את יצירת המופת הגדולה של מרקורי רב, הסולן וכותב השירים ג'ונתן דונהיו איתר במקום שבו כולם יודעים שהיא נמצאת אבל רק מעטים מסוגלים להגיע לשם - התחתית של התחתית. "נחבטתי בקרקעית, וזה לא רועש שם אלא שקט מאוד", הוא מספר בשיחת טלפון מביתו בהרי הקטסקיל של מדינת ניו יורק. גם כשהוא מדבר ולא שר, אפשר לשמוע את הרמז לקסם שיוצא לו מהגרון בשירים אלמותיים כמו Holes או Goddess on A Highway. אבל עכשיו הסיפור הוא הדרך הארוכה והמייסרת אליהם.
5 צפייה בגלריה
"הייתי האחרון שהחזיק מעמד, אולי אפילו החזקתי יותר מדי". ג'ונתן דונהיו, מרקורי דב
(צילום: GettyImagesIL / Dave Etheridge-Barnes)
מה שקרה הוא שדונהיו כבר היה בטוח שהעולם קיבל את המאסטרפיס שלו: ב-1995, אחרי שהסולן הקודם של הלהקה נטש, דונהיו וחברו שון "גרסהופר" מקווייאק תפסו פיקוד וגם הצליל של הלהקה עבר שינוי משמעותי - פחות רעש ודיסטורשן ויותר עיבודים תזמורתיים, סינמטיים ומלאי נפח, שהעניקו לפסיכדליה של מרקורי רב עושר ועומק. התוצאה הייתה See You On The Other Side, אותו הפיק השותף הקבוע דייב פרידמן. דונהיו מספר שלא היה גאה ממנו באלבום הזה. אלא שהציבור התרשם הרבה פחות.
"אף אחד לא קנה אותו", הוא משחזר. "היינו אז בשיא הבריטפופ, בלר נגד אואזיס, שירים של שלוש דקות. באנו עם מעברים ארוכים וסולו חצוצרה, אז לאף אחד לא היה אכפת". ואז, כמו דומינו, הכול התפרק: חברת התקליטים איבדה עניין, המנהל נעלם, המתופף עזב ודונהיו עבר לפחות שתי אפיזודות של התמוטטות עצבים. "כולם עזבו", הוא מספר, "הייתי האחרון שהחזיק מעמד, אולי אפילו החזקתי יותר מדי".
ובכל זאת, קמת וכתבת את השירים של Deserter’s Songs, שיצא ב-1998. איך?
"אם להיות כן? השירים נשפכו ממני. לא ישבתי ואמרתי 'תכתוב, תוציא תקליט'. הייתי מחוץ לגוף, מוכה טראומה, עד לרצח מוחלט של האגו. פשוט בריכה של ייאוש ומלנכוליה. השירים האלה נשפכו ממני כמו אדם שמדמם אחרי שירו בו. המזל הוא שאני, דייב פרידמן וגארסהופר הצלחנו להפוך את הדימום הזה להקלטה".
בשנה הבאה יימלאו 25 שנה ל-Deserter’s Songs, ואפילו אנשים שזה המקצוע שלהם יתקשו להסביר לא רק איך כל כך הרבה יופי נלכד ברשת של אלבום אחד, אלא גם כיצד הוא שורד כאילו הזמן הוא בסך הכול אבק שכל ילד בן שלוש יכול להביס בנשיפה. מבחינת דונהיו, זה די ברור - הכול טמון באותה ויה דולורוזה (דרך הייסורים). "הסוד של האלבום הוא ההתמוטטות המוחלטת והשחרור", הוא אומר. "אני זוכר את עצמי ואת גראסהופר ודייב אומרים 'זה הסוף, אף אחד לא ישמע את זה'. נעשה את זה בשביל עצמנו ונוציא קסטה בשביל החברים".
ועכשיו יש גם את הצד השני של המטבע - בכנות, בשלב זה אלבום מופת הוא יותר נכס או נטל?
"זאת שאלה מרתקת. דמיין שאתה נכנס לבר בתל אביב והאנשים אומרים לך, 'למה שלא תלבש את הבגדים שלבשת לפני 25 שנים? אנחנו מתים על הבחור הזה מהקולג', הוא יכול לחזור? למה אתה פה ולא הוא?' זה נושא מאוד אמיתי להרבה אמנים, כי בעצם אנשים אומרים לך 'למה שלא תנגן את Goddess On A Highway בהופעה 12 פעמים?' אבל אנחנו משתנים ואנחנו מאמצים את השינוי וחיים לפי השינוי, לפחות אני. אתה צודק, זה נהיה מקום מורכב ללכת בו בכל ערב. אנשים מסתכלים עליך דרך משקפיים מלפני 25 שנה".
