אחד הדימויים האייקונים, ואולי גם החזקים ביותר, שעולים בהקשר השואה הוא "תמונת הילד היהודי" ממרד גטו ורשה. הילד הקטן, חסר הישע, המפוחד, שמרים את שתי ידיו באוויר כשחייל נאצי מכוון לעברו נשק, הפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם זיכרון השואה. נוכחותו כה חזקה, כה מטלטלת, שהיא כמעט ומעלימה את האנשים הנוספים שנמצאים שם - בעיקר נשים וילדים.
התצלום ההיסטורי נבחר בזמנו על ידי "ידיעות אחרונות" כאחת מהתמונות הבולטות של המאה ה-20, ועל ידי העיתון האיטלקי הפופולרי "קוריירה דלה סרה" כאחת מתמונות המאה, כשהוא אף הציע להציב עותק של הצילום בכל בית ספר באיטליה. מעניין לבחון שלצד צילומו של הילד, קוראי העיתון האיטלקי בחרו גם את התמונה המפורסמת המתעדת את נחיתתו הראשונה של האדם על הירח. האחת מזקקת את השפל האנושי הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה, ואילו השנייה מסמנת את ניצחונו הגדול של האדם, הישג ראשון מסוגו שנחקק בתודעה העולמית.
לכתבות נוספות במדור:
את שמותיהן של חנה זיילינווארגר, הנקה למט, גולדה סטאברובסקי ומתילדה גולדפינגר (שניצלה, עלתה לישראל ואף הקימה משפחה) אנחנו לא מכירים, למרות שגם הן חלק בלתי נפרד מ"תמונת הילד היהודי", גם הן חלק מאותו רגע מקולל. גם הן מפוחדות עד עמקי נשמתן וגם הן היו בסכנת מוות ממשית. על פניו, אפשר לומר שזאת תוצאה של שילוב גילו הצעיר עם כיוון הנשק לעברו, והקומפוזיציה שמעצימה את הרגע הדרמטי (בין אם התכוון לכך החייל הגרמני שצילם את התמונה או לא). אך העובדה שהוא הפך כה אייקוני, מסתירה בתוכה משמעות נוספת - כזו הקשורה לנשים, ובאופן ספציפי יותר לייצוג נשים בשואה.
"אימה שונה - גיהינום זהה"
לאורך השנים, ספרים, מחקרים, זיכרונות ויומנים שנכתבו על ידי גברים לא רק היוו את הבסיס לחקר השואה, אלא נראה היה שהם אלה שעומדים במרכז ספרות השואה - ויותר מכך, הם שעיצבו את הזיכרון הקולקטיבי. עד למחצית השנייה של שנות ה-80 לא הוקדש מקום נרחב לייצוג נשים בשואה, כאשר הטענה המרכזית הייתה כי תורת הגזע לא הבחינה בין המגדרים, ובשל כך אין כל טעם לחקור, לקדם או להעניק מקום לנושא. כך, למשל, ההיסטוריון הישראלי וחוקר השואה ישראל גוטמן התנגד במשך שנים רבות להפרדה במחקר בנושא הנשים.
כפועל יוצא, נדיר יותר להיתקל בספרות המציבה במרכזה את החוויה הנשית בשואה, כשנקודת המבט הגברית והחוויה הגברית תפסו מקום רחב - בין היתר בזכות ספרים שזכו להצלחה גדולה בארץ ומחוצה לה, בהם "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל, "הזהו האדם?" של פרימו לוי, "רשימת שינדלר" של תומס קנילי ו"נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל. החוויה הנשית נעדרה גם כשזה הגיע לספרות ישראלית, עם בולטות של ספרים כמו "פרחי האפלה" של אהרון אפלפלד, "סלמנדרה" של ק. צטניק (יחיאל דינור) ו"האי ברחוב הציפורים" של אורי אורלב.
10 צפייה בגלריה
עטיפות הספרים "האדם מחפש משמעות", "הזהו אדם?" ו"פרחי האפלה"
(הוצאת ספרים: כנרת זמורה דביר / עם עובד / כתר ספרים)
"הייצוג הנשי בכתיבה על השואה בשנים הראשונות של אחרי המלחמה היה קיים", מסבירה ד"ר נעמה שיק, חוקרת מיד ושם שמתמחה בחקר נשים בשואה, ומבקשת להצביע על מעין פרדוקס. "למעשה, הספרים הראשונים והעדויות הראשונות נכתבו על ידי נשים. מה שמדהים הוא שזה נדחק לחלוטין מהשיח הציבורי ומהמודעות".
