נולדתי לפני 53 שנים. אבא שלי, ראובן, הוא אחד האנשים שאני הכי מעריץ בעולם. הוא היה מנגן ושר, מילדות. אהב קולנוע ומוזיקה מאוד, רצה להגשים את זה אבל אז אני נולדתי והוא שם את הגיטרה בצד, הלך לעבוד בכמה עבודות כל יום. היה קם בארבע וחצי בבוקר, הלך לקבל דואר, לחלק בקיבוצים. חזר הביתה באחת, לשעה, והלך לצלם בריתות. מארבע עד חצות היה הולך להסריט בקולנוע. עד היום אני לא מבין מתי הוא נח. הייתי הילד שמגיע איתו לקולנוע כמו בסינמה פרדיסו, יושב על שרפרף גבוה ומסתכל על סרטים. לא היו טלוויזיות בכל בית ולראות את הסרטים הכי חדשים היה סיפור ההצלחה הכי גדול. אמא שלי, שולה, עבדה בחברת ביטוח, יצאה בבוקר וחזרה בצהריים כדי להיות איתנו. אני מסתכל על ההקרבה של שניהם. גרנו בפריפריה, בעפולה, והם ויתרו על חלומות גדולים לטובת שלושת הילדים שלהם.
הרגשת מחסור?
אצל כולם היה מחסור אז לא באמת ראיתי פערים. לא הייתי באמת רעב. אבא היה מפנק בימי רביעי במרק תימני, ואמא הכינה את האוכל הכי טוב בעולם. אבל בדיעבד בסוף, בבסיס, הבנתי שזה כאילו אוכל של עניים. זה קמח, מרגרינה, הרבה ירקות, מצרך זמין אז בישראל ולא כמו היום עם יוקר המחיה. אז לא היה חסר לנו כלום. היינו מסתובבים בטבע בעמק יזרעאל. חיים לא רעים.
למדת?
עד שלא. בגיל 16 אמא שלי באה לאבא ואמרה לו שמע, נמאס לי להעיר ילד עצוב, אני רוצה שהבן שלי יהיה שמח. הגיטרה שאבא הניח בצד חיכתה לי בחדר וזו הגיטרה הראשונה שהרמתי. עד אז לא ידעתי אפילו איך לגעת בה. ממש באותו יום כתבתי את השיר הראשון שלי, 'עדיין רץ בשדות', שלא הוקלט עד היום. חצי שנה אחרי בן דוד שלי אמר לי שהגיטרה בכלל לא מכוונת. התברר שהמצאתי כיוון ואקורדים, אז למדתי לבד שוב מהתחלה. אמא ראתה שאני חוזר מבית ספר וכל יום נכנס עם חבר שלי אסי ספקטור לחדר לנגן. אבא עשה לי שיחה ואמר לי, שמע, אני משחרר אותך מבית הספר אבל בתנאי כזה: אתה תקבל ממני פעם בשבוע קסטה ריקה ואתה מחזיר לי אותה כל יום עם הקלטה של שיר כמו שצריך, על ערוצים. בגיל 19, היו לאבא 800 שירים מוקלטים.
הרגע הכי משמעותי בילדות שלי שהשאיר בי חותם, הוא חרם שעברתי במשך שנתיים מגיל 13. זה היה חרם מסיבי. גדלתי בשכונה שהייתה בדיוק על התפר, אזור של תימנים, והיה אזור מעורב של יוצאי אירופה. ההורים שלי גדלו בשכונה התימנית ואז בנו בית שנמצא בין העולמות האלה. מתישהו חברי הילדות שלי, שמאוד אהבתי, קלטו שיש פערים בינינו. רוב ההורים של החברים שלי אז היו דוקטורים, ואני באתי מבית פשוט. זה התחיל לבעור ואולי זה היה התירוץ לחרם עליי. הייתי גם ילד שילדות מאוד אהבו אז יכול להיות שזה השפיע. היום אני חושב על זה כהצלה, כי זה מה שעיצב אותי ועשה אותי מוזיקאי.
איך בעצם?
