אם "מחזיקות מעמד", הסדרה שיצרה ז'ולי דלפי עבור נטפליקס, היתה נכתבת על ידי גבר, תהיו בטוחים שכמה תקרות זכוכית כבר היו נשברות מעצבים. אם תשאלו את דלפי - המועמדת לאוסקר שיצרה וכתבה את הסדרה ואף ביימה חמישה מ-12 הפרקים שלה - היא מבחינתה יצרה סדרה על ארבע נשים בשנות ה-40 וה-50 לחייהן, שמנסות לשמור על החלומות שלהן במקביל לניהול קריירה ומשפחה, ותוך כדי גם להתמודד עם שנות גיל המעבר. בפועל, מה שיצא לה הוא סדרה על ארבע נשים שלפחות שלוש מהן הן מה שפרויד היה מכנה "היסטריות", כלומר מגיבות תגובת-יתר חרדתית לסיטואציות מסוימות, ללא פרופורציות או קשר למציאות. לצערי הרב, הפעם הייתי נאלצת להודות שהוא צודק. ב"מחזיקות מעמד" (On the Verge, כלומר "על הסף") הצליחה דלפי ליצור את המשוואה "גיל המעבר" = "נשים בלתי נסבלות על סף התמוטטות עצבים".
ג'סטין (דלפי) היא שפית שהיגרה עם בעלה הצרפתי מפריז, ומאז הוא לא מפסיק להקטין ולהשפיל אותה. היא, בהתאמה, רודה בעובדים שלה. אלקסיה לנדאו (שגילמה את אחותה של דלפי בסרטה "יומיים בניו יורק") היא אל, אמא לשלושה ילדים משלושה גברים שונים (כל אחד ממוצא אתני אחר) שכרגע איננה בזוגיות עם גבר או מחזיקה במשרה קבועה. יסמין (שרה ג'ונס) היא המייצגת האפרו-אמריקנית והיא מנסה לחזור לשוק העבודה אחרי שנים של גידול ילד, אבל הגיל שלה (40 ומשהו?) ממשיך לעמוד בדרכה. אן (אליזבת' שו) היא מעצבת אופנה שמתמודדת עם בן שככל הנראה היה מעדיף לחיות בגוף של בת ובעל שמתחרפן מהרעיון, והיא הדמות הנסבלת יחסית בקוורטר.
זהו הביקור הראשון של דלפי על המסך הקטן כיוצרת וכשחקנית, וגם כאן, בדומה לקריירה הקולנועית שלה כיוצרת, היא ממשיכה לתפקד כוודי אלן משונמך. ההישג הבולט של "מחזיקות מעמד", שמשתוקקת לומר משהו על חברות נשית ועל האופן שבו נשים יכולות לתמוך זו בזו כדי להתמודד עם קשיי החיים, הוא העמדת דמויות שלצופה אין שום חשק או מוטיבציה לתמוך בהן, או אפילו לדעת מה קרה להן. הכנף הבעייתית השנייה של הוודי-אלניזם הכושל של דלפי היא היעדר עלילה או סיפור או מסגרת כלשהי שתעניק לדמויות שלה גבולות גזרה ותאפשר להן להתפתח בתוכה. ארבע הנשים של דלפי נעות ביקום אקראי, עם תפניות שהעלילה והדמויות לא הרוויחו ביושר, ונרטיבים שפשוט לא מתפתחים לשום מקום אלא גוועים באנחה אל תוך עצמם. ביקום כזה אולי אין להתפלא שהגיבורות של דלפי מגיבות באופן לא עקבי או אפילו הגיוני לדברים שקורים להן, כשכל מי שסובב אותן צריך ללכת בין הטיפות או לחטוף.
את המשמעות הנכספת ניסתה דלפי להטמיע בדמויות שלה בצורה מלאכותית, כשבין היללות והתלונות הן מרבות לנהל דיונים לא פוליטיקלי קורקטיים בגבולות הפוליטיקלי קורקט. האם לאדם לא יהודי מותר לומר שיהודי הוא לא יהודי כי הוא איש עסקים גרוע? ומה אם הוא הגיע מצרפת? והאם מותר לקרוא להומלסים משוגעים וכעוסים? הדיונים האלה למרבה הצער מאולצים כל כך שהם נשמעים כמו מניפסט ולא כמו דיאלוג, ולא, הן לא הופכים את הדמויות לנסבלות יותר.
סדרות על נשים הן ז'אנר נפוץ, והן נעות בין פחמימות קלות וטעימות לדרמה חלבונית שגם אומרת משהו על החיים. למרות שימוש בכל הקלישאות המקובלות (עכשיו כולנו עוזבות הכל והולכות לעודד את החברה המדוכאת שלנו שיושבת על החוף, כדי לתת לה חיבוק ולהגיד לה שיהיה בסדר) "מחזיקות מעמד" לא מצליחה למקם את עצמה על הסקאלה הרחבה הזאת כי היא אפילו לא מצליחה להגיע לרף שיאפשר לה להיחשב כבת צפייה. "לפעמים האמת צריכה להיאמר באופן שלא לגמרי חושף את מה שאתה חושב", מחנכת יסמין את בנה הצעיר, ואני מרשה לעצמי להוסיף, במקרה של פיקוח שעות מסך האמת צריכה להיאמר באופן הבוטה והברור ביותר: אתם לא חייבים להחזיק מעמד, אפשר לוותר מראש.