איך את מסבירה את זה?
"רות קלוגר, ניצולת שואה שכתבה את סיפורה, ענתה על זה יפה. היא אמרה: 'הבנתי שאני מדברת על נושא שחורג מגבולות השיח החברתי'. זאת דוגמה ברורה לאופן שבו קשה לחברה להתמודד עם סבל נשי, וזה ככל הנראה אחת הסיבות שהשאירו את הסיפורים שלהן ואת הייצוג הנשי בשוליים".
מה זה בעצם אומר "סבל נשי"?
"המהות שלו נמצאת בעובדה שהוא שונה מהסבל הגברי. החוקרת האמריקאית מירנה גולדנברג קראה לאחד המאמרים שכתבה, שהפך לאבן דרך במחקרים בנושא, 'אימה שונה - גיהינום זהה'. זה מתמצת את הנושא היטב. אחרי שמבינים את נקודת המוצא הזו, אפשר לפרוט מה המאפיינים של הסבל הנשי; הוא בא לידי ביטוי בפגיעה מינית, הריונות והפלות, הטרדות מיניות, הפסקת המחזור בעקבות מצב בריאותי קשה, אונס. נשים שרצו לשים קץ לחייהן אחרי שלקחו להן את הילד, שלא רצו ללדת גם לאחר שניצלו מפחד שירצחו להן את הילד שוב".
גם ד"ר שרון גבע, מרצה בכירה בחוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים והיסטוריונית בבית לוחמי הגטאות, מתארת תמונת מצב דומה. "זה נכון שהאינסטינקט שלנו הוא לחשוב על גברים כשמדברים על ספרות שואה, אך מה שמעניין הוא שהמון נשים כתבו. אם בוחנים את כמות הספרים שיצאו בשנות ה-50 אפשר לראות שמדובר ברוב נשי". ואכן, בשנים האחרונות ייצוג נשי בשואה הולך ותופס את מקומו - לא רק במחקרים ועדויות, אלא גם בעולם הספרות, עם ספרים כמו "בנות המחתרת" של ג'ודי בטליון (2022), "אף אחד מאיתנו לא יחזור" של שרלוט דלבו (2023), "האסירות היהודיות של רוונסבריק" של יהודית בובר אגסי (2012) וגם "בצריחות אילמות" של נעמה שיק (2022).
"ברגע שאישה מספרת סיפור הרואי יש לו המון כוח", מסבירה גבע. "כשהיא עושה משהו שלא מצופה ממנה, והיא גם מתקיימת באופן הזה בתוך שדה גברי, זה משהו שגורם לחברה להשתהות".
10 צפייה בגלריה
"ברגע שאישה מספרת סיפור הרואי - יש לו המון כוח". נשים תחת האיום הנאצי
(צילום: באדיבות יד ושם)
מה הוביל לשינוי הזה?
"לפני 30 שנה הנושא של ייצוג נשי בזמן השואה גרר הרמת גבה, והיום יש יותר מודעות. אני חושבת שזה חלק מגל כללי של העלאת מודעות, והוא משמח. חשוב לומר שזאת נקודת מבט ביקורתית, שלא מבקשת לשלול כל מה שהיה, אלא להכניס דברים להקשרם. זה מוביל לפרץ סיפורים חדשים. לפעמים מדובר בגילויים ראשונים, ולפעמים אפשר לשאול איך לא ידענו את זה קודם".
בתוך הסיפורים האלה, מה מייחד את החוויה הנשית?
"הדוגמאות הראשונות שעולות הן בהקשר הפיזי - הגוף הנשי, המחזור, היריון, גילוח הראש וכדומה. אבל זה לא רק עניין ביולוגי, אלא גם נקודת מבט של מגדר. אפשר לראות שינוי בתפקיד המסורתי של האישה - אם לפני שפרצה המלחמה היא נמצאה לרוב בביתה, גידלה ילדים ודאגה לאחזקת הבית, בזמן המלחמה היא נאלצה למלא תפקידים גבריים. בנוסף, היא הייתה צריכה להחליט אם להישאר עם הילדים שלה, ואז המשמעות היא כמעט בהכרח מוות, או להיפרד מהם ובכך לנסות להישאר בחיים".
