בגיל 16, בזמן שרוב החברות שלה למדו לעפעף, גיתית פישר גילתה שהיא לא יודעת איך עושים עיניים. "כל התחום הזה של גברים, יאבאל’ה, היה מפחיד. אז פשוט לא עליתי על המגרש ולא שיחקתי איתם. לא ידעתי איך להתחיל עם בנים ולא קלטתי אם היו מתחילים איתי. זה היה נראה לי מדע בדיוני. פעם אחת, בתקופת הצבא, הלכתי לבקר חברה שלי בקיבוץ. היה שם איזה בחור חתיך לאללה. הסתובבנו כולנו יחד כל היום. בסוף היום היא אמרה לי: 'חבל שאת לא בעניין. הוא ממש ניסה'. לא הבנתי על מה היא מדברת. היא אמרה: 'הוא שאל אם יש לך חבר'. עדיין לא קלטתי. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. כסף? אין לי. הוא רוצה ידידה מרימה? אבל אני לא בת מהסוג המרים. לא קלטתי. מי שרצה להתחיל איתי צריך היה להיות ברור".
איך זה נגמר?
"כהרגלי לא מינפתי את זה. כמו סתומה לא סימסתי לו אפילו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בשנה האחרונה פישר נדרשה ללמוד לפלרטט מחדש. חוץ מלדכא את חוש ההומור, הקורונה הרגה לה גם את הזוגיות. "כמו פרוז'קטור היא האירה את כל הבאגים במערכת. הדייטים שהיו לי בתקופה אחרי הפרידה היו מאוד עצובים. על ספסל, כמו ב'שטיסל', בגלל הקורונה. שותים בירה כמו מגעילים. דייט כזה שכל מה שאת רוצה שהוא רק ייגמר. בסוף אודי ואני חזרנו. הפרידה הזאת הייתה כנראה פרידה בלתי נמנעת".
וזו פרידה שחוזרים אחריה טובים יותר או מובסים יותר?
"לגמרי טובים יותר. הבנתי שאני לא יכולה לחיות בלי האיש הזה, כמו נרקומן בגמילה. לא יצאתי מהמיטה. ממש חרדה מהחיים בלעדיו. כמו הקלישאה הזאת, שאתה לא מבין מה זה הדבר הזה עד שהוא הולך. בכלל, אני ממש ממליצה לזוגות שבהתלבטות ללכת על זה. להיפרד. זה עושה לך סדר בראש. חזרנו שנינו אחרים לגמרי".
אנשים חוזרים למערכות יחסים שהם יצאו מהן כי המחשבה שהם יהיו בודדים בטינדר כל חייהם משתלטת עליהם. הכול חרא אז לפחות שיהיה חרא שהם מכירים.
"זה גם נכון. אני גם מפחדת להיות בודדה לנצח. אז כן, בשכבה העליונה אתה צודק. אתה בודק מה יש בחוץ, ובסוף אתה מגלה שאתה המכנה המשותף של כל הקשרים שלך. יש לאנשים מין פומו־רדיו. תמיד נדמה להם שיש שיר יותר טוב בתחנה אחרת. לפעמים זה נכון, אבל זה לא המודל לבנות לפיו קשרים עמוקים. שאלתי את עצמי, את בטוחה שאת לא עושה את זה מפחד? את לא חוזרת מהר מדי? פשוט לא יכולתי להחזיק יום בלעדיו. הייתה קורונה, הייתי בבידוד, טיפסתי על הקירות. הייתי קמה בבוקר ואומרת: שיגיע הערב, אני לא עומדת בזה. ואז הגיע הערב ואני עדיין לא יכולה לשאת את זה. אכלתי עוגיית חשיש כדי להתמודד.
"אז יצאתי לדייטים. הרגשתי שהלב שלי לא באמת פנוי. שכל מה שמעניין אותי זה לחזור אליו. גיליתי שהדברים שלא הייתי מרוצה מהם, הם תכונות שלי. ישבתי עם עצמי במיטה בדיכאון והבנתי דברים, כמו למשל, שנורא פחדתי להתמסר לקשר הזה. הקונספט של קשר זה משהו שהתנגדתי אליו. מה להתמסד? רק עכשיו יצאתי אל העולם. בסוף אנחנו מבינים שכל ה'חתונמי' הזה הוא על בן אדם. זה לא על אנשים שלא הכירו את האדם הנכון, אלא על עצמם. זה לא סיפור על חוסר מזל. אם את רווקה הרבה שנים ולא היה לך קשר כנראה משהו בך מעכב את זה. זה לא הוא, זאת אני".
