, 'ידעתי', היא פשוט לא ידעה לתת לזה שם".
מה אמרת לה?
"שאני חושבת שאני ביסית (ביסקסואלית). המילה הניינטיזית לביסית הייתה דו-מינית, למרות שזה גיל שלא הרגשתי בו משיכה מינית. לא חושבת שהייתי מינית. השם הרשמי תיאר איזושהי הפרעה נפשית, משהו מאוד פתולוגי, 'ג'נדר דיספוריה'. אמא שאלה, 'זה אומר שאצטרך לחסוך לניתוח לשינוי מין?' שוב, שפת ניינטיז. אמרתי לה, 'אולי'. היא השתדלה לתת לי חופש, כי היא ידעה שגם ככה החברה מדכאת את זה. את גדלה בתחושה של בושה כשאת רואה את התגובות, את מפתחת שנאה עצמית כי הסביבה אומרת לך שאת לא בסדר. גם מול אבא שלי זה לא היה פשוט, אבל לא הייתה לו מטרה לשנות אותי, ובאמצע כיתה י"א, כשיצאתי עם זה החוצה, הוא הראשון שהתרגל לפנות אליי בלשון נקבה".
ואיך בבית הספר קיבלו את זה?
"סיפרתי לחברות והן היו ממש סבבה. יותר מזה, בטיול השנתי בכיתה י"ב כבר נראיתי כמו עכשיו, והן נלחמו על זה שאהיה איתן בחדר ולא בחדר עם בנים".
לא הסיפור הסטנדרטי.
"כן. אני מכירה בנות באותה תקופה שלא היה להן מזל כמו שלי היה".
הרבה מאוד אנשים שיצאו מול המשפחות כטרנסגנדריות מצאו את עצמן בלי קורת גג.
"כן, בשנים ההן היו גם משפחות חילוניות ליברליות שזרקו בנות מהבית, והן הגיעו לתל אביב והיו צריכות לשרוד באמצעות זנות. אני חושבת שהטרנסיות שהכי סובלות עכשיו מגיעות מהמגזר החרדי ומהמגזר הערבי. וגם שם יש הרבה סיפורים מדהימים. הייתי יחסית מאוד עטופה, ואני חושבת שצריך לתת לכל ילד חופש ביטוי מגדרי. שלאסור עליו להיות מי שהוא זה מה שגורם לו לפתח בושה, להעמיד את המשפחה מולו כמו איזו ועדת קבלה, שתקבל אותו או לא, זה מזעזע. הבאתם ילד לעולם יפות שלי, אי אפשר להזדכות עליו, אין פתק החלפה, קחו אחריות".
אך הצבא סירב לקחת עליה אחריות. "הזמינו אותי לצו ראשון ואומנם לא הייתי עדיין בטיפול הורמונלי, אבל נראיתי יותר ילדה. הקריאו את השם שלי, הסתכלו עליי ומישהי ניגשה ואמרה בעדינות, 'תהיה לך עוד מעט פגישה עם הקב"ן'. לא הייתה אפילו שאלה של כן או לא. הגעתי לקב"ן, והוא שאל בלשון נקבה, 'את רוצה להתגייס כחיילת?' עניתי שכן. ואז הוא הסביר לי שיהיה לי מאוד קשה. אמרתי לו, 'אוקיי, אז לא'. ותוך שבועיים יצאתי מהצבא".
אחרי קבלת הפטור, היא התפרנסה כמאפרת בטלוויזיה וכאמנית דראג. על משחק לא העזה לחלום, "כי לא חשבתי שזה יכול להתקיים במציאות".
למה?
"כי ידעתי שאם אעשה את השינוי, יהיה לי מאוד בעייתי לקבל תפקידים. היה שלב בחיים שהבנתי שאני מצליחה לעבור כאישה סיסג'נדרית ונורא הסתרתי את זה. הייתי בטוחה שהטרנסיות שלי היא פגם. רציתי זוגיות, חיים רגילים. את מבינה שהחברה לא מחלקת לך מדליות על הטרנסיות ואת רוצה להגן על הלב שלך".