10 צפייה בגלריה
"בזמן המלחמה נשים נאלצו למלא תפקידים גבריים". קבוצת נשים במחנה לאחר השחרור, 1945
(באדיבות: יד ושם)
"השיער שלי מתנתק ממני לגמרי, וכך גם הזהות שלי"
כשמדברים על נשים בשואה נראה שהמשמעות הראשונה היא פגיעה בנשיות. אך עדויות וסיפורים רבים מציגים ניסיון מכמיר לב מצידן לשמור על הנשיות שלהן, שהייתה מצד אחד הכוח המרכזי שלהן, ומצד שני נקודת חולשה. עדות ברורה לכך אפשר למצוא בספרה של נחמה בירנבוים, "הג'ינג'ית מאושוויץ", המגולל את סיפור חייה של סבתה, רוזי. למרות התנאים הקשים במחנה, היא לא רק שמרה על אופטימיות מעוררת התפעלות, אלא גם דאגה למראה החיצוני שלה לאורך כל שהותה במחנה. "תמיד היה לה חשוב להיראות טוב", מספרת בירנבוים, "אפילו כשהיא עמדה בתור לקבל את המספר שלה, כמו כולן, היא עברה לתור השני כי היא קלטה שמי שאחראי על עשיית הקעקועים שם עושה עבודה נקייה ויפה יותר".
בספר את מדברת על כך שהג'ינג'יות של סבתך הייתה אחד המאפיינים המרכזיים בזהות שלה. איך היא התמודדה עם גילוח שערה?
"זה היה בין הדברים הראשונים שעשו לה כשהגיעה למחנה. אני זוכרת שהיא סיפרה לי איך היא ראתה את ההשתקפות שלה דרך חתיכת זכוכית שבורה על הרצפה והזדעזעה. זה היה לה קשה מאוד, היא הרגישה שהיא איבדה מעצמה משהו. הג'ינג'יות אכן היה אלמנט מרכזי בחייה, לכן גם בחרתי בו לשם הספר. בתור ילדה לעגו לה על צבע השיער שלה, ואמא שלה צבעה לה פעמים רבות את השיער לבלונד. היא כמובן שנאה את זה".
תיאורה של רוזי, של רגע הגילוח, הוא מהרגעים החזקים והמטלטלים לאורך הספר, בעיקר בגלל שברגע זה, משהו כה בסיסי בזהותה נשבר. אך גם בגלל שבחלקו הניכר של עדותה היא מצליחה לשמור על חוסן נפשי ותקווה גדולה. "עמדתי בתור כשמאחורי שורת כיסאות עמדו בנות רזות להחריד. לפני ששמתי לב, התיישבתי על הכיסא, ומי שעמדה מאחוריו לקחה את מכונת הגילוח והעבירה אותה על הראש שלי. רעדתי. קבוצת תלתלים נפלה על עיניי ועל ברכיי החשופות. אני רוצה לצעוק 'תפסיקי', אני לא מאמינה שזה קורה לי. אני רוצה לשים את הידיים על הראש, לנסות ולהציל את השיער שלי, אבל אני מפחדת מדי לזוז. הילדה הרזה לא מפסיקה עד שהשיער שלי מתנתק ממני לגמרי, וכך גם הזהות שלי".
כשבירנבוים נשאלת מתי החליטה להפוך את סיפורה של רוזי לספר, ענתה כי סבתה היא זו שביקשה שתכתוב אותו עבורה. "זה היה מאז ומתמיד החלום שלה, משהו שדיברנו עליו כל הזמן. גדלתי לצד הסיפורים שלה. סיבה נוספת נבעה מתוך עבודת המחקר שעשיתי תוך כדי כתיבת הספר. גם בתור נערה שקראה ספרות שואה, נתקלתי בעיקר בסיפורים ועדויות מנקודת מבט גברית, או מנקודת מבט של גיבור שבחר לסכן את עצמו ולהציל חיים. הרגשתי שחסרים סיפורים שסופרו על ידי נשים, סיפורים שבמרכזם נמצא האדם שחווה את הטראומה".
יש קטע מסוים שנחקק לך בזיכרון, שנגע בך במיוחד?
