כשהעיתונאית הישראלית שרון ניצא התבקשה על ידי העיתון האיטלקי החשוב "לה רפובליקה" לכתוב על הטבח ב-7 באוקטובר, היא ראתה בבקשה הזאת מלאכת קודש, במיוחד כשהתקשורת והרשתות החברתיות באיטליה רחוקות מלתמוך בישראל. "כרגע התקשורת האיטלקית עוסקת בעיקר בפגיעות של צה"ל ביוניפי"ל, מאחר וכאלף חיילים איטלקים משרתים בכוח הרב-לאומי הזה", היא מסבירה. "הפגיעות האלה מוצגות שם לרוב כ'פשעי מלחמה'. ההקשר הרחב של הפרות החלטת האו"ם 1701 ופתיחת המלחמה על ידי חיזבאללה והטבח הנורא שעשה חמאס ביישובי העוטף, לא מקבלים שם מקום ראוי. רחוק מזה. דעת הקהל לא יודעת על זה כלום. בקושי יודעים שם שיש בישראל כבר יותר משנה כ-70 אלף מפונים מהצפון.
"'לה רפובליקה' הוציא במקביל לספר שלי ספר שכתב העיתונאי העזתי סאמי אל אג'רמי על המלחמה. הספר שלו הושק ב-7 באוקטובר, וקיבל הרבה יותר חשיפה משלי. ב-6 באוקטובר תכנית הטלוויזיה הכי נצפית באיטליה הזמינה את סאמי לראיון, לא אותי. יש לי כמה שותפים למשימה, ובזכותם התארחתי בתכנית טלוויזיה מאוד חשובה, RAI 1, יחד עם ד"ר יובל ביטון 'הרופא של סינוואר', שמופיע גם בספר שלי, שאותו הבאתי לרומא על חשבוני כדי לעזור לי בהשקת הספר".
העם האיטלקי חושב בדיוק כמו התקשורת שלו?
"צריך להבדיל בין תקשורת מיינסטרים והרשתות החברתיות לבין דעת הקהל. יש מיעוט רועש שמשתלט על השיח האיטלקי, אבל אני חושבת שרוב העם השקט, שלא יוצא להפגין, שלא מתעניין יותר מדי במדיניות חוץ, מזהה שישראל מייצגת חזית של מאבק משותף נגד קיצוניות איסלאמית – נושא שמוכר להם היטב. בסופו של דבר העם, ברגע היחיד שבו הוא יכול להשפיע, כלומר בבחירות, מצביע יותר ימינה. הממשלה באיטליה היא כרגע ימנית ובגדול עוזרת לישראל, למרות פרשת יוניפי"ל וההכרזות העוינות על ישראל".
הספר "7 באוקטובר 2023 - ישראל: היום הארוך ביותר", יצא לאור בתחילת החודש באיטליה כמוסף של "לה רפובליקה" וכספר, שאותו מקדישה ניצא לאוליבר, בנו התינוק של נדב קיפניס. אוליבר נולד באוגוסט האחרון, עשרה חודשים אחרי שסבתו לילך, סבו אביתר (תרי) ואבשלום הרן, דודו של נדב, נרצחו בטבח ובני משפחתם נחטפו לעזה.
"הספר נכתב מנקודת המבט של הקורבנות, הניצולים, המצילים והעיתונאים - כל מי שהיה בשטח באותו היום - ובנוי כתסריט של סרט דוקו-אימה. מין 'פאודה', רק אכזרי פי אלף", אומרת ניצא. "הוא מאוד דומה לדוקו של כאן, 'היום שלא נגמר', או לפרק ב'עובדה' על קיבוץ בארי. הוא רק ממוקד בהרבה יותר זירות. הספר הוא אוסף של עובדות בלבד, תחקיר עיתונאי קפדני שמבוסס על ראיונות, עדויות, סרטונים ('סרט הזוועות' ועוד - י"ב), התכתבויות ווטסאפ, הקלטות של שיחות, קבוצות טלגרם בערבית של ה'עיתונאים' העזתיים שדיווחו מתוך ישראל בזמן אמת - וכל החומר מוצלב כדי לתת לו רצף כרונולוגי. אני משחזרת בספר את הדינמיקה של הטבח הנורא מנקודות מבט שונות, בניסיון לתת שם ופנים לפחות לחלק קטן מאינספור הסיפורים הטרגיים שסימנו את הדף האפל ביותר בתולדות מדינת ישראל".
