אחד הדברים שבוודאות לא הופיעו לי בלוח הבינגו לשנת 2024, הוא לראות את זוהר ארגוב בהופעה כשהוא עונד את סיכת החטופים ומתייחס למלחמה המתמשכת בישראל. טוב - לא בדיוק ארגוב בכבודו ובעצמו, אלא הולוגרמה בדמותו - ועדיין. הטכנולוגיה מתקדמת בקצב אקספוננציאלי, כשהאינטליגנציה המלאכותית נוכחת בחיי היומיום שלנו, וגם כשעוד לא ממש הגענו למימוש מלוא הפוטנציאל שלה, כבר בשלב זה היא מאפשרת גימיקים שונים ומשונים. כמו למשל, להעלות מהאוב את הזמר המנוח, שלא איתנו כבר 37 שנים.
הפרויקט של רביבו מבצעים את ״הפרח בגני״ ו״אלינור״ יחד עם הולוגרמה בדמותו של זוהר ארגוב
( צילום: עומר טסל)
על הבמה אמש (ג') בהאנגר 11 בתל אביב, דמותו של ארגוב הוקרנה על קוליסה, לצד מי שאירח את המופע המוזיקלי והוביל אותו, הפרויקט של רביבו, והם לעומתו, היו כמובן בשר ודם. הבחירה להתמקד במופע שלם משיריו (עם מעט יוצאי-דופן בהם ״שירו של שפשף״ וכמה מחרוזות) לא מפתיעה בהתחשב בכך שההרכב שמונה את רביב (רם) בן מנחם (ונקרא על שמו), אחיו ניר בן מנחם וחברם אלירן צור, משלב גרסאות כיסוי לשירים ים-תיכוניים שכבשו את הרדיו בשנות ה-70 וה-80 לצד שירים מקוריים כבר למעלה מעשור. מחרוזת זוהר ארגוב, ששולבה בהופעותיהם בתקופה האחרונה, התפתחה לכדי מופע שלם. השלושה, יחד עם הרכב נגנים עשיר בהובלת יהודה קיסר, ביצעו את מיטב שיריו של ארגוב, כשלצידם הולוגרמה בדמותו וקטע אודיו של שירתו שמלווה אותה לכל אורכה.
כשעתיים וחצי לאחר פתיחת הדלתות ורבע שעה לתחילת המופע (הראשון מתוך חמישה שצפויים לעלות) דמותו של ארגוב הפציעה לראשונה על הבמה. בזמן הזה 1,500 הנוכחים באולם עוד המשיכו להזמין אוכל ושתייה מצוות מלצרים שעבד במתחם. הקהל ברובו בוגר, גברים ונשים בזוגות וחבורות שלא בהכרח זכו לראות את ארגוב בחייו, אבל זכו לאכול מיני מטוגנים - שניצלונים, צ'יפס ופסטלים - בציפייה לאטרקציה המרכזית שתנסה להשביע את תיאבונם. אבל גם כשזו הופיעה סוף-סוף, הייתה תחושה שקשה לתאר באופן שאינו אנטי-קליימטי. זה קצת כמו לזהות את החוטים השקופים במהלך מופע קסמים, לראות את אחורי הקלעים באשליה מהונדסת היטב ולנסות למנוע ממנה להתפורר מול העיניים של הצופים.
4 צפייה בגלריה
אשליה מהונדסת היטב. מתוך המופע המשותף של הפרויקט של רביבו וזוהר ארגוב
(צילום: מוטי קמחי)
בזוויות מסוימות באולם לא ניתן להתעלם מהקוליסה, וההולוגרמה המובטחת נראית פשוט כמו וידאו דו-ממדי, ולא כמו בשורה טכנולוגית מרגשת. אבל מאות הטלפונים הניידים השלופים ברחבי האולם מהנדסים אשליה נוספת, אחרת וחזקה הרבה יותר - זו אטרקציה שמיועדת למחוזות הרשתות החברתיות. בווידאו המלאכותיות לא בוטה כל כך, להיפך, היא משחזרת את האפקט הרצוי. סוג של פסטיגל למבוגרים, אטרקציית אינסטגרם. "לא הבנתי", כתבה אחת מחברותיי בתגובה לסרטון קצר ששיתפתי מהאירוע. "זוהר ארגוב לא מת?".
ארגוב אכן איננו, חברה יקרה, אבל דמותו המלאכותית, כך נדמה, נמצאת בתחילת הקריירה שלה. השירה שמלווה את ההולוגרמה - ושנוצרה באמצעות תהליך מורכב שכולל מספר זמרים ועריכה רבה - לא בהכרח תואמת את ביצועיו האחרונים של הזמר, שאת חלקם אף אפשר למצוא ברשת, אלא מהווה פסקול בדמותו. כך הביצועים זכו לעיבוד מוזיקלי מחודש, שכללו מניירות עכשוויות, כך גם בפזמון האחרון בביצוע של "ים של דמעות", שדמה לזה של נינט בגמר הראשון של "כוכב נולד".