"יומיים אחרי שהיא הגיעה למחנה, בזמן שהיא עבדה לצד נשים נוספות, היא ראתה עשן שחור באופק. הגרמנים אמרו לה: 'את רואה את העשן הזה? אלה אמא ואבא שלך. את הבאה בתור'. החברות שלה אמרו לה, 'אין מה לעשות. בקרוב נמות ונגיע לגן עדן'. היא ענתה להן, 'אתן יכולות ללכת לגן עדן, אני חוזרת הביתה'. הקטע הזה הוא הלב של הספר כי הוא מדגיש את האמונה שהייתה לה ובעיקר את הבחירה שלה לשרוד, בכל מחיר".
מוטיב מרכזי נוסף בחוויה הנשית בזמן השואה הוא האופן שבו נשים לפעמים נאלצו "להשתמש" בנשיות שלהן בשביל לשרוד - בין אם בשביל להשיג עוד פרוסת לחם ולהציל בן משפחה, ובין אם במטרה לקבל הטבה כלשהי שתעזור להשאירן בחיים. בעדויות שונות אפשר לקרוא על נשים שלפני סלקציות מרחו על לחייהן סומק, שהפך במקרים רבים להיות מה שהפריד בינן לבין המוות.
כתבות נוספות בנושא:
"השימוש במיניות הוא פועל יוצא של הנשיות", מסבירה שיק. "אבל חשוב להבין שבעקבות האופי הנוראי של השואה, האפשרויות להשיג דברים באופן הזה הן מוגבלות. הרי כולן בסופו של דבר מאבדות מהנשיות שלהן כאשר הן מורעבות בתנאים קיצוניים והופכות לעור ועצמות. ובכל זאת, הן עשו כל מה שהן יכולות בשביל לשרוד ולהציל את בני משפחתן. למשל חלקן עשו שימוש במיומנויות כמו לתפור כפתור, להכין חגורה, או לנהל את משק המזון. אחרות הולכות ליודנראט לבקש עבודה, מה שלעיתים הוביל לניצול מיני מצד החיילים הגרמנים.
"בסלקציות למשל, כשהחייל הגרמני ראה מישהי בלונדינית עם עיניים כחולות, היא יכולה להזכיר לו מישהי מהמשפחה שלו ובכך הוא חס על חייה. הוא גם יכול פשוט להיות מוקסם מהיופי שלה וכך היא תעבור את הסלקציה. ומצד שני, היופי הזה יכול לשמש כמקור נוסף להתעללות, הרבה פעמים דרך הנשים שמפקחות עליהן ששירתו באס.אס".
זה מציף גם עניין מוסרי, לא?
"בוודאי, על פניו שימוש בנשיות יכול להישמע לא מוסרי. הנשים שעלו ארצה לאחר המלחמה זכו להרבה ביקורת בנושא. דבריה של רות בונדי שהייתה באושוויץ, ניצלה ועלתה לישראל עם הקמת המדינה מבהירים זאת היטב: 'ולאמיתו של דבר - היו גברים ונשים כאחד, בעלי פנטזיות זנותיות, שרצו לדעת אם נאנסתי בזמן המלחמה. הייתי מזועזעת, אבל אמרתי, 'לא, לא נאנסתי: הם רק רצו להרוג אותי'. הסברתי את רעיון החוק נגד נישואי תערובת בנוסח הארי, מפני שחשבתי שזה מעניין שרעיון זדוני שימש להגנה מפני התעללות מינית. כשבני שיחי חדלו להקשיב ידעתי שלא מתוך אהדה שאלו את שאלותיהם האינטימיות וגם לא מתוך סקרנות. ישנם עסקים ביתיים משגשגים של פורנוגרפיה המבוססת על המחנות שהחלו לפעול מן הסתם בעת ההיא'. בסופו של דבר בונדי בחרה להסיר את המספר מהיד שלה בניסיון להשאיר את העבר, השאלות הקשות והביקורת מאחור".
