לו היה נער בן 16, לא מהמצטיינים בכיתתו, כותב חיבור על משמעותה של יצירת אמנות והאופן שבו נקבע שווי השוק שלה, לעיתים ללא כל קשר ליצירה עצמה – סביר להניח שהתוצאה הייתה עמוקה יותר מאשר השטות העונה לשם העברי הסתמי "הציור" (The Burnt Orange Heresy). למעשה, אלמלא התגלגלו הנה מיק ג'אגר, בהופעת אורח ראשונה בקולנוע מזה 20 שנה (אם מתעלמים מגיחות נטולות קרדיט אל מול המצלמה), ודונלד סת'רלנד, שחקן שתמיד נעים להימצא בנוכחותו – אפשר היה להניח לסרט לחלוטין.
הציור – טריילר
מהו קריטריון הערכה ביקורתי, ומה מעניק ליצירת אמנות את שוויה? בתחילת הסרט מוצגת לראווה שקופית של ציור, שקהל המאזינים להרצאתו של מבקר אמנות נפוח (קלאס באנג) המתגורר במילאנו רואה בו לא יותר מאשר מריחת צבעים. רק כאשר הוא מספר להם את נסיבות יצירתו – הציבור (רובו תיירים אמריקנים בגיל העמידה המטיילים באיטליה) מחליף את אדישותו בהתלהבות מופגנת. אבל אז מגיע הטוויסט, ואנו מבינים שכמוהם, גם אנחנו, הצופים, נפלנו (נניח) בפח שטמן לנו השיח הביקורתי.
איטליה. אמנות. ארמונות עתיקים. מה עוד צריך בשביל העמדת פנים, ובכן, של סרט איכות גבה מצח? לו היה הסרט, שביים האיטלקי ג'וזפה קפוטונדי, בוחר באפיק הסאטירה העצמית בבחינת "גם אני ממש כמו האנשים שאני מדבר עליהם" – ניתן היה אף לטעון שמדובר בהברקה. אחרי הכול, לפני ארבע שנים קטף את דקל הזהב בפסטיבל קאן בדיוק סרט כזה, "הריבוע" של רובן אוסטלונד השוודי שבמידה רבה התייחס באופן ביקורתי לפוזה האמנותית המתנשאת שהוא עצמו אימץ בבואו לדבר, איך לא, על צרכני האמנות הגבוהה. באופן מקרי או שלא, השחקן הדני באנג, המככב בסרט שלפנינו, גם גילם את אחת הדמויות המרכזיות בסרט ההוא.
"הציור" הוגדר לא אחת כפילם-נואר המתרחש על רקע עולם האמנות. הלוואי וזה היה נכון. בפועל, מדובר במפגש בין ארבע דמויות, אחת פומפוזית יותר מרעותה, שמלהגות על עולם וביקורת האמנות. מסופר פה על מבקר אמנות שהוא, כמאמר הקלישאה (הלא נכונה, דרך אגב, מניסיוני), אמן מתוסכל. בתום אחת מהרצאותיו הוא פוגש בבחורה אמריקנית מסתורית (אליזבת' דביצקי), שאמורה להיות ה"פאם-פאטאל" – לו אכן היה זה סרט במסורת הפילם-נואר. אולי כדי להרשימה, ואולי משום שאחרת הרי לא היה סרט, המבקר מזמין אותה להתלוות אליו לארמונו של אספן אמנות עשיר (מיק ג'אגר) השוכן לחופי אגם קומו. הנה בכל זאת סיבה טובה לצפות בסרט.
שם הם פוגשים גם בצייר אגדי (סת'רלנד), שהסיבה להיותו כזה נעוצה במעט עבודותיו ששרדו ובבחירתו להיות קלישאה של אמן מתבודד. אז גם מתבררת המטרה שלשמה הוזמן מבקר האמנות לארמון, שבעליו הוא פטרונו של האמן, ממש כאילו עברנו לעולם של אינטריגות מימי הרנסנס. מכאן והלאה יחלו סוגיות של מקור וזיוף, אמנות והתחזות, שיח ביקורתי ואמת – הו, תמיד משמעות המושג הזה, "אמת" – להתעופף. לרוב הן פשוט נמוגות כמו גצי האש שאכן בוערת כאן באחת הסצנות המרכזיות.
"הציור" מבוסס על ספר מאת צ'ארלס ווילפורד, והוא שב ומזכיר לנו עד כמה הקולנוע אוהב לעסוק בנושאים העולים ממנו. כך, "עותק נאמן למקור" (2010) של עבאס קיארוסטמי הגדול שהתרחש אף הוא בעיירה עתיקה באיטליה (ושאני, באופן אישי, לא סבלתי למרות הערצתי לבמאי); וכמובן "ז' זה זיוף" העצום של אורסון וולס מ-1973 – סרט סמי-תיעודי שעסק בגדול זיפני האמנות במאה ה-20, אלמיר דה הורי. קשה במהלך הצפייה בו שלא להיזכר גם "ב"חוחית" הנפוח-מחשיבות-עצמית, הרומן זוכה פרס פוליצר של דונה טארט, הקרוי על שם הציור מאת קרל פבריציוס שבמרכזו, אמן הולנדי בן המאה ה-17 שדמותו כמדומה שימשה השראה לצייר האניגמטי שבסרט הזה.
יש מקום לחשוד ש"הציור" נועד בדיוק לאותו קהל שבו משטה המבקר, גיבור הסרט, בראשיתו. בורגנות מקשישה שמאמינה שליצירה יש ערך אם היא עוסקת בנושאים "חשובים", "אלמותיים", ביקורת האסתטיקה. כיוון שסרטו של קפוטונדי נדמה קצת כמו הציור שבמרכזו – יצירה נטולת כל ערך של ממש – וכיוון שאני סבור שתפקידם של מבקרים, כן גם מבקרי קולנוע, הוא להיות קצת כמו הילד ההוא באגדה "בגדי המלך החדשים", אין ברירה אלא לחתוך: "הציור" הוא בעצם קשקוש.
פורסם לראשונה: 08:29, 12.07.21