קטע קישור מתוך המופע של זוהר ארגוב והפרויקט של רביבו
(צילום: עומר טסל)
ובאופן הזה ההקלטה המתוזמנת רצה לצד שירתם של חברי הפרויקט של רביבו. בין הביצועים לשירים הגדולים, בהם "הפרח בגני" שהתניע את שיתוף הפעולה על הבמה, "צל עץ תמר" ו"בדד" עם הפתיחה הגרנדיוזית, נכנסו קטעי קישור שכללו דיאלוגים בין חברי הפרויקט ובין ההולוגרמה שמתקדמת בקצב ללא מעצורים. המלאכותיות הזו, האופן שבו המופע מתנגן כמו סרט נע, מפריעה לקסם ששמור להופעות חיות להתרחש. האירוע דומה יותר לחגיגה חסרת רסן, שבה ככל שהאלכוהול זורם על השולחנות, הסיגריות באולם דולקות והמוזיקה ממשיכה להתנגן, כך גם הקהל מתרכך, נעמד על רגליו ושר בקול.
בשלב מסוים זה כבר לא משנה מי נמצא על הבמה - קטע סולו של ארגוב? רק חברי הפרויקט של רביבו, בזמן שהזמר "מחליף בגדים"? הניסיון ליצור סוג של ספונטניות לא קולע, אבל אחרי שלאנשים בקהל יש כמות מספקת של חומרים ויזואליים לשיתוף אגרסיבי בסושיאל-מדיה הם יכולים להתמסר לחוויה המשותפת. ואולי זה העניין כאן - הסיבה שלשמה התכנסנו.
ב-13 החודשים האחרונים למדנו לצרוך תרבות מחדש בכל מיני אופנים, אפילו בפארק הירקון ובהיכלים ברחבי הארץ. לתוכנית האמנותית מתישהו תמיד נכנסת גם התייחסות אקטואלית למצב - לקורבנות הרבים, לחטופים שנמקים בשבי חמאס כבר הרבה יותר מדי זמן, למפונים מכל רחבי הארץ ולחיילים שנמצאים בשטח. כ-150 לוחמים שנפצעו במלחמה אפילו הוזמנו למופע הזה. ואחרי שמסמנים וי על הפרקטיקות שמאפשרות קיום מופע בידור מסוג כזה או אחר אפשר לעבור למנה העיקרית - הדחקה אינטנסיבית.
"יש מלחמה עם הרבה כאב ויש הרבה אי-ודאות סביבנו", אמרה ההולוגרמה של ארגוב בקטע הקישור שהתייחס למלחמה. "אני אוהב את עם ישראל ומייחל לימים טובים". גם חברי ההרכב איחלו לשובם של החיילים והחטופים הביתה במהרה. קשה לי להצביע על הרגע שבו עבר הגבול האתי, אבל לשמוע את הזמר המנוח מדבר על המצב האקטואלי, כמו גם "מתבדח" על הדמיון בין המילה "סטורי" למילה "היסטוריה", לא החליק בגרון.
עם כניסת ה-AI לעולם היצירה בכלל והמוזיקה בפרט עלו שאלות מורכבות בנוגע לזכות לעשות שימוש בדמויותיהם וקולותיהם של אמנים. כשמדובר באמן שאינו בין החיים קשה להכריע אם ראוי ומותר "להחיות" את האמן ולנצל את מורשתו. דמותו של ארגוב הושקה לראשונה בחגיגה פרטית של רון בי, אחד הפזמונאים המבוקשים בתעשייה, והביקורות הגיעו בהמוניהן עם עליית הביצוע המלאכותי המשותף של ארגוב עם עפרה חזה לשירם החדש, ״כאן לעולם״, שלא התרומם כצפוי. האם האמנים עצמם היו מסכימים לדבר כזה? אחרי אקט כמו הנאום האקטואלי הזה, ברור שנחצה גבול מסוים, פשוט קשה להכריע מתי בדיוק זה קרה.
ברגעים שבהם המוזיקה מצליחה לחבר בין אנשים, להרקיד, לשמח ולהשכיח את כל מה שקורה במדינה שלנו, קל לשכוח גם עוד דברים. לזוהר ארגוב תרומה מכרעת במוזיקה הישראלית, אין ספק. לא סתם קראו לו "המלך". אבל אותו ארגוב היה גם דמות בעייתית במיוחד - עבריין מין מורשע שסיים את חייו בעת שהיה במעצר. לקהל שמגיע למופע המשותף של הפרויקט של רביבו וארגוב אין בעיה כנראה להפריד בין היוצר ליצירה, הם באים להדחיק ולשמוח, למה סתם לבאס. נוסטלגיה היא מצרך מבוקש, אין ספק. בעיבוד המלאכותי המדויק, כך נראה, אפשר גם לעצב אותה מחדש.