גם להיגיינה הייתה משמעות מרכזית, כאשר שמירה על ניקיון הגוף הפכה למשימה בלתי אפשרית. ובכל זאת, נשים השקיעו בכך מאמץ רב, לפרקים אף סיכנו בכך את חייהן - הכול בשביל לשמור לא רק על צלם אנוש אלא גם כדי לא לאבד את זהותן. בהקשר זה אי אפשר שלא להזכיר את תיאורה הבלתי נשכח של הסופרת וניצולת השואה שרלוט דלבו, שכתבה בספרה "אף אחד לא יחזור" תיאור מצמרר שבו הורשתה לרחוץ בנחל לאחר 67 ימים במחנה:
"אחרי שהנחתי במקומם את הנעליים, הז'קט והצעיף, הסרתי את הגרביונים", כתבה דלבו, "לא הסרתי אותם מאז שהגעתי לכאן, לפני שישים ושבעה ימים. הרגשתי התנגדות כלשהי. הגרביונים היו דבוקים. משכתי קצת חזק מדי והם חשפו תמונה מוזרה. הסתכלתי על כפות רגליי, הן היו שחורות מזוהמה, כמעט סגולות, עם גושישים יבשים בבהונות, שנראו מחופשות: למעט השתיים הגדולות, כל האצבעות איבדו את הציפורן שלהן, והציפורניים, שניתקו מהעור ונדבקו לגרביונים, הן שיצרו את התמונה המוזרה. לראות ציפורניים משובצות בגרביונים זה בהחלט מחזה מפליא, האמינו לי".
תיאוריה של הגוף הנשי לאורך כל הספר, ובקטע זה בפרט, הם מהבולטים והבלתי נשכחים כשמדברים על ייצוג נשי בשואה, ועל ספרות שואה בכלל. דבו הצליחה לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, את מה שנראה שאי אפשר להעביר במילים. כתיבתה מספקת תיאור חושי מטלטל ומדויק של אישה באושוויץ, כאשר הגוף, המגדר והחוויה הנשית נמצאים במרכז העדות שלה.
גם תמיכה הדדית, הישענות זו על זו, ותחושה חזקה, טרגית אך גם מקרבת ומעודדת לעיתים, של שותפות גורל, היו נוכחים בעדויות וסיפורים שסופרו על ידי נשים. ספרה של שפרה מישלוב, "כמיהה וגעגוע", המבוסס על יומן שכתבה בסתר קרובת משפחתה רבקה ליפשיץ בגטו לודג', עוסק רבות באחווה נשית ותמיכה הדדית. "זה מה שכל כך תפס אותי בסיפור שלה", מספרת מישלוב. "האחווה הנשית בינה לבין החברות שלה הוא מוטיב מרכזי בספר, וזה לא משהו שפוגשים הרבה בספרות שואה".
למרות הפחד, סכנת המוות והתנאים הקשים בגטו, רבקה שאבה את כוחה מהחברות שהיו לצידה, וממי שכינתה 'תמרצ'קה' בפרט. כך היא כותבת באחד הקטעים: "יש לי ייסורי מצפון שיגרשו את תמרצ'קה. אוי, אלוהים. השב אותה אליי כבר, אני לא עומדת בזה. הלב שלי נקרע. הבכי כל הזמן לוחץ בתוכי, ואני כאילו מאובנת. שייקחו אתכם השדים לכל הרוחות, רוצחים, לא אמחל לכם על זה. לעולם".
"ההתעסקות החוזרת שלה במערכות היחסים שניהלה עם חברותיה למחנה, והעובדה שזה העסיק אותה כל כך הרבה, יכולה להיקשר לממד הנשי", מספרת מישלוב. "היה לה מאוד חשוב מה הן חושבות עליה, ומהו טיב היחסים שלהן - משהו שמאוד אפיין נערות בגילה, ועדיין מאפיין".
מה הוביל אותך לקחת את היומן שלה ולעבד אותו לספר?
"הבחירה לכתוב את הספר נבעה בראש ובראשונה מהזדהות עמוקה שהרגשתי עם דמותה. הבנתי שהדרך לעשות זאת היא להפוך את הזיכרונות של רבקה לספר פרוזה, כי קריאת יומן שלם יכולה להיות מייגעת - יש תיאורים שחוזרים על עצמם, הכאב, המחלות, הפחד והייאוש. הרעיון שהנחה אותי לאורך כל הדרך היה מצד אחד להיצמד כמה שיותר לעובדות, ומצד שני לעוף על כנפי הדמיון. המטרה הייתה להעניק ליומן הזה נופך סיפורי, שיצליח לגעת באנשים, ואפילו בבני נוער".
"האם אמא שתעשה הכול בשביל להציל את הילד שלה היא פחות גיבורה?"
