חלומות וסיוטים מעסיקים לאחרונה את הבמאית והיוצרת שירין נשאט, איראנית גולה שמתגוררת בניו יורק ונחשבת לאחת האמניות המוערכות בעולם. זה בא לידי ביטוי בעבודות האמנות שלה, וגם בסרטה העלילתי החדש "ארץ החלומות" שהוצג בפסטיבל ונציה האחרון, ובו מככב השחקן מאט דילון.
"רוב החלומות שלי שהקלטתי והפכתי לווידאו-ארט עסקו בפחדים שלי, וגם הרבה באיראן עצמה", חושפת נשאט בפגישתנו במועדון הטניס בלידו של ונציה. "רבים אמרו לי שחלומות לא תמיד מגיעים כסיוטים, שהם לא תמיד על פחד, אבל בסרטי, 'ארץ החלומות', החלומות משקפים את הפחדים של הדמויות. מישהו אחר ציין באוזניי שבחלומות יש לפעמים שיקוף לרצונות ולתקווה, אבל אני מניחה שזה לגמרי תלוי באדם החולם. אם אתה אפגני, לא סביר שהחלומות שלך יהיו יפים. אני מרגישה שהתת-מודע שלנו מוגדר בידי מי שאנחנו, ותלוי במצבנו הרגשי, הפוליטי והמשפחתי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
על מה חלמת אתמול בלילה?
"לפני כמה לילות היה לי חלום ממש מעניין. בחלום נתקלתי באחד מחבריי, יוצר קולנוע מצרי שאת דעתו אני מאוד מעריכה, הראיתי לו את 'ארץ החלומות' ושאלתי: 'אחמד, אהבת את הסרט?'. הוא התיישב על המיטה ואמר: 'שירין, קשה לי לומר לך את זה אבל זה לא סרט טוב. אבל יש לי רעיון: שדונלד טראמפ יערוך אותו, ואז הוא יהיה סרט מצוין. טראמפ הוא עורך מצוין!'. אני לא צוחקת. באמת חלמתי את זה, וגם סיפרתי את החלום לאחמד והוא מת מצחוק. תמיד יש לי רק סיוטים, וזו הפעם הראשונה שהיה לי חלום מצחיק".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אימה, שעדיין מתגוררת באיראן, מופיעה אף היא כדרך קבע בחלומותיה. "זה בגלל שאני מדברת איתה מדי יום. אמא כבר בת 92, ואם היא תמות, הקשר האחרון שנותר לי לאיראן ייעלם גם הוא", היא מספרת. "אמא שהיא מולדת – היא תמה חוזרת בחלומות שלי. בכל פעם שמצאתי את עצמי מפחדת בחלום, אמא הייתה שם ויכולתי לרוץ אליה. מעניין לראות איך החלומות שלי מראים את הפחד שאובדן אמא שלי יהיה שווה ערך גם לאובדן המולדת".
לא רק חלומות וסיוטים טורדים ומרתקים את נשאט - בעבודותיה היא גם משתמשת בגוף האישה. בסרט תיעודי חדש ומעניין, "גוף האמת", סיפורה של האמנית מובא לצד סיפורן של שלוש אמניות חשובות ומוערכות נוספות - מרינה אברמוביץ' הסרבית, סיגלית לנדאו הישראלית וקתרינה סיוורדינג הגרמנייה. המשותף לארבע הוא שבמרכז יצירתן ניצב גופן, ובאמצעותו הן מתרגמות את החוויות של המלחמה, האלימות והדיכוי שחוו בעבר.
בסרט, שישודר ב-8 HOT (שני, 22:00) וניתן יהיה לצפות בו גם ב- HOT VOD, מסבירה נשאט כי "אני משתמשת בגוף שלי הן כישות חושנית והן כמרחב פוליטי. העבודות שלי מתרכזות בניגודיות, גבריות ונשיות, מקומה של האישה, תפקידיה וגופה בהקשר לדת. אני מרגישה שברירית מאוד, פגיעה, חסרת ביטחון, מודעת לעצמי, אבל אני יכולה להיות חזקה מאוד ובטוחה בעצמי. ונועזת וחסרת פחד. אני חושבת שזה נובע מהעובדה שאני אמא, שסבלתי בגופי, כולל מאנורקסיה. הגוף הוא הכלי שלי. אני משתמשת בו כדי להציג את הביטחון העצמי שלי, ובאותה מידה את השבריריות שלי".