הספר, שעל עטיפתו מתנוססת תמונתה האייקונית של ולאדה פטפוב, צעירה בת 26 שניצלה מהנובה עם ארוסה, כולל גם ראיון עם אילנה קוריאל - עיתונאית "ידיעות אחרונות" ו-ynet, ובנוסף גם ציטוטים מתוך צ'אט הכתבים של 'ידיעות' שפורסמו אונליין בזמן המלחמה. חלק מהספר נותן מקום לרועי וסמדר עידן ז"ל ומשפחתם, בעיקר לסיפור הצלתם של ילדיהם עמליה ומיכאל, שהסתתרו בארונות הבית כשאחותם אביגיל בת השלוש נחטפה לעזה. עמליה ומיכאל חולצו על-ידי יחידת יהל"ם, ונמסרו אחרי יותר משתים עשרה שעות לאילנה קוריאל ביציאה מכפר עזה.
איזה נושאים שלא קיבלו חשיפה מספקת בחו"ל מקבלים במה בספר?
"המעורבות הגדולה של אזרחים עזתיים בטבח. כ-2,000 מהם חצו את הגבול באותו יום לאחר ששמעו בתקשורת על הטבח, או משום שנענו לקריאה של מוחמד דף להצטרף בשמונה בבוקר. הטבח פגע גם באזרחים ערבים ישראליים, חלקם נחטפו ונרצחו וחלקם הגנו עלינו מתוקף תפקידם כחיילים. בקושי יודעים באיטליה שיש חיילים מוסלמים בצבא!".
מה היה קורה אם היית כותבת את הספר הזה לקהל הישראלי?
"הממצאים היו שונים לגמרי. זה ספר שמדבר לעולם שלא מבין למה 7 באוקטובר היה פצע כזה נורא ומטורף. בפרק השלישי אני מנסה לעשות קצת סדר ביחס לצבא ואני מדברת על כל מה שידוע על הלילה שלפני הטבח, שבו הם לא פירשו נכון דברים בגלל הקונספציה, מונח שאף אחד לא שמע עליו באיטליה. אני נותנת זווית אנושית לצבא. בחו"ל, כמה עצוב, חושבים שהם פושעים".
ניצא (41) נולדה במילאנו ב-1983 לאבא איטלקי ולאם פליטה ממצרים. ב-2002 עלתה לישראל. "קבלת הפנים שלי הייתה הפיגוע באוניברסיטה העברית בירושלים. הגעתי יום קודם כדי להירשם לאוניברסיטה", היא מספרת. היא למדה לימודי איסלאם, מזרח תיכון ומדעי המדינה ועבדה שנים רבות כעיתונאית עצמאית וכמפיקה. במשך שנתיים גם שימשה ככתבת "לה רפובליקה" בישראל, ועסקה בסיקור של הסכמי אברהם, "שלא קיבל מספיק חשיפה תקשורתית באירופה, למרות הממדים ההיסטוריים של האירוע".
ב-7 באוקטובר שהתה ניצא במצפה רמון. "האחיינית שלי משרתת בגבול עם מצרים, והייתי בדרך לדרום העוטף לבקר אותה", היא אומרת. "כמו כולם לא חשבתי שיקרה אסון כזה, אבל אז האחיינית התקשרה להגיד לי לא לבוא. מיד התחלתי לקבל כמו כולם את כל ההודעות והסרטונים, והבנתי שאנחנו מול אסון מטורף, חמור בהרבה מהמחדל של מלחמת יום הכיפורים; שזו הולכת להיות המלחמה הכי קשה בהיסטוריה שלנו. השם הראשון שהותר לפרסום היה של אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב אותו הכרתי, שיצא להגן על קיבוץ כפר עזה ונרצח. לכולנו לקח הרבה זמן לנתח את הסיבות ולהבין את גודל ממדי האסון.
"אחרי זה הייתי בכל מקום אפשרי בעוטף, אבל לא רק בו. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה ליצור קשר עם משפחות החטופים שיש להם אזרחות איטלקית. התחברתי גם מיד עם נדב קיפניס ופעלתי כדי ליזום מפגש שלו ושל משפחת גולדברג פולין, הוריו של הרש שנרצח, עם האפיפיור. עזרתי לנווט את הראיונות לתקשורת האיטלקית, עבדתי עם כל מיני ערוצי תקשורת כדי להעביר תכנים שמעבירים את המצב ואת גודל האסון".
על מה את חולמת?
"שיחזירו כמה שיותר מהר את 101 החטופים, זה חייב לקרות, ושהמלחמה תסתיים".