באופן מפתיע, הקשר הכי סוער ויציב של פישר בשנים האחרונות הוא עם הפסיכולוגית שלה. אנליזה. ארבע פעמים בשבוע. לא דבר של מה בכך כשנזכרים מי הפציינטית. בגיל 35, פישר היא מהקולות הבולטים, השנונים והמקוריים בסצנת הסטנד־אפ הישראלית. קומיקאית מבריקה שנזרקה מכל אודישן ונבעטה מכל חדר של מלהקת, וחזרה – כמו שנהוג לחזור כיום – דרך הרשת. סדרת הסרטונים שהעלתה ליוטיוב לפני כשש שנים, בפאה בלונדינית זולה ובכובע בוקרים ורדרד, הפכה אותה לסנסציה.
באלטר־אגו שנקרא "תותית", פישר הצליחה לנצח את חרדת הביצוע שלה, וטינפה על כל מה שזז: ליברמן, קושמרו, אפילו על "פרפר נחמד". היא הייתה שותפה ביצירת תוכנית המערכונים האלטרנטיבית "טלוויזיה מהעתיד", ולפני שנתיים כתבה וכיכבה ב"זאת וזאתי" ברשת 13, סדרה קומית פרועה על שתי זמרות כושלות, תותית ומילעל (אושרית סרוסי) ואולי הדבר הנועז והחתרני ביותר ששודר בברודקאסט הישראלי בשנים האחרונות. כל כך חתרני שעונה אחת הספיקה למקבלי ההחלטות להוריד עליה את השאלטר.
בשנה שעברה הופיעה בתפקיד גונב הצגה ב"הטבח" לצד גורי אלפי, ובימים אלה אפשר לראות אותה משעשעת ילדים ב"האחיין שלי בנץ" בכאן חינוכית. אחרי הרצה ארוכה, וקורונה שנתקעה באמצע, יש גם מופע סטנד־אפ חדש באורך מלא, שתופס תאוצה ולא מעט דיבור. אחרי שנים כמיס אלטרנטיב, פישר מתחילה להבין איך מרגישים החיים באזור חיוג מיינסטרים. היי, היא אפילו הפסיקה לצחקק בביישנות כשאומרים לידה את המילה "קריירה". "לא מרגישה שאף פעם הייתי בשוליים. זו הייתה החוויה של איך שתפסו אותי, אבל בחוויה שלי אני עושה בידור להמונים. לא לקהל מצומצם. תותית יצאה מתל־אביב די מהר. מלא דוסיות באות ומחבקות אותי. אני לא השתניתי. אני אותו דבר. העולם נפתח לו הראש. אנשים פחות מפחדים מדברים שנראים להם אחרים".
ועדיין "זאת וזאתי", על אף הבאזז והמעריצים, שרדה בקושי עונה אחת.
"אני חושבת שבסוף זו חוויה של מקבלי ההחלטות. בעיניי 'זאת וזאתי' הגיעה לקהל רחב. בסדר, יכול להיות שזה טעם נרכש אבל אין לי תחושת החמצה. קודם כל כי אנחנו לא אמרנו 'סוף'. אולי מתישהו עוד מישהו ירים את הכפפה הזאת".
מה העולם אמור להסיק מזה שאישה מוכשרת ומצחיקה כמוך עדיין לא ב"ארץ נהדרת"?
"כרגע זה פחות מעניין אותי. נכון, זו הפלטפורמה הכי גדולה לקומיקאים בארץ. אבל אני באמת מתחילה להבין שאני לא חייבת את זה. יש לי את הדרך שלי. היא תהיה יותר ארוכה. הקהל יבוא יותר לאט. אבל אני מעדיפה ללכת ככה. אם היית שואל אותי לפני כמה שנים, הייתי אומרת שזה החלום. היום אני רוצה לכתוב את המילים שלי ולהיות בחדר עריכה. הרבה יותר כיף מאשר סתם לבצע משהו שמישהו אחר כתב".
את מדברת במופע שלך בלי מעצורים. איך הקהל מגיב?