יצאתי מהמרוץ של להיות נער מקובל והפכתי למישהו שונה. יצאתי מהמסלול והתחלתי לשאול שאלות. אף אחד מהחבורה שלי, זו שהייתה בשכונה, לא דיבר איתי. אז נכנסתי לחדר ושמעתי מוזיקה. בהפסקות בבית הספר הייתי לבד, בוהה באופק, מחכה להגיע הביתה, לשמוע מוזיקה ולקנות עוד תקליט.
איך נגמר החרם?
ביום אחד. יצאתי מהבית עם גיטרה, עשיתי מוזיקה ופתאום נהייתי הבחור שכולם רוצים להיות לידו, העצמאי, זה שלא תלוי בדבר. הפכתי למקובל למרות שלא רציתי בכלל. בגיל 17 הופעתי מלא עם אסי בברים, בכל מקום שהסכים לקבל אותנו. נראינו מאוד רציניים כמוזיקאים. עלינו ערב אחד על במה של יום הולדת של מישהי מהשכבה, מאוד מושקעת, וגמרנו בזה שרודפים אחרינו מאה גברים. לא ידענו לנגן, והם בנו עלינו. זו ההופעה הכי הזויה שהייתה לי בחיים ובטוח הכי מצחיקה אי פעם.
התגייסתי לנח"ל עם הגרעין, באינתיפאדה ראשונה, והגענו לקיבוץ עין גדי. חיינו עם 72 חברים, עבדנו במשק ולמדנו את המסורת הקיבוצית במשך תשעה חודשים. זה התאים לי אז ממש. לאחר מכן כבר היינו בשירות צבאי קרבי, הייתי בקו, שמירות, גם בחאן־יונס, עזה. הרגשתי בסכנת מוות כמעט בכל יומיים. החלה בדיוק אז מלחמת המפרץ ובכל טיל של סדאם הייתה לנו מעין עלייה של חאן־יונס על הבסיס, עם מקלות, בקבוקי תבערה. זו הייתה תקופה שבה אתה מחפש את השמש חזק בכל יום. ירו בי כמה פעמים, הייתה גם פגיעה אחת קטנה, שריטה, אחרי שיום אחד אני והמ"מ קיבלנו כמה צרורות לפני מחסום ארז. איכשהו לא יצא לי לירות באף אחד.
זה נשאר בך איפשהו?
מאוד נשאר. לבוא מהקיבוץ כשאתה היפי ואז להגיע פתאום למקום כזה, כשאתה עושה קו בעזה, זה מצלק מאוד. כולנו לתחושתי בפוסט־טראומה משם, עברנו שם חוויות קשות וכאלה שאני עדיין לא יכול לדבר עליהן. איבדתי חברים טובים ששירתו איתנו באותו גדוד, וזה לבדו שיתק את כולנו רגשית.
האמנים של היום שרים על פוסט־טראומה כזו, עידן עמדי, רביב כנר למשל.
זה מעולה כי מוזיקה זה הריפוי הכי גדול. אני לא הוצאתי את זה באמנות. בחרתי לקחת את טכניקת הריפוי שלי למקום היותר מחייך. לרגאי, לשמחה, לכתוב טקסטים אחרים. אם תחקור את הטקסטים שלי מהיום הראשון, לא אגיד לך שלא תגלה שם את העצוב, פשוט לא שמתי את זה בפרונט.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
השיר 'סלאם' מייצג תשוקה לשלום ברוח הניינטיז. אפילו השמאל כבר לא מדבר על שלום. גם מוזיקאים בארץ הפכו יותר ימניים, חלקם קוראים לתת עונש מוות למחבלים אחרי פיגועים.
שמח להגיד שאני עדיין נאיבי. כתבתי את השיר 'סלאם' כשהשתחררתי מצה"ל ב־1991. זה היה בסיני, עברתי את הגבול, ישבתי באחת הרצועות הכי יפות, על הר, כתבתי את המילים תוך שנייה ותוך כדי היו 200 איש סביבי שכבר שרו, והבנתי שזה בוער אצל כולם. הוא היה להיט היסטרי ברגע שיצא וקיבל פרסים בעולם, כולל מפיטר גבריאל, שהיה אז מעורב בהפקה מוזיקלית של פסטיבלי עולם. אגב, היינו אמורים להופיע איתו בסנטרל פארק בניו־יורק עם 'שבע' ולא קרה בגלל מהלך פוליטי שישראל עשתה. הוציאו אותנו מהפסטיבל הזה. הביטול הזה היה רגע משבר עבורי.
