ישראל היא מדינה שמזמנת אינספור נושאים ראויים לקולנוע תיעודי-פוליטי. לעיתים נראה שנדרש מאמץ מיוחד כדי למצוא היבט של המציאות שבה אנו חיים שאינו מהדהד את השסעים המעמדיים, התרבותיים, העדתיים, הדתיים והמוסריים של המקום. מבחינה זו קיומו של סרט כמו "הלאפ דאנס האחרון" (שמוקרן בימים אלו בסינמטק תל אביב) נוגע, בעצם קיומו, בלא מעט קווי שבר בחברה הישראלית העכשווית. נושאו מאפשר לו בו זמנית להיתפס כמעשה של העזה פוליטית וחתרנות נדרשת, והן כסרט ריאקציונרי הפועל בשירותם של אלו המנצלים ומשעבדים את הגוף הנשי.
בפברואר 2020 הוצאו צווי סגירה כנגד שלושת מועדוני החשפנות הגדולים של תל אביב. היה זה ניצחון לארגונים שפועלים להוציא מחוק לחוק כל צורה של עיסוק שבו כרוך הגוף הנשי – מאיסור על פורנוגרפיה, דרך סגירת מועדוני חשפנות וכלה בהפללת לקוחות של נשים בזנות. באחת ההפגנות המצולמות בסרט, והמתרחשת מול מועדון חשפנות, המשוואה הפשוטה והפשטנית הופכת לסיסמת הקרב: "חשפנות היא זנות היא סחר בבני אדם".
מול עמדות פסקניות אלו יש לסרטו של ישראל (ישרי) הלפרן מענה פשוט, גם אם הוא פשוט מדי: אוסף מונולוגים של נשים שהתפרנסו מחשפנות. רובן מוצגות בפנים גלויות (אחת מהן, שמגיעה מרקע דתי, מצולמת כצללית על רקע תאורה אחורית). שמה של כל אחת מהן מצוין כשם פרטי, ולאחריה האות הראשונה של שם המשפחה. ליד השם מצוין תחום העיסוק הנוסף או ההשכלה שיש לה – לרובן תארים אקדמיים (היסטוריה של האמנות, פסיכולוגיה, הנדסה וניהול). זהו ניסיון למסגר אותן כנשים משכילות, בעלות עצמאות מחשבתית ויכולת ניסוח (כפי שכמה מהן בהחלט מפגינות). הסרט מערער לחלוטין את קטלוגן כלא יותר מבובות נטולות בינה, המנוכרות לזהותן וגופן, המדברות בשליחות הגברים הטורפים שמנהלים את המועדונים ואלו שמבקרים בהם.
מול הקטעים הקצרים שצולמו בהפגנות השונות, הסרט מקדיש את מרבית זמנו להצגת החשפניות כמי שרואות בעיסוקן לא רק מקצוע לגיטימי שבו הן בחרו, אלא כדבר שהן חוות מתוך עמדה של העצמה מינית. אחת מנקודות המפגש המתרחשות במהלך הסרט הוא בין צילום מסך טלוויזיה ובו ריאיון מצולם עם ענת גור (המוצגת בכתוביות, באותו פורמט של הצגת שם החשפניות, כענת ג.), פסיכותרפיסטית שכתבה ב-2008 את הספר "מופקרות: נשים בזנות". בריאיון גור מתארת את האלימות הקשה שאליה נחשפות נשים בזנות, בהקשר של כתבה שעוסקת במועדוני חשפנות. כמה דקות לאחר מכן מדברת החשפנית גלי על חווית הקריאה של הספר זמן קצר לאחר שהחלה לעבוד בחשפנות, ועל האופן שבו היא דנה בינה לבין עצמה האם הדברים הכתובים בו משקפים את חווייתה ותחושותיה. במיטבה, הפרספקטיבה הניתנת במונולוגים של החשפניות עומדת מול הגישה האדנותית של פעילות בארגונים המנסים לסגור את מועדוני החשפנות, ומדברות, כנציגות כל המין הנשי, גם בשמן של החשפניות.
נכחתי בהקרנת הבכורה של הסרט במסגרת התחרות לקולנוע התיעודי הישראלי בפסטיבל הקולנוע חיפה. אולם הסינמטק הקטן היה גדוש באנשים, בעיקר בנשים, שהיה להם קשר ישיר לעשיית סרטו של הלפרן ולתחום העיסוק המוצג בו. כשם שהסרט נוקט עמדה מאוד ברורה, כך גם היה הלך הרוח באולם. הרגעים בסרט בהם הוצגו מפגינות למען סגירת מועדוני החשפנות ונשמעו הטענות הגורפות לגבי תחום העיסוק, עוררו הד ניכר של מורת רוח בקרב הקהל. הרגעים שבהם פעילות איגוד החשפניות זוכות לכתף קרה מנציגות הארגונים "המדברות בשמן", היו המקוממים ביותר עבור הצופות.
מעבר לסוגיה הספציפית שעולה בסרט, יש חשיבות ל"לאפ דאנס האחרון" כסרט שעוסק בביקורת מפרספקטיבה אישית על סוגיה פרדוקסלית מבחינה פוליטית. מאבק "נאור" בשם המין הנשי לסגירת המועדונים, המתבצע באופן לא נאור כנגד רצונן של החשפניות. סרטו של הלפרן מציע הנגדה בין סיסמאות פמיניסטיות מצד אחד ומונולוגים מהשני. עם זאת, זו פרספקטיבה מוגבלת וקלה מדי להשגה.
נראה שמשני הצדדים יש גורמים נעלמים שהיו צריכים להיות חלק מהסרט. מהצד של החשפניות אין נוכחות לבעלי המועדונים (למעט מנהלת סימפטית במיוחד של אחד מהם), או ללקוחות. אין ניסיון אמיתי לבחון או להתייחס לצדדים המורכבים יותר בתחום עיסוק זה, שחשד עולה שהם פחות נעימים מההתנסויות של הדוברות בסרט.
מהצד של הארגונים הנלחמים למען סגירת המועדונים, סביר להניח שגם אם היה ניסיון לקיים ריאיון רציני עם נציגות הארגונים, הלפרן (שכבר עשה סרט על רקדנית על עמוד, וסרט אחר על אבות גרושים), לא היה האדם שלסרטו הן היו שמחות להתראיין. אבל יש כאן שאלות שדורשות התייחסות והקשורות להגדרות של פעילות פמיניסטית, ושל תהליכים רחבים יותר בתרבות והפוליטיקה הישראלית, שמייצרים שיתופי פעולה בין פעילות פמיניסטית ומגמות שמרניות בחברה הישראלית. אפשר לא לקבל את המסר ש"הלאפ דאנס האחרון" מנסה לקדם, או להסתייג מהאופן המוגבל בו מסר זה מנוסח. אבל עצם היותו סרט שמעז להביע עמדה "לא נכונה" פוליטית, ונכונותו להתעקש על השמעת קולן של נשים שאחרים מדברים בשמן, מקנה לו ערך.