Body of Truth הטריילר
ב"גוף האמת" היא מדגימה איך החיים בעיר הולדתה באיראן השפיעו על הניגודיות שמאפיינת את חייה ואת עבודתה. "נולדתי בתקופת השאה (שושלת אימפריאלית שראתה את האומה האיראנית כממשיכה של האימפריה הפרסית הקדומה - א"ק), בר'אזווין שבצפון-מערב איראן, עיר דתית שהתגוררו בה בני מעמד הביניים. הוריי היו מודרניים מאוד. אבי היה רופא ושלט בכמה שפות, ואמא הייתה 'תמיד אירופאית מאוד'. בצד אחד של העיר נשים הלכו עם רעלה, ובצד שני עם חצאית מיני.
"אחד הנושאים שמושכים אותי כאישה הוא הכוח המיני של הנשים, והטאבו בתרבויות האיסלאמיות בנוגע למתח המיני ולנושא של פיתוי במרחב הציבורי. לא מדברים על הסוג הזה של מיניות שמוסתר מתחת לעור, אבל אפשר להרגיש אותו באוויר. יש דרך שבה הנשים שולטות במידה מסוימת במיניות, וזה אירוני מאוד כי הן מכסות את גופן".
"אחד הנושאים שמושכים אותי כאישה הוא הכוח המיני של הנשים, והטאבו בתרבויות האיסלאמיות בנוגע למתח המיני ולנושא של פיתוי במרחב הציבורי. יש דרך שבה הנשים שולטות במידה מסוימת במיניות, וזה אירוני מאוד כי הן מכסות את גופן"
וכך, מצד אחד הייתה נשאט חשופה לקהילה שמרנית ודתית מאוד, ומצד שני אביה היה מודל חיקוי מתקדם ומודרני עבורה ועבור אחיותיה. "אבי חלם על המערב ועשה לו רומנטיזציה. הוריי השילו לאט-לאט את הערכים המסורתיים, וכך גם אני. אבא עודד את הבנות שלו להיות אינדיבידואליסטיות, לקחת סיכונים, ללמוד, לראות את העולם. הדיכוטומיה שחוויתי בעיר הולדתי למעשה שיקפה את הדיכוטומיה, הדואליות והסתירות שהיו קיימות במדינה באותה תקופה".
בצעירותה נשלחה נשאט לפנימייה קתולית קשוחה בטהרן ופיתחה שם הפרעות אכילה. כמה שנים מאוחר יותר, ב-1975, אביה החליט לשלוח אותה לארה"ב, על מנת שתרכוש השכלה ראויה באוניברסיטת ברקלי היוקרתית שבקליפורניה. "הגעתי לאמריקה כי הכריחו אותי. אבא רצה שאקבל חינוך טוב. כשהגעתי לשם בגיל 17 שנאתי את אמריקה. רציתי לחזור לאיראן, אבל אז פרצה המהפכה האסלאמית ב-1979 ולא יכולתי לשוב הביתה. באיראן הייתה מלחמה, ואני הייתי תקועה בארה״ב לבד. הרגשתי בודדה, פגיעה וחסרת כל שייכות. הייתה חסרה לי החמימות המשפחתית. בעשר השנים הבאות לא ראיתי את משפחתי, וכך בעצם התרגלתי לארה״ב, והיא זו שבהמשך גם עזרה לי להתמודד עם מצבי ולבנות את מי שאני היום. זו התגשמות חלום, לא?"
במהלך שנות ה-80 השתקעה בניו יורק, שם כאמור היא מתגוררת עד היום, ויחד עם האדריכל והאמן קיונג פארק, שהיה בן זוגה באותם ימים ובהמשך אף נולד לשניים בן, סיירוס, ניהלה חלל אמנות ומרכז תרבות אלטרנטיבי. אחרי ניסיונות כושלים להפוך לציירת, נשאט שבה למולדתה ב-1990 ונחשפה לשינויים שפקדו את ארצה, שהפכה זה מכבר לארץ האייתולות. "זאת הייתה אחת החוויות המטלטלות שחוויתי. הלם גדול", היא סיפרה בעבר בריאיון. "הפער בין מה שזכרתי מהתרבות האיראנית לבין מה שהייתי עדה לו עם שובי היה עצום. השינוי היה מפחיד ומסעיר בו-זמנית, והוא בא לידי ביטוי במראה החיצוני ובהתנהגות של האנשים".