ב־1974 דודה שלך, מרים גואטה ז"ל, נרצחה בפיגוע בקריית־שמונה.
הייתי מאוד קטן אבל היא חצי גידלה אותי. מרים הייתה בהיריון כשנרצחה וזה אולי משאיר לך את החותם הכי גדול מהאירוע. כלומר, אני בפוסט־טראומה מגיל ארבע. מרים הייתה אחותה הצעירה של אמא שלי והן היו ביחד הרבה. אני חייתי את הכאב הזה. בטוח ששמעתי אותה בוכה המון פעמים. אתה נולד למשפחה שכולה, לא יעזור כמה זמן יעבור.
האירוע הזה עיצב אותך פוליטית?
אני אנטי־פוליטי, ולא מאמין בפוליטיקה כממד שיכול לקחת אותנו למקום טוב. הסיבה היא אחת: השיטה היא עתיקה ופרימיטיבית. יש שם הרי כיסא בסוף, ומה שדוחף זה אגו, כבוד, ביטחון כלכלי ויציבות שאתה תופס בכיסא הזה. השיטה צריכה להשתנות לגמרי.
כלומר לא תגיד מה דעתך על הממשלה הנוכחית?
לא חושב שדעתי על הממשלות האחרות היו שונות. כולם עסוקים בעצמם ולעולם לא לטובת האזרח.
"ברפורמה המשפטית יש טוב ויש פחות טוב. פוליטיקאים שהיום נגד הרפורמה פעם היו בעד. זה לא איזה הר שאם נכבוש אותו הכול יהיה בסדר, וכלום לא שחור ולבן. צריך לתקן. לא יצאתי מעולם לשום הפגנה פוליטית. יצאתי למחאת הקוטג', והופעתי. כשמדובר על פוליטיקה, זה לא מעניין"
חלק גדול מהעם יוצא לרחובות.
אני תמיד שמח שהעם קם ודורש משהו, אפילו לא משנה מה. אני לא נמצא במשבצת של ימין או שמאל ולעולם לא אהיה, כי אני מאמין בטובת הכלל. מי שעושה טוב לעם, מבחינתי שווה. פוליטיקאים בישראל צריכים לדאוג לביטחון המדינה, ברור, הרי צה"ל הוא קודש. אבל מפה תתעסקו בנו. זו העבודה שלכם, בסוף הפוליטיקאים צריכים להיות פקידים, לא מעניינים ברמה הציבורית, לא כוכבים.
יצאת להפגין?
לא יצאתי מעולם לשום הפגנה שקשורה לפוליטיקה. יצאתי למחאת הקוטג', ואפילו הופעתי. כשמדובר על פוליטיקה, זה לא מעניין.
אבל יגידו לך המוחים שהם נלחמים נגד דיקטטורה, זה לא ימין־שמאל.
אבל הרי בסוף אתה איכשהו תופס צד ובלי שרצית נכנס לפוליטיקה. אני לא מאמין בזה. כולם רוצים שיהיה פה טוב לכולנו, לא משנה מה הם. כולנו משרתים באותו צבא. אתה לא משחק עם הבסיס, האחדות שלנו, לא שם אותו במשחק והוא לא בפול – זה ז'יטון שאני לא נוגע בו, כי אז אתה שם את הקיום שלך על המאזניים. זה לא האיראנים. אם נגיע חס ושלום לפילוג במדינת ישראל, החרבנו את המדינה.
אתה בעד או נגד הרפורמה המשפטית?
ברפורמה יש טוב ויש פחות טוב. פוליטיקאים שהיום נגד הרפורמה פעם היו בעד. זה לא איזה הר שאם נכבוש אותו הכול יהיה בסדר, וכלום לא שחור ולבן. צריך לתקן, לייצר פה גוף פקידי שאמור לשבת ולעשות חשבון נכון איך לייצר לנו חיים יותר טובים. להגיד לך שאני מאמין באקמול? לא. מאמין בלהגיע למוגלה עצמה שבפצע.
מאמין בתיאוריית ישראל הראשונה והשנייה?