"פעם אחרי הופעה הגיע זוג גברים לומר לי שהיה מדהים והם נורא נהנו רק שאני צריכה להגיד פחות 'כוס', עם שאר הגסויות לא הייתה להם בעיה. חייכתי כי הייתי בהלם, אבל בלב חשבתי 'מה נסגר'. התחושה הזאת שמותר להגיד לי מה אני צריכה לעשות השאירה אותי המומה. אני מתחילה להרגיש שזאת תופעה שנשים סובלות ממנה יותר מגברים, הקלות הזאת שבה ניגשים ונותנים הערות על מקצוע שאני כנראה מבינה בו יותר מהם".
התחושה היא שהפולטיקלי קורקט הרג את ההומור. מה שפעם עבר חלק, נתקל היום בביקורות הגבולות. אני למשל לא בטוח שאפשר לצחוק על מי־טו.
"אין נושא שאסור לצחוק עליו. בעיניי הכול שאלה של מתי איפה ואיך, צריך פשוט לגשת לנושאים רגישים ברגישות. אפשר להצחיק וגם להיות בתוך גבולות הפוליטיקלי קורקט. זה מורכב כי זה כל הזמן מתעדכן, מה שהיה מותר אתמול אסור היום, ולוקח לפעמים זמן להפנים את זה. לנסות להשטיח את הדיון הזה ולהגיד: הנה רשימה של נושאים שעליהם אסור יותר לצחוק לא משנה מה - זו פשוט צנזורה. אני מרגישה שקומדיה היא מקום שיכול להיות מאוד חשוף, עמוק וכן, הסטנד־אפ שלי בינתיים הוא הדבר הכי אישי שיצרתי, ומתוך המקום האישי והפגיע הזה צריך שיהיה מותר לדבר על הכול, אחרת לשם מה התכנסנו? לואי סי. קיי המאונן אשף בזה".
הסטנד־אפ של פישר מגיע עם כמות נכבדת של פאנצ'ים אכזריים, אבל למעשה היה יכול לעבור גם כבדיקת רנטגן לנשמה שלה. אין תותית, אבל יש המון סיפורי ילדות מביכים ותובנות מפתיעות על רווקות, משפחה ודימוי גוף. פישר פורסת את סיפור חייה, ומיישמת את החוק הראשון בקומדיה: אם קרה לך משהו איום, רוצי לספר על זה לחבר'ה. "אני מביאה לכל דבר בקומדיה שלי איזה סנטימנט רגשי. לא מעניין אותי לכתוב סתם פאנצ'ים. מעניין אותי לחפש את המקומות העצובים שהשתמשתי בהם בהומור. שם זה הופך למשהו עמוק ומלא שאותי בתור צופה מעניין לראות. בסוף חשוב לי שאנשים יצחקו. אבל אם אפשר גם וגם וגם, אז למה לא?"
היא נולדה וגדלה בצור יגאל, פרבר צדדי ליד כוכב יאיר. אבא מוזיקאי, אמא סוכנת נסיעות, אחות בכורה לשני אחים. כשהייתה בכיתה ג', הודיעו הוריה שהם מתגרשים. פישר לא התרגשה מהפרידה. לא הגירושים של הוריה שרטו אותה, היא אומרת, אלא הנישואים. במופע היא מתארת לא מעט מהניואנסים של ילדות בצל הורים קשי יום. היא מתארת את אמה כאדם צעקני – תוצר של נישואים כושלים, ואת ההשפלה שחוותה כשמזכירת בית הספר דיווחה במערכת הכריזה אילו ילדים עדיין לא שילמו את תשלומי בית הספר, וחשפה את "עוניותה". חומרים מצוינים, שפישר עושה מהם מטעמים, אבל לא במקרה היא עדיין לא אישרה לאמא שלה לבוא להופעה. "היא מתה לבוא. היא ראתה חלקים קטנים שהופעתי שמונה דקות כהופעת חימום לגורי אלפי. אבל אני לא מרשה לה לבוא בינתיים. חצי מההופעה שלי היא עליה. כי כשאני מדברת עליה – אני מדברת עליי. על הפצעים שלי. על המקומות הכואבים".
כואב וחשוף מאוד.
"מבחינתי זה דבר מעצים. לקחתי חרא והפכתי אותו ליהלומים. זה מה שבאתי לעשות בעולם הזה. אני חייבת לספר את הסיפור שלי. אמא שלי היא אדם עם הרבה חוש הומור. נכון, אני מתארת את הילדות שלי, ובין השאר את ההורות שלה, כמי שהייתה צועקת הרבה. ברור שזה לא דבר חיובי לצעוק הרבה. אבל זה גם היה נורא מצחיק אז. לצד זה שאתה מתפדח, יש משהו בלראות בן אדם מאבד את זה שהוא נורא מצחיק, אם אתה לא מעורב רגשית".
