גזענות לבנה נגד המיעוט האפריקני-אמריקני בארצות הברית העסיקה מאז ומתמיד את הקולנוענית אווה דוברניי. בין אם בתופעות של פשעי שנאה נגד שחורים בחברה האלימה, החשדנית והממושטרת של היום, ועד למקורות הקדומים שלה מימיי העבדות. כשמאחוריה הפקות עצמאיות צנועות על אי-צדק יומיומי, דרמה תקופתית רבת תקציב על מאבקו של מרטין לותר קינג נגד אפליה ודיכוי, וגם הסדרה המדוברת "כשהם רואים אותנו" בנטפליקס על פרשת האונס בסנטרל פארק, דוברניי פנתה לניסוחם של מניפסטים קולנועיים שמותחים קו בין העבר להווה. הדוקו שלה, "התיקון ה-13", ניסה לעשות זאת ברישול אך זכה למועמדות לאוסקר התיעודי ב-2016 ברוח הזמנים. עכשיו הבמאית מכוונת לעשות זאת שוב - הפעם עם היצירה הרב-תקופתית היומרנית "מקור" (Origin), שבה היא מנסה בין השאר לקשור בין הנאצים ושואת היהודים באירופה לבעלי המטעים ועבדות האפריקנים בדרום האמריקני.
Origin - טריילר
(קרדיט: NEON)
"התיקון ה-13" הוקדש כל כולו למורשת התיקון ה-13 לחוקה האמריקנית שהביא לאיסור רשמי על עבדות, שעל פי דוברניי הומרה באופן ערמומי לפרקטיקות של כליאה המונית של שחורים מאז ועד היום ברוח תיאוריות הגזענות השיטתית. הטיעונים המאולצים שהציפה באופן רופף ורגשני לא היו עומדים כנראה בסטנדרטים המקובלים במחקרים אקדמיים על הנושא. במקרה של הסרט "מקור", היא בחרה בשינוי כיוון משמעותי עם עיבוד דרמטי לספר רב המכר של איזבל ווילקרסון, "קאסטה: מקורות חוסר שביעות הרצון שלנו" (Caste: The Origins of Our Discontent). גרסה מתוסרטת לתיאוריה שהציעה העיתונאית זוכת הפוליצר, שבמהלך לא שגרתי יצאה לחקור את מקורות השנאה מעבר לים, וגילתה שהגרעין שלו הוא מעמדי יותר מאשר גזעי. לא רק במתח בין לבנים ושחורים בארצות הברית, אלא במאבק בין מדכאים ומדוכאים בכל העולם.
המסע של ווילקרסון, שב"מקור" מגלמת אותה אנג'נו אליס-טיילור, לוקח אותה מהרצח הנורא של הנער השחור טרייבון מרטין בפלורידה 2012, דרך המציאות המדכדכת של צאצאי העבדים במדינת מיסיסיפי בשנות ה-40 (כפי שדווח עליה במחקר האנתרופולוגי פורץ הדרך "הדרום העמוק" של אוניברסיטת הרווארד), ההתעמרות המזעזעת בבני הדליט בהודו שנמצאים בתחתית סולם הקאסטות, ועד לגרמניה של הרייך השלישי. ווילקרסון כרכה את כל אלה בתיאוריה אחת של חלוקה לתבניות מעמדיות שפושטות מהאינדיבידואלים את האנושיות ומתייגות אותם כחלק מקבוצה - קבוצה שלא בהכרח מאופיינת גזעית. "גרמנים ויהודים הם לבנים, ולמרות זאת היהודים נתפסו כנחותים", היא מסבירה כהוכחה לטענתה באחת הסצנות בסרט.
5 צפייה בגלריה
תבניות מעמדיות שפושטות מהאינדיבידואלים את האנושיות ומתייגות אותם כחלק מקבוצה. מתוך Origin
(צילום: NEON)
קביעה זו, המשווה בין יהודים לבני האומה הארית, שנויה במחלוקת מכיוון שהיא מהדהדת את התפיסה המקובלת בקרב רבים בקהילה האפריקנית-אמריקנית ואחרים לפיה אין לעם היהודי מעמד אתני משלו, וכי הוא חלק מהגזע הלבן - תפיסה שביטאה וופי גולדברג בשנה שעברה, כשאמרה במהלך שידור התוכנית The View כי "השואה לא הייתה עניין של גזע, אלא עניין של חוסר אנושיות כלפי בני אנוש". לא מן הנמנע שהשחקנית הוותיקה נשענה על התיאוריה שהציגה ווילקרסון בספר שיצא כשנה וחצי לפני כן והיה לרב-מכר, אבל זה לא עמד לזכותה במשפט הציבורי הנרעש כשמפיקי התוכנית הורו על השעייתה. לזכותה של דוברניי יאמר שהיא לא נרתעת, אבל גם מספקת הקשרים היסטוריים מרחיבים ומעמיקים סביב התיאוריה, בניסיון להעניק לה מורכבות וגם חמלה לבני אנוש באשר הם, כולל יהודים. הקונטקסט חשוב גם פה.