אני לא פוסל תחושה של אף אחד, בוודאי שיכול להזדהות עם כאב של בן אדם אחר, אבל עדיין, זה אחד הדברים הכי מקוממים ששמעתי בחיי. אין דבר כזה לדעתי ישראל הראשונה והשנייה. ברור שיש פערים בין פריפריה למרכז, יש גם את המקום הזה של להרגיש מזרחי או אשכנזי. אבל להדגיש את הקרע? זה לא. להפך, צריך לתקן אותו.
אחרי הצבא הגעתי לפונה בהודו. עשינו שם חודש, מלא חברים. היינו אמורים כולנו לעלות על רכבת לגואה, לעשות מסלול רגיל של מסיבות וכל זה. הייתי על הרכבת וממול עצרה עוד רכבת שנעה לצד השני, לוראנסי. הסתכלתי על חבר שלי ועליי וידעתי שאם אני נשאר על הרכבת לגואה אני אמשיך להיות תייר ישראלי שהולך עם הזרם ואם אני עולה על הרכבת השנייה, אני הולך להעמיק בעצמי. הסתכלתי על החבר שלי ואמרתי לו: בלי לעשות יותר מדי רעש, קח את התיק. עלינו לרכבת השנייה, עשינו שלום לחברים ממול ויצאנו למסע שלנו.
אחרי הודו חזרתי לישראל, גרתי בצפון, בראש פינה, ושם הקמנו הרכב בשם 'על הגת'. הופענו במקומות לא רציניים, כבר עם 'סלאם' ועוד כל מיני שירים. ממש תוך כדי גיבשנו חבורה אחרת שנקראה 'שבע' (הלהקה תתאחד במופע בקיסריה לראשונה זה יותר מעשור), עם אודי בן כנען, גיל רון שמע, אחמד טאהר. את רוב חברי הלהקה כבר פגשתי בהודו.
למה לא הלכת לקריירת סולו כבר אז?
כי עוד לא החלטתי באמת אם להיות מוזיקאי, ובטח לא בער בי להיות כוכב. זה לא מה שרציתי. להיות מפורסם הכי פחות עניין אותי. רציתי לייצר מעגל של מוזיקאים שאני נהנה לנגן איתם ולהמשיך כביכול את המסע מהודו. היינו יחד עשור. זו להקה שהופיעה הרבה מאוד בחו"ל, בפסטיבלים משוגעים. הופענו על אותה במה עם פינק למשל, הופענו במסיבת יום הולדת של מדונה בלונדון, כשהיא איתנו על הבמה שרה 'סלאם'. התפרנסו יפה רק מהמוזיקה. יום אחד שמעתי את 'שיר המעלות' ולקחתי את השיר בסטייל שלי, במסגרת 'שבע'. פתאום זה הפך להיט מטורף שרצנו איתו כמעט בכל חתונה, אפילו זכה איפשהו בשיר העשור. יום אחד אני בחתונה של חברה שחזרה בתשובה, מגיע אליי חסיד ואומר, חייב להגיד לך שבגואה בשנת 90' ומשהו ישבתי בשיא הבלבלה שלי ופתאום שמעתי את 'שיר המעלות' וזה פתח לי כניסה למקום של הדת.
בכל סוף אלבום עם 'שבע' היינו יוצאים למסע של אתה עם עצמך ובאחד המסעות הצטברו לי הרבה שירים במגירה שלא התאימו ללהקה. ואז החלטתי להוציא את האלבום 'עד אלי', שהיה מאוד אישי. נכנסתי עם עמית כרמלי, שאז הפיק את 'שוטי הנבואה', לאולפן בתל־אביב - והקלטנו את האלבום יחד בחודשיים. 'שוטי הנבואה' חיו ממש ממול באולפן, וקראנו להם להיכנס. הם באו לשמוע את אחד השירים, הקליטו את אותו בית ממנו בסטייל אחר ונהייתה היסטריה בשם 'ג'ה איז וואן'. לא יצאתי בהצהרה שאני מפרק את 'שבע', אבל כן אמרתי לחברים שאני יוצא למסע אישי. זה לא היה קל, לאף אחד, אבל זה היה הכרחי. 'שבע' כבר הייתה במיצוי של עשור והגענו למקום שבו הבנו שבאמת עשינו את שלנו. חלק עברו לאוסטרליה להקים שם משפחות.
כעסו עליך?
