בוקר טוב, לחמי-חביתה מקומפרסים שכמוכם. עוד שבוע שמקרב אותנו אל הגמר עבר לספסל האחורי, ונותרנו עם שבעה דיירים בלבד. אמש (שבת) נפרדנו מעדן, דיירת כניסה שנייה קלאסית שהבית לעס, הציף במיצי קיבה חומציים, פירק לגורמים והקיא החוצה. עדן נכנסה לבית כדי להרגיע את יובל לוי אבל בסוף הכניסה אותה לסחרור ספירלי שהעיף אותה אל העולם בחוץ. בהיעדר בריף מוגדר הפכה עדן למטבע עובר לסוחר ותמכה לסירוגין במחנות ובדיירים שונים ברחבי הבית, כשהיא משייטת בחלל נטולת אג'נדה ברורה. עדן הייתה מה שנהוג לכנות "לב טוב". דיירת שלא הצליחה להמריא מעל הטיקט שהוצמד לה כשנכנסה לבית, חליל צד בלהקה של כלי נשיפה, היא נבלעה בבליל הרעשים שהעונה הזאת מייצרת, ולדעתי גם כניסה ראשונה לא הייתה הופכת אותה לדומיננטית.
באותה נשימה יש להזכיר שהשבוע נפרדנו גם מאורי נגר, שהבין את מה שהבין לפניו בן ויארניק, שבחר גם הוא לשחרר את עצמו מעולו של האח הגדול. הוא הבין שהוא נקלע לגנון, ושהוא מכלה את זמנו על מריבות חלולות וחסרות תוחלת, ושהזמן הזה לא יחזור. במובן מסוים זה כמעט בלתי נמנע - כשאתה חי בבית סגור ונטול גישה לעולם בחוץ, בסופו של דבר כל מה שמאזן אותך ומחבר אותך למציאות של הגדולים נעלם, ואתה נשאר עם אמוציות גן חובה וקליקות תיכון, בדיוק הדברים ששמחת להיפטר מהם כשהתבגרת לעולם האמיתי. וכל תשומת הלב, שקיות המתנות ביציאה מההשקות והעוקבים שמתווספים באינסטוש לא יצדיקו את המחיר הנפשי במקרה הזה.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
ההדחה של ספיר שינתה את כל מערך הכוחות בבית. בחיי שזה מרגיש עכשיו כאילו המבוגר האחראי עזב את הבניין. לא שהזוגיות של אברהם וספיר הייתה מסעירה במיוחד אבל לפחות ספיר עידנה אותו קצת. עכשיו נותרנו עם אברהם קוצני ומנובז כמו קים ג'ונג און דמיקולו, ועם שי ושניר, שאלוהים יודע מה הם אבל מה שבטוח הוא שאני לא מסוגלת לראות עוד פריים אחד שלהם יחד. מתחבקים, מתגעגעים, נפרדים אבל בכל זאת מתמזמזים כל הזמן. אני מרגישה מרומה, לא פחות. די, תניחו לי כבר, אין לי כוחות לוויכוחים שלכם, כמו לראות מרקו בפעם האלף אבל הרבה פחות מרגש. יכול להיות שהם פשוט עלו על שיטה מבריקה לשמור על המתח ביחסים גם כשהם 24/7 זה בחלחולת של זה. מעין משחקי תפקידים כאלה - בוא נעמיד פנים שאנחנו פרודים ובעצם נמשיך להיות ביחד. אבל זה לא אומר שאני, כצופה, אמורה לתפקד כפח האשפה המנטלי של מערכת היחסים הזאת. מה שזה לא יהיה, מלצר, יש שני זבובים במרק שלי, בבקשה תחזיר אותו למטבח ותביא לי משהו שלא מגיע עם שקית הקאה.
ציר הרשע החדש שהוכתר בבית מורכב מאברהם, שי ושניר, ובמצע המפלגתי שלהם מופיעה שורה אחת בלבד: למנוע מהברבי לפלס את דרכה אל הטאבלט. כן, הטאבלט הוא שלנו מתוקף ציווי אלוהי של הבורא, או יותר נכון הבוראת, ספיר בורגול, שבלכתה הותירה אותנו להגן ולנצור ולשמור עליו מכל משמר. הקבוצה המשיחית הקטנה שמאמינה שרק הם יודעים איך לסיים תקציב בפחות מ-60 דקות, הצליחו לשבור את שיאי הגועל והבריונות כשישבו לסתיו על הראש בישיבת התקציב אחרי שנשבעו שלא יגידו מילה. אני לא מאמינה בהתקרבות החדה בין ליאל לסתיו, אני סבורה שכמו בכל שוק - הכול עניין של היצע וביקוש. אבל שמחתי שלפחות התזמון היה טוב ועכשיו, כשליאל ושי צ'ילבות, סתיו ליקטה אותו, קיבלה רוח גבית והגשימה את חלומה הישן: ללחוץ על מסך מגע.
סתיו היא לא הזוכה האידיאלית מבחינתי, היא הרע במיעוטו והיא עשתה לעונה טוויסט שמאוד יכול להיות שהפך אותה לשטחית וחזרתית. אבל שי, שניר ואברהם הוכיחו שהם בעיקר אסטרטגים קטנים מאוד. בסצנה כמו זו שבה סתיו מתיישבת ליד הטאבלט והשלושה שמתפקדים כשמשון ויובבים מתנכלים לה, הצופה באופן אוטומטי מעוניין שסתיו תצליח להשתלט על התקציב ותקבל האפי אנד. ככה זה באגדות הוליוודיות, ככה זה בסיפורי ריאליטי, ככה זה בחיים. בחוסר המודעות לטקטיקות הבריוניות שלהם הם פשוט קונים לסתיו קולות במחיר מציאה.
ודעה לא פופולרית לסיום: אין לי כוח ליובל מעתוק. הצורך שלה שהכול יהיה בסדר על פני השטח, חוסר היכולת להכיל אפילו גרם של מורכבות והעדפה שאנשים יעמידו פנים שהם מסתדרים ולא ייקלעו לעימותים מעייף ומשעמם אותי. אני גם לא רואה את היופי במערכת היחסים שלה עם יענקי, תסלח לי האלה הטובה. אני לא מבינה מה שובה לב ביענקי שוטח את תפיסת עולמו הפדגוגית והיא תולה בו עיני עגל ואומרת אמן והללויה על כל משפט. תודה לאל שיענקי גם מתלכלך מדי פעם. אין לי סבלנות יותר לנישת טוב הלב האבסולוטי, האסקופה הנדרסת, הגיע הזמן שנשחרר את הטייפקאסט הזה.
איך ספיר מצאה את הזמן לבוא ולצעוק לאברהם, ואיך יודעים שזאת באמת היא ולא סתם מישהו שעבר באזור? כמה זה "ספיר + אברהם", ולמה מערכת היחסים שלהם מסתכמת בתרגיל מתמטי? היש שדה סמנטי רומנטי פחות? האין זאת ההוכחה שיש לאברהם חשבונייה במקום לב? זאת ועוד בעתיד הקרוב, ועד הפעם הבאה, תהיו חזקים.