תסבירי.
"כשיודעים את זה לא אומרים לך, 'איזה מהמם'. את גם חווה אפליה במקומות עבודה. עבדתי בחנויות, במסעדות. הרגשתי שאני צריכה להוכיח שאני אנושית וראויה לשכר מינימום. שבודקים אותי בזכוכית מגדלת. וגם בתחום הרומנטי את חווה אפליה, כי לגברים נראה פחות הגיוני לצאת עם אישה טרנסית. נחשבנו לנחותות. הרבה פעמים הייתי נעלמת כי ידעתי שברגע שאספר, אחטוף דחייה מאוד מגעילה, וזה גם קרה אז השתדלתי להימנע.
"ברגע שהצד הליברלי מקבל כוח, באופן טבעי גם הצד השמרני נהיה רדיקלי יותר. נורא אוהבים לעשות רומנטיזציה לעבר, אבל לא היה נחמד להיות אישה בשנות ה-40"
"היו מקרים שלא דיברתי על זה, כי לא חשבתי שזה רלוונטי. לא חשבתי שאני צריכה לבוא לסטוץ למשל עם כרטיס 'מכבי'. במקרים של משהו שהוא מעבר, ברור שהייתי משתפת. לא הייתה לי אסטרטגיה מובנית מתי אני מספרת ומתי לא. מערכת היחסים האחרונה שלי הייתה עם מישהו שהבין מההתחלה וזה לא הפריע לו והיינו יחד שנה וחצי. אבל גם שם הרגשתי שהוא עדיין מסתיר את זה מהסביבה. כשנפרדנו החלטתי שאני לא רוצה שיסתירו אותי יותר.
את בזוגיות היום?
"לא. לא בא לי לרדוף אחרי זה. לא מתחילים איתי, לא יודעת למה. יש לי כמה חברות טרנסיות וכולן בזוגיות של שנים, זה מאוד אפשרי. אבל אני לא יודעת אם בתקופה הזו של החיים בא לי זוגיות".
בסוף הטרנסג'נדריות יותר נוכחת בסדר היום הציבורי, אבל עדיין יש את הסיפור של הילד בן השמונה מגבעת שמואל, שהורים לתלמידים בכיתתו ביקשו שיעבור בית ספר כי הוא טרנסג'נדר. וכוחות שמרניים שנמצאים בשלטון נותנים לתפיסות האלה דרור.
"ברגע שהצד הליברלי מקבל כוח, באופן טבעי גם הצד השמרני נהיה רדיקלי יותר. נורא אוהבים לעשות רומנטיזציה לעבר, אבל לא היה נחמד להיות אישה בשנות ה-40. מה שקורה עכשיו זה שהקבוצות השמרניות נתקעו על קבוצה אחת קטנה כדי להרוויח הון פוליטי, נצמדו לקבוצה הכי מוחלשת בחברה ועושים קמפיין נגדה. רואים את זה עכשיו באמריקה, יש מדינות כמו טנסי שאסרו על מופעי דראג, בדרום ארצות-הברית יש מדינות שרוצים לאסור בהן על טיפול לכל מי שהוא על הקשת הטרנסית, בין שהוא קטין ובין שלא. זה כלי תעמולתי".
בהתחשב בקואליציה הנוכחית, לאן כל זה הולך לדעתך?
"לא יודעת, אבל לקהילה שלי ולי יש המון בעלי ובעלות ברית, אז אני לא כזה דואגת. זה לא אומר שאפשר לשקוט על השמרים, אבל אם ינסו לקחת לנו את החופש - נילחם עליו".
ומה החלום?
"להפסיק לעשן, ושדנה (אינטרנשיונל) תחזיר לי עוקב באינסטגרם. יש לי פנטזיה לגלם אותה בסרט על חייה. ותשמעי, אני יכולה לעשות אותה ממש בול (פוצחת בחיקוי) שחבל לך על הזמן. אני מוכנה גם לעשות אותה ב'ארץ נהדרת' בשביל תעריף מינימום של שח"ם. קחו אותי, פליז".
פורסם לראשונה: 07:40, 12.05.23