עוד במגזין מוזיקה:
"ירדנו על הברכיים"
גם כשהם צועדים בין הטיפות, מרקורי רב דואגים לעשות את זה בסגנון ובקצב שלהם. לשתי ההופעות בפסטיבל הפסנתר בתל אביב (שיתקיימו ב-2 בנובמבר במוזיאון תל אביב), למשל, הם יגיעו עם פורמט מיוחד, אקוסטי ואינטימי, שיכלול לצד השירים המוכרים גם שירים שהם לא מרבים לבצע בהופעות וכן סיפורים על מסע ייחודי שנמשך כבר כמעט 40 שנה. "רצינו להתחבר לשירים כפי שהם נכתבו", מסביר דונהיו. "לא כתבתי אותם מיד עם תזמורת בסגנון דיסני. לא היה לי אולפן צמוד. את The Dark is Rising (השיר הנפלא שפותח את All Is Dream מ-2001) כתבתי במשך חודשים על כל פסנתר שנקרה בדרכי".
יש בזה גם סיכון מסוים, כי העושר הוא חלק מסוד הקסם של מרקורי רב.
"אני לא חושב על זה כסיכון אלא כהרפתקה. שיר כמו Holes נהיה כמו החבר הכי טוב שלי, הוא לא שופט אותי ולא עושה כלום מלבד לאפשר לי להישען לתוכו. ככה אני יכול לנהל את השיחה הזאת מול הקהל וגם יחד איתו. אני גם לא מדבר תמיד על השיר - לפעמים זה איפה היה הלב והראש שלי כשכתבתי. זאת דרך טובה להגיד תודה לאיזו השפעה בלתי נראית או השראה מהעבר".
בתחילת המאה ה-21, אחרי ש-Deserter’s Songs קטף מחמאות ותארים בשרשרת, מרקורי רב כבר היו אחת הלהקות המוערכות בעולם. בעוד גל הרוקנ'רול של התקופה התחמם על הקווים, הם והפליימינג ליפס (שדונהיו היה חבר בה וגם העבודה עם פרידמן המשיכה את החיבור הפיזי והאסתטי בין הלהקות) נתפסו כחוד החנית של הפסיכדליה/דרים פופ. אלא שהמזל עדיין סירב להרכין ראש בפני הכישרון של מרקורי רב, ואלבום ההמשך ל-Deserter’s Songs יצא בארצות הברית בתאריך מחורבן במיוחד.
"All Is Dream יצא באמריקה ב-11 בספטמבר 2001", משחזר דונהיו. "בבוקר קיבלתי טלפון מגראסהופר שאמר לי לצפות בחדשות. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. באותו זמן חיינו ליד נהר ההדסון והמטוסים התרסקו שם. גראסהופר הזכיר לי שהאלבום שוחרר היום והבנתי שפשוט שכחתי מזה. אפילו המודעות לאלבום שלי פרחה. למעשה, האלבום לא יצא באמריקה במשך שמונה חודשים. מצד שני, אנשים שאלו אותי איך ידעתי לפתוח את האלבום עם שיר כמו The Dark Is Rising".
5 צפייה בגלריה
"היינו צריכים למשכן את כל הגיטרות החשמליות שלנו כדי לשרוד". ג'ונתן דונהיו, מרקורי דב
(צילום: GettyImagesIL / Dave Etheridge-Barnes)
ההצלחה של האלבום לא מובנת מאליה - הוא היה די מנוגד ללהקות שהיו הטרנד של התקופה.
"הסצנה של ניו יורק שהתפוצצה בתחילת ה-2000 הייתה מאוד חשמלית, עם שירים קצרים וקליטים. All is Dream הוא אלבום עדין שעוסק בתת-מודע, לא בקלות רוקדים לצלילים שלו ופותחים בירה ומסתכלים בטלפון. ובמובן מסוים זה הטבע של הלהקה. אגב, חשבתי שאולי חמישה אנשים יקנו את האלבום הזה".
הייתה גם חמיצות על מה שעברתם? סוג של "טוב שנזכרתם"?
"אתה קורא את המחשבות שלי. כן, אמרתי 'איפה הייתם עד עכשיו?' אבל הייתה גם ההרגשה של צניעות, כי קודם לכן ירדנו על הברכיים. תבין, אנשים נורא התלהבו מהגיטרות האקוסטיות ב-Deserter’s Songs. אבל הן היו שם רק כי היינו צריכים למשכן את כל הגיטרות החשמליות שלנו כדי לשרוד. לא נשאר לנו כסף. אחר כך היה הרבה כסף, אבל גם הייתה בנו צניעות בגלל מה שעברנו, עם הבנה שרגעים כאלה לא נועדו לחזור".
אחרי All Is Dream, מרקורי רב החלו להאט את הקצב. האלבום הבא שלהם, Secret Migration המצוין, יצא כעבור ארבע שנים. אלבום נוסף יצא ב-2008 ואחריו הייתה הפסקה של שבע שנים. The Light in You מ-2015 הוא גם אלבום האולפן המקורי האחרון של חברי הלהקה עד היום (ב-2019 הם הוציאו אלבום מחווה לחלוצת הקאנטרי בובי ג'נטרי). "אני לא מתבייש לומר שדברים לוקחים לי זמן", אומר דונהיו, "יש להקות שמוכנות להוציא כל דבר שיוצא להם מהפה כדי לשמוע את עצמם או להופיע בתקשורת כל שלוש שנים. אני לא כזה. הרבה מאוד מתחולל בתוכי. אני לא צריך להתנצל על זה".