את מתארת ילדות "ענייה". גם לא משהו שהורים מדברים עליו בחופשיות.
"אני מרגישה שזה היה מסב לי גאווה אם הילד שלי היה עומד על במה ולוקח את כל סיפורי החרא בתחת, והופך אותם לסיפור שיש לו נרטיב רגשי ומצליח לחלץ צחוק ולאוורר את המקום הזה. אני לא אומרת שזה היה מצחיק להיות בלי כסף, אבל הומור זה כלי מדהים לאוורר מקומות שאתה נחנק בהם. כשאתה משתף את זה, אתה מכפיל את היופי של הדבר הזה. אתה גורם לעוד אנשים שאולי חוו את הדבר הזה לקחת אוויר במקום הזה".
ולדבר על הדברים האלה בפומבי אומר שפתרת אותם עם עצמך?
"המצב שלנו לא היה פת לחם. אני קוראת למצב שהיינו בו 'עוני' בתוך הסטנד־אפ כי זה מצחיק. היה לנו קושי כלכלי תמידי. בחוויה קשה יש את הדברים הטובים שאתה יכול לקחת איתך על הדרך – טראומה חיובית קוראים לזה – ויש את החלקים הטראומטיים שחורתים בך משהו, והופכים לפצע מוגלתי שאתה סוחב איתך כל החיים. בגלל שאני בטיפול, החלקים של הפצע מטופלים ונשארתי עם הכוח שהיה בחוויות האלה. היה איזה צורך להתעלות מעל הדברים האלה ולמצוא כל מיני פתרונות של איך אתה שורד שם".
חרדה כלכלית עדיין נוכחת בחייך?
"החרדה הכלכלית הקיומית שהייתה לי כל הזמן, ברמת התשה, נפתרה בטיפול. נעלמה. בסוף זו לא המציאות. אלא המציאות הספציפית שהייתה לי בשנים הראשונות לחיי. לא לנצח. זו הייתה חוויה ספציפית שהיא לא אני. נורא קל להתבלבל, כי אלה השנים שבהן נבנית הוויקיפדיה שלך, ואם הורה מתייחס אליך בזלזול, תהיה לך בעיה של ערך עצמי לנצח כמבוגר, עד שתמסגר את זה בפריימינג הנכון. זה הדבר הכי קשה בעולם לעשות, ובגלל זה אני עושה את זה בטיפול ארבע פעמים בשבוע, אבל זה אפשרי. היום אני יודעת שיהיה בסדר. שאני תמיד אוכל לייצר לעצמי מקורות הכנסה. שזה יבוא לי, ויבוא לי בקלות".
את מתארת את אמא שלך כמי שהתחתנה עם הגבר הלא־נכון. אני יכול להניח שגם אבא שלך עוד לא ראה את המופע.
"הוא לא ראה. הקשר של אבא שלי איתי מסתכם בהודעת 'שבת שלום' שלו בוואטסאפ הקבוצתי. אני אפילו לא יודעת אם הוא רוצה לבוא. ההיעדר של אבא שלי בחיי הוא שבר. אני מבינה כמה אחריות ובאיזו קלות אתה יכול לשים שם עצב תמידי בלי להתכוון. אבא שלי לא התכוון לעשות לי רע. אני מאמינה שהוא ניסה הכי טוב שהוא יכול. אבל בסוף אנחנו לא ממש בקשר היום אז קשה להגיד שהוא הצליח".
את יודעת לסמן את נקודת השבר? הגירושים היו חלק מזה?
"להפך. כשההורים שלי התגרשו הייתה איזושהי תחייה של הורות. הוא פתאום הרגיש אותנו. היה אבא. ומשם זה הלך והסתבך. באיזשהו שלב הצעתי לו ללכת לטיפול זוגי, אבל הוא לא רצה. הסתבכנו אחד עם השנייה והגענו למצב איום שזה מה שזה כרגע. המון שנים כעסתי ונלחמתי. היו כמה שנים טובות שהיה בינינו נתק מוחלט. רציתי לקבל את מה שאני חושבת שהורה אמור לתת לילד. זו לא מערכת יחסים סימטרית. הילד הוא הרבה לפניך. אנשים עושים ילדים והם פתאום רבים איתם, נעלבים מהם מאוד, זה בסדר, אבל הוא לא בגובה שלך, זו לא קולגה מהעבודה, אתה לא יכול לנהל איתו מערכת יחסים של מבוגר".