דוברניי לקחה על עצמה את המשימה המסובכת של עיבוד התזה של ווילקרסון למסך כסרט עלילתי. היא אימצה את העיתונאית כדמות ראשית, אותה מגלמת כאמור אליס-טיילור בכישרון רב, כשהיא יוצאת לחקר השנאה בעקבות רצח טרייבון מרטין. דמותה נטענת בניסיון מתוך חייה הפרטיים - מערכת היחסים עם בן זוגה הלבן (השחקן היהודי ג'ון ברנטל), וזאת בניגוד לציפיות של הקרובים אליה ביותר, בני משפחתה וחבריה בקהילה האפריקנית-אמריקנית. מותו המפתיע של אהוב לבה הוא אחד מהמניעים העיקריים שדוחפים אותה לצאת לברלין ולנבור בארכיונים, במכוני מחקר ובמוזיאונים בחיפוש אחר תשתית ראייתית שתאפשר לקשור בין הרצח של טרייבון מרטין על ידי גבר חשדן שאינו-לבן (הרוצח ג'ורג' צימרמן ממוצא היספני), לבין עוולות העבדים האפריקנים לבין הזוועות הבלתי נתפסות של השואה.
נקודת הפתיחה למחקר נעוצה בגרמניה הנאצית שבה שורפים ספרים, רודפים אינטלקטואלים ומתנכלים ליהודים. במהלך הרצאה, היא מגוללת את סיפור אהבתם של אישה יהודייה בשם אירמה אקלר (ויקטוריה פדרטי) ובן זוגה הנוצרי אוגוסט לנדסבר (פין וויטרוק), שעמד איתן נגד הסחף האנטישמי בארצו והתנגד לשלטונות בשם האהבה. אהבה שלטענתה אפשרה את פירוק החומות והמכשולים בין קבוצות ההשתייכות שלהם והשלת ההחפצה המעמדית שלהם - והביאה לחגיגה של חיים כאינדיבידואלים שהם עולם ומלואו, ללא גבולות. הקשר האישי הוא המפתח לאנושיות, לחיבור אינטימי בין בני אדם, לטשטוש ההבדלים המעמדיים והגזעיים כפי שהם משורטטים על ידי הקאסטות, ומכאן ההתנגדות העזה לו בדמות דה-הומניזציה של בני אדם: בני מיעוטים בארצות הברית, יהודים בגרמניה, גם הפלסטינים מוזכרים בהקשר זה.
בעודה צועדת בין המבנים השחורים באנדרטת השואה בברלין, ווילקרסון עוברת מסע רוחני שכורך בין האבל האישי שלה לתסכול מהמציאות האנושית, אבל היא מתקשה למצוא מכנה משותף בין הנסיבות שהביאו לשואת היהודים האירופים, שבמהלכה לבנים רדפו לבנים אחרים לבין המניעים של רדיפת שחורים על ידי לבנים. כפי שנוזפת בה ידידה גרמנייה, אי-אפשר להשוות בין מפעל ההשמדה הנאצי של שישה מיליון יהודים לאורך מספר שנים מתוך מטרה למחות כליל את העם היהודי מעל פני האדמה, לבין הניצול וההתעללות שעברו האפריקנים בארצות הברית לאורך השנים בשם תאוות הבצע. "אין אפילו מספר לממדי המוות של העבדים", עונה לה ווילקרסון הנסערת, אבל מתקשה למצוא תשובה הולמת לטענותיה.
רמזים לתשובה אפשרית לשאלותיה, ווילקרסון מוצאת בארכיון מקומי ובו תמלול הפרוטוקול של ישיבת בהשתתפות משפטנים מטעם המפלגה הנאצית שתהו כיצד ניתן להפוך את חוקי הגזע לחוקי מדינה. את ההשראה הנבזית לעקרונות שישתלבו בהמשך בחיים הציבוריים תחת הרייך השלישי כ"חוקי נירנברג" הם קיבלו מ"חוקי ג'ים קרואו", שיישמו מדיניות של הדרת השחורים מהמרחב הציבורי בארצות הברית. זוהי פריצת הדרך שחיפשה, ובהתאם לה היא מגבשת את התפיסה שלה לפי הנאצים, שכמו נציגי העליונות הלבנה האמריקאים עיצבו מערכת מבודלת של קבוצות השתייכות - קאסטות - שלפיהן יהיה ניתן ליישם היררכיה מעמדית שתעניק להם זכויות יתר ותדחק את אלו שהם מזהים כנחותים למעמד של תת-אדם. היא מגלה שגם מבנה הקאסטות ההודי התעצב בדומה לכך, עם בני הדאליט בתחתית הפירמידה החברתית.