כשמדברים על השואה אי אפשר שלא להזכיר את המושג "גבורה". מילה שמוסיפים כמעט לכל טקס זיכרון, שהחברה הישראלית לא רק אוהבת אלא גם כמעט הלחימה, לאורך השנים, למילה שואה. מעניין להבחין שבתוך המילה "גבורה", מסתתרת המילה "גבר", ולא בכדי. במרבית סיפורי הגבורה עומד הגבר הלבן, הגיבור, זה שהחזיק בנשק במטרה להתנגד למשטר הנאצי. כך למשל, אחד השמות המוכרים בהקשר המרד הוא מרדכי אנילביץ', שהיה מפקד הארגון היהודי הלוחם במרד ורשה - שמציין השנה 80 שנה. כיאה לגיבור, אנילביץ' מסר את חייו במהלך המלחמה ובכך הפך לסמל של אומץ והקרבה.
אך כמה יודעים שמרד גטו אושוויץ למשל התאפשר בזכות קבוצה של 20 נשים שהבריחו לתוך המחנה אבק שריפות ושאר חומרים על גופן, תפרו והחביאו אותם בתוך השמלות שלהן, בתחתית של כוסות, הכול כמובן תוך סיכון חיים עצום? "הקבוצה הייתה בהנהגתה של רוז'ה רובוטה. זאת הייתה יוזמה שלה והיא זו שהקימה את תנועת המחתרת", מסבירה שיק. "מישהו בארץ שמע עליה? התשובה היא ככל הנראה לא. רובוטה אירגנה במובנים רבים את כל המרד והיא שילמה בכך על חייה. ובכל זאת, הגבורה עדיין נתפסת כגברית - בעוד גבורה נשית לא נחשבת לגבורה. האם אמא שתעשה הכול בשביל להציל את הילד שלה היא פחות גיבורה? לדעתי היא גיבורה יותר".
מי שבחרה לנסות להביא לאור את סיפור המרד של נשות גטו אושוויץ היא נועה אהרוני, שב-2022 הוציאה לאור את סרטה התיעודי "סבוטאז'", שם בין היתר מסופר כיצד רובוטה ושלוש נשים נוספות נתלו בפומבי בעוון מעשיהן בני האסירות במחנה. פייגה סגל, חברתה במחתרת, סיפרה בעדותה: "בעת הוצאתן להורג סגרו את כל הדלתות, לבל יוכל איש להיכנס אל הצריפים. כפו עלינו להיות נוכחים. דממת מוות עמדה מסביב. לא נשמע אף רחש קול משל מאות הנשים הנאספות. בראש זקוף, גאות, הלכו אל עץ התלייה. זעקה חדה כשל חיה פצועה, חתכה את האוויר עת קשרו את עניבת התלייה".
גם חוקר השואה ישראל גוטמן התייחס בזמנו למותה ואמר: "אני חייב את חיי לרוז'ה רובוטה, אשר באפלה, בחושך, בשנאה ובחוסר הרחמים - הדליקה ניצוצות אהבה וחיים. היא הצילה אותנו ממש כאשר עמדה בפני המבחן הנורא, שבו הקריבה את חייה. דווקא המושפלים והאומללים הם שמרדו".
10 צפייה בגלריה
"מדוע גבורה נשית לא נחשבת לגבורה?" שומרות במחנה שנעצרו בידי הצבא הבריטי, 1945
(צילום: באדיבות יד ושם)
בספרה של גבע, "אל האחות הלא ידועה - גיבורות שואה בחברה הישראלית", היא מסבירה שאישה יכלה להפוך לגיבורה בשלושה תנאים: האחד קשור לתוכן הסיפור שייצגה, כאשר הערכתו כסיפור גבורה הייתה קשורה במידה רבה לערכים החברתיים של אותה התקופה. השני קשור לנסיבות השמעתו של הסיפור ואופן הפצתו, כאשר סיפורים שלא נוכסו על ידי תנועה פוליטית כלשהי - נשכחו. השלישי קשור למידת הייצוגיות שלה, כאשר הגיבורה האולטימטיבית הייתה מי שנשארה בחיים ויכלה לספר את שעברה.
וכמובן אי אפשר שלא להזכיר את אנה פרנק שהפכה לגיבורת תרבות, ויותר מכך - יומנה הפך לנכס תרבותי של ממש. "הכוח בסיפורה טמון בכך שהוא לא כולל תיאורי זוועה", מסבירה גבע. "היומן מכיל בעיקר תיאורים על משפחה ויחסים, לצד השאיפות, הפחדים והחלומות שלה. למעשה, אנה פרנק לא מתה, הסיפור שלה ממשיך להתקיים".