אלה דברים שהוא שמע ממך לאורך השנים?
"כן, באחד הריבים שלנו, הוא אמר: את לא מדברת איתי, אז אני לא מדבר איתך. ואמרתי לו: אנחנו לא שווים. לי מותר לא לדבר איתך. אני הילדה בקשר וכל מה שאני רוצה מהיום הראשון זה שתסתכל עליי ותתלהב. שתסתכל עליי ותהיה מאוהב. כי ככה נולדנו. בהיררכיה הזאת".
להתבגר זה להבין שההורים שלנו לא יעמדו בכל הציפיות שלנו. שגם להם יש באגים קבועים במערכת.
"השאלה היא איך אתה מתבגר. אני חייתי בשקר שיש לי את מערכת היחסים הכי טובה עם אבא שלי. כשנכנסתי לטיפול אמרתי: אבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי. ולאט־לאט התחלנו לפרק את המושגים האלה. נשאלתי: הוא מדבר איתך על עצמך? לא. הוא חותר לפגוש אותך? לא. הוא רוצה לבוא להצגות שלך? לא. אני בבית צבי הייתי צריכה להתחנן שיבוא לראות אותי משחקת. הוא היה אומר לי: אבל תהיה לי בעיית חניה. אלה דברים שקשים לי עד היום".
אפשר להיות בן אדם נינוח ושלם בעולם, לצד קשר כל כך משמעותי שהוא לא פתור?
"אני פותרת את זה, רק לא מולו. זה אפשרי. בסוף אלה חוויות שלך. זה ספציפית מה שנתנו לי לווריד. ועכשיו אני צריכה להחזיר את זה ולהגיד: לא, תודה. אלה לא הקשרים שאני רוצה. ברגע שנכנסתי לטיפול הפסקתי לחפש את אבא שלי בגברים. הייתי יוצאת עם גברים שנורא דומים לו בהווייתם. נורא מצחיקים וכריזמטיים, אבל שלא נמצאים. נותנים והולכים. הייתי נופלת כל הזמן על דושים ביי דה בוק. באנליזה לאט־לאט התחלתי להוציא את החרמנות שלי מהדבר הזה".
את בן זוגה אודי, האקס שחזר לתמונה, הכירה בזכות רוד סטיוארט. הם נפגשו במסיבה שערכה השגרירות הבריטית עבור סטיוארט שהופיע אז בארץ. "אודי עבד אז כיועץ הפוליטי של השגריר ואני באתי על תקן הבוהמה שמזמינים יחד עם עוד קומיקאים וצביקה פיק ויונה אליאן".
זוג שחוזר אחרי פרידה דרמטית בדרך כלל מסתער על חתונה וילדים?
"חתונה זה לא הקטע שלי. ילדים אני מתכוננת לזה כבר עשר שנים. זה נראה לי הדבר הכי מפחיד לעשות. אפילו עשיתי קורס בפסיכולוגיה התפתחותית של ילדים. אני מגיעה מאוד מפוכחת לשלב הזה וברור לי שצריך לעשות ילדים רק אם אתה מאה אחוז בעניין של לגדל בן אדם. לא כי ריק לך. לא כי כולם עושים. ולא כי בא לך על פרויקט. אני מבינה שלא יהיה הרגע הזה שבו אני אגיד, אני מוכנה לשים את כל החיים שלי בצד, אבל אני מחכה למצוא את הבשלות הזאת בתוכי. בסוף מפחיד אותי לדפוק אותם. החוויות שלי בתור ילדה הן חוויות לא פשוטות ואני לא רוצה להעביר אף בן אדם את הדבר הזה. לא רוצה לגרום למישהו איזשהו סבל או לצלק אותו לכל החיים".
חוויית הורות יכולה להיות חוויה מצלקת. גם אם תתקני את מה שנשבר אצלך, אולי תייצרי שברים אחרים.