מאמין שכן. אבל זה לא שלא דיברו איתי. הפירוק הזה בסוף היה תוצר של הרבה דברים והאלבום שלי רק היה חלק מהתהליך.
והאלבום הצליח. הפכת כוכב בזכות עצמך.
כבר הייתה הצלחה גדולה ב'שבע', וכשהגעתי ל'עד אלי' הכול התפוצץ. אני זוכר את עצמי הולך ומחפש סמטאות כדי לא לעבור בדרכים ראשיות. הלכתי יום אחד ברחוב שינקין בתל־אביב באותה שנה, עם חבר, ופתאום אני שומע בקצה הרחוב המולה ענקית. מוכר השייקים אומר לי, מוש תתחילו לרוץ, זה עליך. קלטתי שבית ספר שלם רץ אחריי ברחוב, מאה ומשהו ילדים, דפקתי ריצה לשוק הכרמל והתחבאתי מתחת לאיזו בסטה. באותו יום הבנתי שהעולם שלי השתנה. אבל עדיין שמרתי על המקצוע כמקצוע. הייתי מוקף בהרבה חברים אמיתיים שאמרו לי את האמת בכל רגע. והייתי כבר אבא לילד, זה משנה את הפרספקטיבה שלך גם ככה. התחתנתי בגיל 25 עם שירלי, ונולד ניתן. הוא, יחד עם אחותו טל בת ה־20, הם הדבר הכי גדול שקרה לי בחיים והעוגן הכי יציב שיש לי עד היום.
"אי־אפשר לומר שהתעשרתי מהעסקים הנלווים למוזיקה, אבל 30 שנה בתעשיית המוזיקה בנו אותי כלכלית. היו גם ימים קשים. בערך בין 'עד אלי' לאלבום 'מסע ומתן' ב־2006, שלוש ומשהו שנים, חייתי בוואן כי לא היה לי כסף לשלם מזונות לילדים. הייתי בלי בית"
הצלחת להקדיש זמן כמו שרצית?
לא חושב שיש אבא שהספיק לתת לילד שלו מספיק זמן כמו שהוא היה רוצה. הקריירה הזו מסורבלת מדי כדי לעצב תא משפחתי רגיל ובריא. הייתי עם ניתן המון ואנחנו גרים היום אחד ליד השני בעמק חפר. שירלי ואני התגרשנו אחרי ארבע שנים. לא שקרה משהו רציני, פשוט כל אחד מאיתנו הלך לדרכים אחרות. היא בחרה בתשובה והיום דתייה לגמרי ואנחנו בקשר.
עם בתך טל היית בנתק תקופה ארוכה.
טל נולדה בישראל, באבירים. פמלה, אמא שלה, חזרה לבית הוריה בניו־יורק איתה. אני נשארתי פה. זה קשה מאוד, בטח כשהבת שלך מתחילה להיות נערה, והייתה התרחקות של כמה שנים. כן ראיתי אותה כמה פעמים בשנה, אבל אתה מתחיל להרגיש שאתה פחות ביומיום שלה. ואז נהיה רגע שאתה מאבד אחיזה בלדעת הכול על הילדה שלך וזה סיוט. ג'ני, אשתי הנוכחית, יצרה את החיבור מחדש עם טל. היא הביאה אותי למקום שבו אני יכול לתקשר איתה ולהבין מה היא עוברת. מאז אנחנו בקשר יומיומי.
ג'ני צעירה ממך ב־24 שנה. פער הגילים מורגש באיזושהי צורה?
כשזו אהבה, זו אהבה. זה יכול לפגוש אותך בהרבה צמתים, אבל הפערים שאתה מדבר עליהם לא באמת קיימים.
הרגיז אותך שמבקרים את הזוגיות בגלל הגילים?
אני לא קורא טוקבקים ולא נכנס בכלל. מהמקורבים שלי קיבלתי רק תגובות מעולות על החברות בינינו. הם הבינו למה התאהבתי בג'ני, אדם בוגר עם אינטליגנציה רגשית גבוהה. כל מי שמכיר אותי יודע שהיא הדבר הכי טוב שקרה לי. לא מעניין אותי מה אנשים אחרים שהולכים לישון עם עצמם או עם החברות שלהם חושבים על הבחירה שלי. זה נראה לי הזיה מוחלטת ואני מציע לכל האנשים שבאמת מקדישים זמן לחיים של אחרים - תקדישו לפחות 20 אחוז מאותו זמן לזוגיות של עצמכם.