היומן של פרנק - שמספר את סיפורה ומגולל את תקופת המחבוא בחלל קטן במשך למעלה משנתיים - הפך לאחד הספרים הנמכרים בעולם, תורגם ל-70 שפות, זכה לעיבוד קולנועי ועלה על במות שונות, בהן על בימת התיאטרון הלאומי "הבימה" בשנת 1957. אך מה הוביל להצלחה האדירה הזאת? למה דווקא אנה פרנק, ואחרות לא? "אחת הסיבות הראשונות להצלחה הגדולה של סיפורה של פרנק היא העובדה שהיא הייתה נערה ולא אישה", מסבירה שיק. "זאת דוגמה ברורה לכך שלחברה קשה להתמודד עם סבל נשי. למשל, כולם יודעים שהיא מתה, אבל שוכחים שהיא גססה למוות. כלומר, במובנים רבים, לא מתקיים בסיפור שלה ייצוג של 'הסבל המלוכלך'. לכן למשל, שרלוט דלבו לעולם לא תהפוך להיות אנה פרנק".
10 צפייה בגלריה
"הסיבות הראשונות להצלחה הגדולה של סיפורה היא העובדה שהיא הייתה נערה ולא אישה". אנה פרנק
(באדיבות: יד ושם)
האם זה מעיד בהכרח על העובדה שאנשים, והחברה הישראלית בפרט, מעדיפים סיפורי גבורה אופטימיים?
"בהחלט. זה נובע מהקושי של אנשים להתמודד עם סבל של נשים. קשה לנו יותר לקרוא על השפלה של נשים. זה משהו שכחברה, בטח בעשורים הראשונים לאחר המלחמה, היה קשה מאוד לקרוא ולשמוע עליו. לכן גם האתגר לקבל אותן כגיבורות, כאלה שמעצבות את השיח והזיכרון".
ובכל זאת בשנים האחרונות אפשר לראות יותר ייצוג נשי במחקרים, בעדויות, וכמובן בספרות שואה.
"בראש ובראשונה מדובר על שינוי בחברה. למשל, מה שהיום יכול להיחשב לניצול מיני, היה לפני 20 ו-30 שנה פרקטיקה של חיי שגרה. גם תנועת MeToo היא קריטית בהקשר הזה, מדובר על אחת מהיוזמות הראשונות שביקשו להפר את קוד השתיקה הזה. בנוסף, בשנים האחרונות מתקיימת יותר הכלה והבנה מצד החברה, לצד פחות תחושת בושה מצד הניצולות. וכמובן, הרצון שלהן לספר את סיפורן, את החוויה כפי שקרתה, כל זה מוביל לכך גם".
למרות השינוי החיובי בנושא, נשאלת השאלה - איך מתחילים להבין טוב יותר את החוויה הנשית בשואה? "קודם כל, ולפני הכול - לקרוא אותה", מסכמת שיק, שכתבה את "בצריחות אילמות" - מחקר על אודות חוויותיהן הייחודיות של נשים יהודיות באושוויץ-בירקנאו ועל השלבים הראשונים של חזרתן לחיים.
10 צפייה בגלריה
"יותר הכלה מצד החברה, לצד פחות תחושת בושה מצד הניצולות". נשים רוקדות עם בגדי ים, פולין (1932)
(באדיבות: יד ושם)
אולי הסיפור הקצרצר שסיפרה גבע, שיכול להיתפס תמים, משעשע ואף אינפנטילי, הוא זה שמצליח לזקק בצורה תמציתית וחדה את הנושא, כפי שרק בני נוער יכולים לעשות זאת: "פעם הוזמנתי על ידי בית ספר תיכון גדול לדבר על נשים בשואה. שאלתי את התלמידים למה הם חושבים שהזמינו אותי. אחד התלמידים הרים את היד ואמר: 'כי על גברים מדברים כל הזמן, ונשים הן הרבה יותר מעניינות'. ייצוג נשי מזמן קונפליקטים חשובים, זוהי נקודת מבט שמאפשרת להסתכל על אותו סיפור מוכר, אך לקבל ממנו מסקנות חדשות".