"נכון, אבל אני מרגישה שאנשים שאומרים את זה מורידים מעצמם אחריות. בן אדם שיש לו בעיית עצבים, התקפי זעם, ולא מטפל בזה, יהיו לו התקפי זעם עם הילדים שלו. זה ברור. זה קשר שבו אתה נדרש להיות שני בו. וזה מצב שבו יכולים להתגלגל הרבה דברים. אבל אנשים לא מטפלים בעצמם. הם חושבים שעם הילדים שלהם זה ייעלם. זה לא נעלם. זה לגמרי מתנייד לתוכם. והם גדלים עם הדבר העקום שלך".
במה את תצטרכי לטפל?
"אני מסתובבת עם חוויית בדידות שלקח לי זמן להבין. הייתי מקובלת מאוד, תמיד היו סביבי אנשים. לכן זו חוויית בדידות מהעומק שאת מבינה שאת לבד בעולם מהיום הראשון בו, את מרגישה את הקצוות של החיים ולכן נורא מרגישה את המוות. זה רגש שמייצר הרבה חרדה. אם נופלים טילים, אני בטוחה שהם ייפלו עליי. הדרך היחידה להתמודד עם זה היא טיפול. ניסיתי הרבה דברים, את כל סוגי האלטרנטיבות, עד שהגעתי לאנליזה. זה שינה לי את החיים. אני מרגישה מחוברת לעצמי".
מחוברת אבל גם מרוששת. זה יקר לאללה.
"זה הכי יקר בעולם. זה מתיש. אבל גם כשלא היה לי שקל על התחת עשיתי את זה. הבנתי שזה מה שיציל לי את החיים".
בימים אלה היא כותבת יחד עם חברתה הטובה שיר ראובן מחזה ראשון לתיאטרון הקאמרי. קומדיה דרמטית מוזיקלית סביב המסע לפולין של צעירים. "הטיול לאושוויץ הוא ה'ששטוס' של התיכון. יש שם הכול. הורמונים, רגשות, הכול מציף אותך. לצערי אני לא הייתי במסע הזה. אפילו לא העזתי לבקש מאמא שלי כסף, למרות שנורא רציתי כי כל הבנים בבית ספר נסעו. עד היום אני אוכלת את הלב על זה".
את מספרת בהופעה על זה שאת לא מסוג הבחורות ששוכחות לאכול. עדיין נותנת למחשבות האלה לנהל אותך?
"זה מעסיק אותי כיום הרבה פחות. תמיד יבוא לי קצת לתקן, אבל באוברול הכללי אני כבר לא שמה יותר מדי על המשקל. אף פעם לא הייתי באובסס על זה, אבל כן הייתי בניתוק רגשי מהגוף שלי. בצבא לא הייתי מסתכלת בכלל על הגוף שלי. בגלל שעליתי במשקל ולא אהבתי את זה, לא הייתי מסתכלת עליו בכלל. הייתי מסתכלת על הפנים, לראות שאין לי חומוס מסביב לפה, נותנת לעצמי חמישה דרקונים ויוצאת מהבית. לא הסתכלתי על מראות. וזה מקום רע שמייצר ניכור לגוף.
"שנים גם היו לי עניינים עם נשיות. אמרו לי כל הזמן: אם את רוצה להיות אישה נחשקת, יש מין אבטיפוס לאיך זה צריך להיראות. ואני הרגשתי שאני לא הדבר הזה. לא יעזור כמה אני אנסה. אבל אז גדלתי, ואיתי גם העולם, והתחלתי להבין שאת יכולה להיות נורא חזקה ושזה יהיה נשי. פתאום המציאו את ביונסה. שנים הרגשתי שאם אני רוצה שבן יימשך אליי, אני צריכה להיות רכה ולתת לו להציל אותי. אני לא יכולה להגיד לו: בוא אני אגיד לך מה הולך לקרות ובוא תשמע את הדעות הנחרצות שלי על העולם. האנרגיה שלי היא לא האנרגיה הנשית הקלאסית. אז תמיד הרגשתי שאני לא אהיה נחשקת. זה מייצר הרבה תסבוכים. גם בגלל הגודל שלי. היום, גם אם לפעמים מפריעים לי דברים, אז לא נורא. אז יש קצת שערות ברגליים, לא נורא. מי יחפש אותי שם. בכלל, גיליתי שהמודל שגדלתי עליו מאוד לא נכון ביחס לגברים. כל גבר סטרייט שאני שואלת אותו מי האישה הכי סקסית בעולם אומר לי: קרן פלס. שהיא לא טוויגי. היא אישה בוסית. כך שכולם צריכים מה זה לנשום עמוק ולהירגע".
פורסם לראשונה: 06:57, 17.12.21