ג'ני נפגעת?
אולי בהתחלה כן. היא משתפת באינסטגרם את מה שהיא מרגישה. אבל האם הדברים האלה השפיעו על החיים שלנו? זה לא קרה אף פעם.
מוכנים לילדים? בא לך על חיתולים מחדש וכל העולם הזה?
מאוד. אנחנו רוצים להקים משפחה, ומאוד מתרגשים לקראת.
התחילו בהודו. לא היה לי כוח להסתרק יותר. היו לי תלתלים מטורפים. זה אומר להיות שעה במקלחת עם הרבה מרכך. באחד המסעות שכחתי את המסרק וככה נהיו לי ראסטות בגיל 22, מה שהתאים לווייב, ומתאים עד היום. אני לא נכנס למספרה ועושה ראסטות. השיער החזיק יציב, אבל הגיל עושה את שלו. קיבלתי במהלך השנים לא מעט הצעות להוריד את הראסטות תמורת הרבה כסף בקמפיינים, ולא הסכמתי.
הקמתי את החוף של מוש ב־2013. זה לא בא ממקום של פרנסה, אלא עניין אותי שבישראל, באילת, יהיה חוף עם צביון אחר שמחבר את העולמות שבין סיני לתאילנד וגואה. לפני הקורונה חבר ואני שכרנו מלון בבית אורן והתחלנו לשפץ אותו. קראנו לו 'מנתור', ותוך כדי שיפוץ התחברנו לרשת סלינה ויצרנו שותפות מגניבה שייצרה עוד כמה בתי מלון. אני שותף היום בשבעה בתי מלון.
אפשר לומר שאתה איש די עשיר.
אי־אפשר לומר שהתעשרתי מהעסקים הנלווים למוזיקה, אבל 30 שנה בתעשיית המוזיקה בנו אותי כלכלית. היו גם ימים קשים. בערך בין 'עד אלי' עד לאלבום 'מסע ומתן' ב־2006, שלוש ומשהו שנים, חייתי בוואן כי לא היה לי כסף לשלם מזונות לילדים. הייתי בלי בית.
איפה היה בעיקר הוואן?
איפה לא? זה לא היה ואן נגרר אלא משהו על גלגלים שנהגתי בו. אפשר לראות את זה גם ככיף, אבל היו רגעים שבהם לא היה לי במה לקנות אוכל, והייתי בא לחברים כדי לאכול. זו הייתה תקופה באמת מצומצמת. הכסף הלך לילדים ולהקלטות ולבנייה של הקריירה. לא סבלתי, למרות שלפעמים לא היה אוכל, גם נהניתי מהלבד הזה. כתבתי בוואן את האלבום 'מסע ומתן'. ואז נסעתי לאוסטרליה, חייתי אצל חבר באולפן והמשכתי לכתוב שם את האלבום. חוץ מהזה, הייתי באוסטרליה כמה חודשים עם 'שבע', ועשינו אלבום נוסף לייב.
זוכר איך כתבת את השיר 'מסע ומתן' שהפך להיט?
את הבית השני של 'מסע ומתן' כתבתי באמצע נחיתת אונס בתל־אביב, אחרי טיסה מאילת. אנשים היו בהקאות וצרחות, המטוס מאבד שליטה, וממש בתוך נחיתה קשה. פתחתי מחברת ואמרתי לעצמי שאין הרבה מה לעשות, וכתבתי את הבית השני. 'מסע ומתן' יצא באוגוסט 2006 וזהו, אם יש תקרה לתעשייה בישראל - זה היה סנטימטר מעל. שינה לי את כל הקריירה. פתאום עשיתי הופעה בהאנגר בנמל ת"א, מה שלא הרבה אמנים אז עשו. היה רצף של אלבומים ששם אותי במקום בוער. החיים השתנו, יצאתי מהוואן, נכנסתי לדירה שכורה בבית ינאי.
מוש בן ארי חוגג 30 שנות יצירה בהופעה ב־15.7 בקיסריה עם אורחים מיוחדים: דודו טסה, אמיר דדון, אביב בכר ולהקת 'שבע'