בדרך למסקנה הסופית של מחקרה של ווילקרסון, הסרט ממזג מראות זוועה מתוך תאי הגזים באושוויץ, ספינות העבדים שיצאו מחופי אפריקה והתנאים המבזים של אנשי הדאליט שנדרשים לשכשך בביוב בדלהי. אלה נארגים באלה כאילו כדי לקבוע שהשואה, העבדות והקאסטות בהודו - אחד הם ונובעים מאותו מקום, ממש כפי שהוצאה להורג של אישה יהודייה שמנסה להציל את בנה ונורית בראשה על ידי קצין נאצי בחוצות העיר מוצגת בהקשר ישיר לרצח טרייבון מרטין שנתפס בעודו צועד לתומו בשכונה ונורה למוות. האם די במחקר של ווילקרסון בכתובים, והדרמטיזציה שלו על המסך על ידי דוברניי ב"מקור", כדי לחלץ את התיאוריה שמאחוריו מאמירות שנויות במחלוקת כמו של וופי גולדברג ומהבקלאש הרגיל מצד הארגונים היהודיים, הליגה נגד השמצה וחוגי הימין השמרני האמריקני? לא בטוח.
דוברניי בת ה-42 מיצבה את עצמה כאקטיביסטית קולנוע אפריקנית-אמריקנית. כזאת שרואה את המציאות בשחור ולבן, גם כשהיא מציגה אותה על המסך בצבע. כבר בסרטה דל התקציב הראשון I Will Follow מ-2010 ובזה שבה אחריו Middle of Nowhere שזיכה אותה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס ב-2012. הישגיה האמנותיים, והשובל הסוציו-פוליטי שהותירו אחריהם באותם הזמנים, הזניקו אותה כנביאת הזעם של פוליטיקת הזהויות הישר למרכז הבמה הקולנוע המסחרי, עם הדרמה ההיסטורית "סלמה" על מצעד זכיות האדם שהוביל מרטין לותר קינג ב-1965 ושהוביל אותה למועמדות לאוסקר ב-2014. גם ההתנסויות שלה על המסך הקטן סבבו סביב אותם נושאים, עם סדרת הדרמה "מלכת הסוכר" על מורשת משפחתית שמובילה מחוות קני סוכר בלואיזיאנה ללוס אנג'לס של היום, או כאמור המיני-סדרה "כשהם רואים אותנו", על פרשת האונס בסנטרל פארק והפללת הנאשמים בו. אפילו פנטזיית הנוער הכושלת "קמט בזמן", שביימה עבור דיסני, ליוותה ילדה שחורה וכללה את אופרה ווינפרי כפייה קסומה.
5 צפייה בגלריה
לא רוצה שיגדירו את סרטה כ"עוד סרט שחור". אווה דוברניי
(צילום: Richard Shotwell/Invision/AP)
עם ביוגרפיה ופילמוגרפיה כשל דוברניי, אפשר להבין מדוע היא מתויגת כקולנוענית שחורה וחד-ממדית. זו הייתה ברכה כשהיא שגשגה ברוח הזמנים וגם קללה כשהיא מנסה להתנער מהסימון המיידי של יצירתה החדשה כ"עוד סרט שחור" על גזענות. "איך קוראים לסרטים שנעשים על ידי אנשים שאינם שחורים? האם הם בהכרח מוגדרים בהתאם לגזע שלהם? למה הסרט שלי מוגדר לפי הגזע שלי?", תהתה דוברניי בריאיון. זוהי תהייה מעניינת שגם מתחברת לתוכנו של "מקור", מכיוון שגם הסרט מזוהה לדבריה בהתאם לקאסטה הקולנועית שלו. העיתונאי קלייטון דיוויס, שמסקר את עונת הפרסים עבור מגזין "וראייטי", רמז כי "יצירת המופת" (כהגדרתו) סובלת מאפליה על רקע זה, ולמרות שהסרט נחשב כמועמד פוטנציאלי לאוסקר - הוא אינו מצליח בינתיים לגרוף פרסים משמעותיים.
האם זהותה האתנית של היוצרת משמש ל"מקור" כמכשלה, או שאלו דווקא המסרים הנועזים השנויים במחלוקת שלו? מלכתחילה הסרט הופק באופן עצמאי ללא תמיכת אולפנים, ומאז בכורתו העולמית הקיץ בפסטיבל ונציה הוא התקשה למצוא מפיץ (חברת ניאון היוקרתית רכשה אותו בסכום צנוע יחסית). כל אלה רומזים על כך שמדובר ברתיעה מהותית על רקע רעיוני, יותר מאשר אפליה על רקע גזעי. הדרמה אולי מלאת רגישות, חמלה ומורכבות אבל היא מתכווננת כל כולה להשוואה בין שואת היהודים לעבדות האפריקנים לדיכוי של עמים בכל העולם כשורה תחתונה. בארצות הברית, כמו בישראל, אסור להשוות - שלא לדבר על כך שבתרבות האמריקנית לכל עם יש את הסיפור שלו: השואה שייכת ליהודים, העבדות והגזענות לשחורים. סרטים כאלה וכאלה זכו באוסקרים, אבל לערבב ביניהם? זה כבר ישבור את מבנה הקאסטות של הוליווד.