נשאט שבה לעסוק באמנות, ובאמצעותה היא בחנה ועיכלה את השינוי שחוותה. בהתחלה היא הציגה סדרת צילומים שנקראה "הנשים של אללה" והציגה נשים שמסתתרות מאחורי רעלות, אוחזות אקדח או תיקי פליטים, ועורן ופניהן מעוטרים בשורות של שירה פרסית חושנית. עבודותיה המחישו את השינוי שטלטל את איראן מאז המהפכה החומייניסטית, את האובדן ואת דיכוי הנשים - ניגודים פרדוקסליים ומשלימים של יופי ואלימות, טוב ורע, חיים ומוות.
בתקופה ההיא חייה נעו על קו ניו יורק-טהרן, עד שב-1996 נעצרה בשדה התעופה בטהרן, ומאז נאלצה לגלות מארצה ונאסר עליה לחזור אליה. בעבודותיה היא מרבה לעסוק בחייה בגולה. "כן, אני לא יכולה לחזור לאיראן, אני בגלות בגלל העבודות שלי", היא נאנחת באוזניי. "ייתכן שגם אמרתי כמה דברים על הממשלה. יש לי פה גדול".
ארץ החלומות - טריילר
במהלך השנים היא ביססה את מעמדה כיוצרת בינלאומית מובילה, שטווח העשייה שלה כולל צילום סטילס, עבודות וידאו, סרטים ומיצבים. יצירות פוליטיות ואישיות כאחד, העוסקות בניגודים בין האיסלאם למערב, בין נשיות לגבריות, בין חיים ציבוריים לחיים פרטיים ובין מסורת למודרניות, ומנסות לגשר על הפערים. הדימויים הפיוטים המהפנטים שלה, האווירה החלומית, הישירות המינית, המחאה נגד דיכוי, אפליה וטאבואים חברתיים, כאב הגלות והנתק ממשפחתה, וכן הטיפול באבל ובחרדות, הפכו אותה למוערכת על ידי רבים, ויצירותיה מוצגות כיום במוזיאונים נחשבים ברחבי העולם.
"המבט בעבודות שלי חשוב מאוד", מסבירה האמנית האיראנית, שמזוהה עם הפס השחור העבה שמדגיש את עיניה היפות. "העיניים בתמונות הופכות למרכז המסר, שהוא כוח טהור. עוצמה רגשית בתקריב שמדגיש את העיניים והמבט. תנוחת הגוף מביעה את סוג הדואליות שאני מתעניינת בה - השילוב בין כוח לפגיעות".
ב-2009 יצא לאור הסרט העלילתי הראשון שלה, "נשים ללא גברים", שעסק בארבע נשים באיראן בשנת 1953, תקופת שלטונו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק, שאותו היא הגדירה כ"מחקר מטאפורי של הפטריארכליות המסורתית של החברה באיראן". הסרט זיכה אותה ב"אריה הכסף" (פרס הבמאית המצטיינת - א"ק) בפסטיבל ונציה 2009, בעוד "לבנון" של שמוליק מעוז זכה ב"אריה הזהב". בפסטיבל שנערך ב-2017 הציגה סרט על הזמרת המצרית הנערצת אום כולתום.
"אני מאוד אוהבת קולנוע כי זה לא משהו שאתה יכול לאסוף ולתלות על הקיר בבית", היא מסבירה מה גרם לה, בין היתר, לפנות לעשייה הקולנועית. "מובן שכשאתה יוצר סרט אתה מקווה למצוא מפיץ - סוגיה מורכבת בסרטים כמו שלי - כדי שיראו אותו כמה שיותר אנשים, אחרת לא תעשה כסף. כלכלית סרט הוא תוצר מאתגר, אבל בעולם האמנות השאלות הן אחרות: כמה זה עולה? האם האמן מצליח בשוק? האם אתה מוכר הרבה עבודות? אם כן, גם מוזיאונים וגלריות יקפצו עליך. בסופו של דבר הכול מסתכם בכסף. בעולם האמנות שונאים אותי על האמירות האלה, ולכן אני לא יוצאת הרבה בהצהרות כאלה.
