העולם הוא אכן מקום אפל ומסוכן בגרסת הסטופ-מושן של גיירמו דל טורו לסיפור "פינוקיו", שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס (Guillermo del Toro’s Pinocchio). זה מתחיל בסצנה של מות בנו של ג'פטו בהפצצה על כפר איטלקי בזמן מלחמת העולם הראשונה, וממשיך בעליית הפשיזם ומוסוליני, ביקורים חוזרים בעולם הבא, דימויים אפקטיביים של מוקשי-ים, ואפילו מותן של כמה דמויות מוכרות מהאגדה שכתב קרלו קולודי בשנת 1883.
סרטו של דל טורו, שבוים בשיתוף עם מרק גוסטפסון (שעבר כאנימטור גם על סרט הסטופ-מושן של ווס אנדרסון, "מר שועל המהולל" מ-2009), הוא העיבוד השלישי לסיפור בשלוש השנים האחרונות. קדמו לו גרסה איטלקית מ-2019 בבימויו של מתאו גארונה ובכיכובו של רוברטו בניני כג'פטו (למרבה הצער, הסרט היפהפה הזה לא מצא את דרכו אל האקרנים המסחריים בישראל), ועיבוד לייב-אקשן כושל לסרט האנימציה של דיסני מ-1940, שביים השנה רוברט זמקיס לדיסני+, ובו גילם טום הנקס את דמותו של הנגר המפורסם.
סרטו של דל טורו, כמתבקש מכותרתו, מנסה להיות אינטרפרטציה אישית לסיפור, וזוהי אחת הסיבות שעלילתו הועתקה מאיטליה של המאה ה-19 לשנות ה-20 של המאה הקודמת. פינוקיו, על-פי גרסה זו, מייצג איזושהי רוח אנטי-טוטליטרית נאיבית, כזו שתודעתה הפוליטית – בכל זאת, מדובר בבובת ילד מעץ – טרם התעצבה, אך היא מזהה תהליכים חברתיים, ובעיקר מתייחסת אל הדוצ'ה בדיוק כמו ילד הלועג לסמכות ההורית שהוא מייצג בעבורה. אם יש פגם בסרטו של דל טורו, שנכתב יחד עם פטריק מקהייל, הרי זה בהיעדר פיתוח של היבט פוליטי זה – השליט הפשיסטי כדמות אב מתעתעת, נוטעת ביטחון אך גם הרסנית. עם זאת, נדמה שמבחינה זו, לפחות, "פינוקיו" של דל טורו הוא הסרט הנכון בזמן הנכון.
הסרט נפתח כאשר ג'פטו (בדיבובו של דייויד ברדלי) מאבד את בנו יחידו, קרלו, בהפצצה. קרלו הילד בדיוק נכנס אל הכנסייה שבה הציב ג'פטו פסל עץ ענק בדמות ישו על הצלב, והחיבור בין הדימוי הנוצרי וילד העץ שג'פטו יגלף לעצמו ברגע של קריסה נפשית, כתחליף לבנו המת, מעניק לסרט ממד מפתיע. פינוקיו (גרגורי מאן) אינו נראה כלל כילד אמיתי. זוהי בובת עץ מגולפת ברישול מה, ובמהלך הסרט היא מתה ושבה לחיים אחרי ביקור חטוף בעולם הבא ומפגש עם דמות נשית של מלאך המוות (טילדה סווינטון), המשגרת אותה חזרה. כן, פינוקיו של דל טורו נושא על גבו את המוטיב הישועי של לידה מחדש והקרבה, למען דמות האב כמובן. זהו רעיון לאומני-פשיסטי שדל טורו נדרש אליו במידה זהירה כדי לא להרחיק מהסרט ילדים שירצו לצפות בו (ובעיקר לא את הוריהם).
אין זו הפעם הראשונה שדל טורו מחבר בין הרגע הפשיסטי וסיפור פנטזיה. כך זה היה ב"ילדים של אף אחד" (The Devil’s Backbone) מ-2001 שהתרחש בתקופת מלחמת האזרחים בספרד, וכך גם ב"המבוך של פאן" (2006) שאותה מלחמה שימשה אף לו רקע. גיבורי שני הסרטים הללו היו ילדים שחוויות האימה שלהם ייצגו את הטראומה של עליית הפשיזם במסווה של אגדה מבעיתה. "פינוקיו" מרוסן אמנם ביחס לסרטים האלה (אחרי הכול, הוא מיועד גם לילדים, אם כי לא בהכרח להם), אבל התיאור שלו את העולם העוין שבו מבוגרים הם דמויות מסוכנות או כאלה שאינן מסוגלות לספק הגנה לילדיהם – יוצר חיבור מתבקש לעבודותיו הקודמות של דל טורו.
פינוקיו מלווה במסעו בעולם חסר-התקווה הזה בצרצר המוסר (יואן מקגרגור), שהוא גם המספר של הסרט, ובדרכו הוא פוגש בדמויות אב המהוות, כאמור, בעיקר איום. כאלה הן הפודסטה (רון פרלמן), קצין המשטר הפשיסטי הרודה בבנו, והרוזן וולפה (כריסטוף וולץ), מנהלו של תיאטרון בובות נודד המחתים את פינוקיו התמים על חוזה הופעות, ומלווה בקוף שתום-עין בשם ספצטורה (שאת נהימותיו המבהילות מספקת קייט בלאנשט). "פינוקיו" של דל טורו יכול להיקרא גם כסרט על כל יצירה שהיא – ג'פטו הוא האמן שיוצר אותה – שמנוכסת על ידי הכוחות הפועלים בעולם ובה בעת ישנם מי שרואים בה כמאתגרת. כן, מבחינה זו זהו סרט על הפוליטיזציה של יצירה אמנותית (ודאי בתקופה שבה הסרט מתרחש), על החוויה הטראומטית שמביאה ליצירתה, ועל כך שהיא נותרת, אחרי הכול, לעצמה, נשמה אבודה בעולם התובע קונפורמיות וצייתנות מחשבתית. באמירה הזו יש משהו אפל, אפל מאוד אפילו, שהופך את הגרסה הנוכחית לשונה מאוד מזו המלוקקת והדידקטית שיצרו אולפני דיסני.
זהו "פינוקיו" קודר, אבל גם "פינוקיו" עם לב, עם נשמה. בין היתר בזכות האנימציה המרהיבה והשירים המקסימים שהלחין אלכסנדר דספלה. זהו סרט בעל קסם רב, אבל ספוג בתודעה של מוות, בדידות, סכנה ואובדן. בעיקר, זהו סרט על ילד בחיפוש מתמיד אחר דמות אב בעולם חסר יציבות. זה בהחלט מרגש ובוגר יותר מאשר בובה מתקתקה ו-When You Wish Upon a Star.