5 צפייה בגלריה
האלבום הבא ב-2023. "זה לא תקליט מגפה, אלא הרבה יותר מקיף". מרקורי רב
(צילום: Michael Bloom )
ובכל זאת, דונהיו מסמן את 2023 כשנה שבה ייצא אלבום חדש, לגביו הוא מבטיח דבר אחד: "זה לא תקליט מגפה, אלא הרבה יותר מקיף. לא רציתי לכתוב אלבום של 'אני מפחד ומתמוטט'. יש יותר אנשים יותר כשירים לכתוב דיווח חדשותי בצורת מוזיקה. לא רציתי לכתוב תחזית מזג האוויר".
מצד שני, מעניינת התגובה של להקה עם מרחב מוזיקלי לאירוע כה קלסטרופובי.
"מה שאנשים הרגישו בשלב המוקדם של המגפה, ככה הרגשתי בתקופה של Deserter’s Songs, כך שהקטע של הבידוד לא היה חדש. הרגשתי שאני מחכה לאנשים במקום הזה. הגעתי למסיבה לפני כולם".
"אין לי זכות לומר שום דבר על הפוליטיקה"
מערכת היחסים של דונהיו והלהקה עם הקהל הישראלי היא מהסוג שמאפיין את הקשר עם ניק קייב ורדיוהד. למעשה, לא רק שזה עתיד להיות הביקור החמישי של הלהקה בישראל, דונהיו הוא זה שיזם אותו. "אני פניתי ליעל" (המפיקה הוותיקה יעל מרגלית מחברת "המון ווליום", ע"ש), הוא מגלה. "מה שמושך אותי זה הרוח של הקהל בישראל. אני מרגיש קרוב אליהם".
זה די מייתר את השאלה על הפוליטיקה.
"אם היינו מנגנים רק במקומות שבהם אני מסכים עם הפוליטיקה, לא הייתי יכול לנגן בעיר שלי. או בטקסס או בלואיזיאנה. אין לי זכות לומר שום דבר על הפוליטיקה. יש לי משפחה בישראל, סבא שלי היה רב בהרים של אפ-סטייט ניו יורק. אבל זאת לא הדת, אפילו לא המורשת התרבותית שלי. אגב, אני יהודי-אירי כמו ג'ון סטיוארט וביל מאהר, די מפתיע שאני לא בטלוויזיה עם מופע קומדיה". במהלך ביקורם הלהקה תשתתף גם בהקרנה של סרט האימה "קרנבל הנשמות" מ-1962 באירוע שיתרחש ב-3 בנובמבר בסינמטק תל אביב.
5 צפייה בגלריה
"מה שמושך אותי זה הרוח של הקהל בישראל". מרקורי רב בהופעה בישראל ב-2016
(צילום: ירון ברנר)
דונהיו עדיין בקשר עם אביב גפן, שאפילו עלה לבמה באחד מהביקורים של מרקורי רב בארץ. לשאלה אם זה יכול לקרות שוב, הוא מעדיף לא לענות.
בעניין אחר, תהיתי מה דעתך על החיבור האוטומטי כמעט בין המוזיקה של מרקורי רב לשימוש בסמים. זה כבר די קלישאה, לא?
"בהחלט יש שלבים של שימוש בסמים שיכולים לשקף את מה שהמוזיקה מנסה לעשות, אבל כמי שהתנסה בשניהם אני בוחר במוזיקה שתביא אותי לשם. היא יותר קבועה, יותר מרוממת ויש לה יותר עומק מאשר האפקט הקצר של סמים. אבל אני מבין למה הקלישאה הזאת מצליחה - זאת דרך קלה לתאר משהו שהאפקט שלו הוא לא במילים".
לא היית הסולן הראשון של הלהקה, ומנגד אי אפשר להפריד בין הצבע של הקול לדבר הזה שנקרא מרקורי רב. זה משהו שהתרגלת אליו?
"הקול שלי הוא מרכז הספק העצמי שלי. אני נבוך ממנו, לפעמים מתבייש בו".
לא מאמין לך.
"ברצינות. הלוואי שיכולתי לשיר כמו בינג קרוסבי. אני חושב שאלך לישון ואתעורר שאני שר כמוהו, אבל אני עדיין ג'ונתן. אפילו היום, זה החלק שהכי קשה לי לדבר עליו. אני אדבר על תזמורים, גיטרה חשמלית, מה שתרצה. זה כמו שהעין לא יכולה לראות את עצמה, ככה הקול לא יכול לשמוע מה הוא שווה. זה החלק שאני נאבק איתו הרבה".