"אני אומנם מצליחה, אבל הסיבה לכך שפניתי לקולנוע הייתה שהוא פונה לקהל הרחב. אנשים קונים כרטיס ב-10 דולר לסרט, ועדיין זה קשה כי אני לא מרוויחה מזה, ובסופו של דבר הוא גם לא זוכה לתפוצה רחבה במיוחד, אפילו שבזבזתי עליו שש שנים. כשאני מצלמת פורטרט זה לוקח לי עשר דקות, ואני יכולה למכור אותו בהון. האקטיביסטית שבי אוהבת את הקולנוע כי הוא נגיש, וגם האנשים באיראן יכולים לראות אותו".
נשאט, שרואה בעצמה דוגמה נהדרת לשורדת, מעידה שבתקופת טראמפ חשה לראשונה עוינות בשל מוצאה. "בפעם הראשונה מאז שהגעתי לאמריקה גם אני חוויתי גזענות. טראמפ התחיל להפעיל את התקנות נגד המוסלמים ואת החומה עם מקסיקו, וחבר לרפובליקנים שמרנים שהתחילו שיח על 'טיהור אמריקה' ו'לעצור הגירה של זרים'. כל זה יצר זעם אדיר בקרב מיעוטים. אפרו-אמריקאים למשל התחילו לחוש שוב, אחרי שנים, את העוינות. זו כבר לא אמריקה שהכרתי פעם".
לאן את מרגישה שייכת עכשיו?
"אני גרה תקופה ארוכה יותר בארה״ב משגרתי באיראן, אבל מבחינה רגשית תמיד הרגשתי מאוד איראנית. ועדיין, אם תקיף אותי באיראנים, אני ארגיש קצת לא שייכת. גם באמריקה, בעיקר בעיירות הקטנות, אני מרגישה לא לגמרי חלק. יחד עם זאת, בתקופת טראמפ הבנתי שאם אני מרימה קול צעקה כלפי הממשל האיראני, ויוצרת אמנות חדה כסכין, אין סיבה שלא אוכל לדבר גם על אמריקה. מה עוצר בעדי? העובדה שאני מיעוט?
"עכשיו, כשאני אזרחית ארה"ב, יש לי גם הזכות לבקר ולהשמיע את הקול שלי כאמנית. אז נסעתי לניו מקסיקו שמלאה במיעוטים - אינדיאנים, אפרו-אמריקאים, מהגרים היספנים - כדי ליצור את הסרט 'ארץ החלומות'. נוצר ביני לבינם חיבור ולראשונה הרגשתי שייכת ואמריקאית, כי כולנו חלקנו את אותם הפחדים והחששות".
גם על הרשתות החברתיות יש לה לא מעט ביקורת: "למדיה החברתית יש שליטה עלינו, וזה די מפחיד. בעידן טראמפ תיאוריות הקונספירציה תפסו תאוצה במדיה החברתית, והוא הצליח לרתום את התיאוריות האלה לטובתו. טוויטר ופייסבוק למעשה היו גורם משמעותי ביצירה של קהילות שזרמו עם השטויות שלו וביצירת מחנות. הממשל בארה"ב הפך אז לתיאטרון של אבסורד, ממש כמו באיראן עם חומייני והחבר'ה מהרפובליקה האיסלאמית, ששטפו את המוח לסקטור שלם של אנשים חסרי השכלה דרך פנאטיות, ודרך זה שעודדו אותם להאמין בדברים שלא היו ולא נבראו", היא אומרת ומוסיפה: "מה שהם עושים הוא בעצם חדירה לתת-מודע, ואלוהים ודת משחקים תפקיד משמעותי בתהליך הזה. טראמפ עשה בדיוק את אותו הדבר. הוא מאוד מושך בעיני הקהילה הנוצרית הסופר-שמרנית, שלא מאמינה בהפלות או בהומוסקסואליות. הם ממש מסוכנים".
את בוודאי היית מאושרת שג'ו ביידן הביס את טראמפ ונבחר להיות נשיא.
"כולנו חששנו שלטראמפ יש סיכוי מהותי לנצח שוב. בתקופת הבחירות, שהייתה מאוד בעייתית בגלל הקורונה - שעוררה גזענות והובילה לצניחה כלכלית ולהפגנות על גזענות - הרגשתי שהכול מתפרק, בין היתר בגלל היעדר הנהגה. אנשים שחורים מתו ברחובות, וטראמפ בתגובה הלך ותמך ב'עליונות הלבנה'. קרו דברים הזויים.
"בזמנו חבריי ואני חשבנו שנוכל להירגע קצת אחרי הבחירות והניצחון הדמוקרטי, אבל עכשיו כל המדינה במצב של כאוס והגזענות מרימה את ראשה שוב. תוסיף לזה את היציאה של הצבא האמריקאי מאפגניסטן ואת הכאוס שאמריקה יצרה שם - פעולה שמבחינתי היא זלזול תהומי בזכויות אדם. כל אלו הובילו אותנו למסקנה שזה כבר לא משנה מי עומד בראש השלטון בארה"ב, כי בסופו של דבר מי ששולט זה הממשל האמריקאי עצמו והוא מקרה אבוד, מא׳ ועד ת׳".
"עכשיו, כשאני אזרחית ארה"ב, יש לי גם הזכות לבקר ולהשמיע את הקול שלי כאמנית. אז נסעתי לניו מקסיקו שמלאה במיעוטים - אינדיאנים, אפרו-אמריקאים, מהגרים היספנים - כדי ליצור את הסרט 'ארץ החלומות'. נוצר ביני לבינם חיבור, ולראשונה הרגשתי שייכת ואמריקאית, כי כולנו חלקנו את אותם הפחדים והחששות"
נשאט לא מסתפקת בזה, ומוסיפה כי "ביידן נראה כיום כמו טראמפ. מה שאמריקה עשתה מבחינת מדיניות החוץ שלה פשוט בלתי מתקבל על הדעת. כל הרעיון הליברלי הזה של 'אם יהיה לנו ממשל דמוקרטי, הכול יהיה בסדר' כבר לא נכון. כולם מפחדים ומופתעים בעקבות המעשים של ביידן באפגניסטן. אי אפשר היה לתאר שמשהו כזה יקרה. מבחינתנו הוא נפל לתהום אחרי כמה חודשים בלבד. אם יעיפו אותו מהשלטון, לא יהיה לי אכפת. התפכחתי לגמרי. מה שקרה באפגניסטן גורם לי להתבייש בזה שאני אמריקאית. ואני לא לבד, אמריקאים רבים מרגישים כמוני. ביידן הפך לעוד בובה, וזה גורם לכולנו לתהות מה צריך לעשות הלאה, מה בעצם האלטרנטיבה?
"הבעיה היא שהאמריקאים לא מבינים איזה תפקיד עצום יש להם בהרס חייהם של אנשים אחרים: באפריקה, בעיראק, באפגניסטן, באיראן. בגלל האמריקאים אנחנו תקועים באיראן עם המהפכה האיסלאמית כבר 40 שנה".
את יכולה להבין את המקור לשנאה העצומה ששוררת בין איראן לישראל?
"זו שאלה מאוד מורכבת. אני אמנית שמעניינת אותה האנושיות, וסבורה שכולנו יחד באותה קלחת. הרעיון הזה של גבולות והבדלים אתניים ודתיים כבר לא רלוונטי, לא בתקופת המדיה החברתית והקורונה. כאיראנים מגדלים אותנו לשנוא ישראלים, ככה שטפו לנו את המוח. אמרו לנו שיהודים שונאים מוסלמים ושמוסלמים צריכים לשנוא יהודים, ולצערי זו תפיסה שכבר השתרשה. האיראנים הפכו לגזענים, אפילו כלפי האפגנים, והם חשים עליונות.
"היחסים בין ישראל לאיראן מורכבים לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם בממד האנושי. יש לי חברים שהם יהודים-פרסים, ואמנים לא רוצים לעבוד איתם או למכור להם עבודות רק כי הם יהודים. זו בעיה תהומית".
