ביום חמישי, 17 ביולי 2014, יחידת אגוז של גולני סיכלה ניסיון חדירה של 13 מחבלים שהגיעו דרך מנהרה מרצועת עזה לאזור כרם שלום. ימים ספורים לאחר מכן, ביום שני ה-21 ביולי, החלה כניסה קרקעית של צה"ל במטרה לטפל באותן מנהרות טרור. מי שהייתה לאחת מהיחידות החשובות במבצע היא אותה יחידת אגוז שנשלחה ללחימה בשכונת סג'עייה בעזה במטרה לאסוף מודיעין. אבל אז נתקל הכוח במטעני חבלה. כשהראשון הופעל, נפל סמ"ר טל ניסים יפרח. כשהופעל השני, שניות לאחר מכן, נפל סמ"ר יובל דגן. 14 חיילים נוספים ביחידה נפצעו.
ב-20 ביולי, יום לפני כן, ציין המוזיקאי אביחי הולנדר את יום הולדתו. אז הוא עוד לא היה מוזיקאי, אלא חייל ביחידת אגוז שלחם בסג'עייה לצד חבריו שנפלו. מאז אותו יום, הולנדר לא הצליח לחגוג שוב את יום הולדתו. גם כשחבריו או בת זוגו ניסו לשמח אותו - היום שהיה אמור להיות מרגש ובהיר נצבע בצבעים הכי כהים שאפשר לדמיין.
"איך שרים ביום הולדת?" הפך להיות משפט שמלווה אותו עד שיום אחד שיחה עם אביבה, אימו של טל יפרח ז"ל, הולידה את השיר "יומולדת". השיר, שכתבו יחד על חגיגות יום ההולדת של טל ושיצא בשנה שעברה לרדיו, מתמקד בדיסוננס שבין שמחת יום ההולדת והרצון לחגוג את החיים שהיו לו, לבין העצב והאובדן: "אבל למרות הכול אני חוגגת / וגם דיברתי כבר עם אלוהים / לחץ לי את היד וגם הבטיח / שנתראה ביום מן הימים". הדיסוננס הזה טמון לא רק במילות השיר, אלא גם בלחן ובהפקה השמחים יחסית.
"ככל שעובר הזמן אני מבין יותר ויותר כמה אומץ אביבה הייתה צריכה בשביל הדבר הזה", מספר הולנדר בשיחה עם ynet. "אני מבין כמה אומץ צריכה אם שאיבדה את הבן שלה לספר שהיא רק רוצה לרקוד איתו, רוצה להנציח אותו, לחגוג לו יום הולדת כי הוא רקד והוא היה שמח. בקליפ היא רוקדת בישיבה - אבל זה איזשהו ריקוד. 'היה לי ילד. מחבק, שר, קופץ. הוא לא היה רק חייל', היא אמרה פעם. גם יובי וגם טל היו אנשים עם חיוך על הפנים שכל הזמן מרימים את הסיטואציה ואת האווירה. הזדהיתי איתם על זה, הרגשתי שאני גם אדם כזה. הרגשתי שהדיסוננס הזה הוא מה שמביא את האנרגיה שלהם יותר מהכול וזה היה חסר לי. פתאום חשבתי שבוא'נה, זה היה מבאס אותי אם יש חיים אחרי, ואני יושב ומסתכל על העולם וחושב שאולי שכחו אותי. ככה הרגשתי, ששכחנו מה הם עשו פה, ששכחנו שהם היו הסמן של המורל במציאות ובפלוגה. אני לא אומר שצריך לשכוח את העצב או את הכאב, אבל לפחות נרקוד עם דמעות בעיניים.
כתבות נוספות ליום הזיכרון:
"אביבה פתחה לי עולם שלם של משפחות שכולות. הפעם הראשונה שהבנתי מה המשמעות של הדבר הייתה ביום הולדת ליובי (דגן, א"ח), ורחל, אמא שלו, אמרה לי, 'אתה לא יודע מה זה השיר הזה בשבילי'. ואני מבין פתאום שיש פה עניין שאף פעם לא דיברו עליו. כשמדברים על חללים תמיד מדברים על יום הנפילה, אבל כל המשפחות מציינות גם את ימי ההולדת של הקרובים שלהם. עם הזמן קיבלתי המון הודעות בימי הולדת של אנשים שאומרים לי אנחנו מציינים כל שנה את היום הולדת".
מהקרבה לקורבן
המוזיקה והשירים ברדיו ובטקסים נחשבים לכמה מהסמלים המזוהים ביותר עם יום הזיכרון בחברה הישראלית. שנה אחרי פרוץ מלחמת יום העצמאות, כתב הלוחם חיים גורי על "יפי הבלורית והתואר" וקרא "כבר שנה ונותרנו מעט"; אחרי מלחמת ששת הימים, רחל שפירא שכאבה את נפילתו של חברה לקיבוץ כתבה על הילד ששאל את המלאך "מה אברך לו, במה יבורך?"; ובתום מלחמת יום הכיפורים, עת נפלו 11 חברי קיבוץ בית השיטה, דורית צמרת, חברת הקיבוץ, תהתה איך זה ייתכן ש"החיטה צומחת שוב", כשאלה "לא יוכלו לשוב". אבל בדומה ל"יומולדת", בשנים האחרונות אנחנו עדים לכך ששירים מעט אחרים נשזרים בין אותם נכסי צאן ברזל, ומבקשים לספר את המלחמה מנקודת מבט אחרת, אישית יותר, גם פוסט-טראומטית - של מי שהלך וחזר שלם אולי פיזית אבל לא נפשית, או של מי שנשאר בבית ריק. אם פעם הדגש היה על הגבורה האדירה של אלו שהקריבו את חייהם למען המדינה, היום יש דרישה לדבר על המחיר האדיר ששולם בדרך.
6 צפייה בגלריה
פעם הדגש היה על הגבורה של אלו שהקריבו את חייהם - היום יש דרישה לדבר על המחיר האדיר ששולם בדרך. אימונים ראשונים במחנה יונה מלחמת העצמאות
(צילום: בנו רותנברג. ארכיון המדינה)
"חקרתי טקסי זיכרון בשנות ה-90 באופן מאוד תמים", מסבירה פרופ' עדנה לומסקי-פדר, סוציולוגית באוניברסיטה העברית. "ביקשתי מהתלמידים שלי אז שיכתבו אתנוגרפיה (תיאור תופעה או סיטואציה בחברה, א"ח) של טקסי זיכרון ושננתח אותם יחד, וראיתי שהדברים שכתבו היו שונים לגמרי מהזיכרון שלי של טקס זיכרון בבית ספר. הדגש היה הרבה יותר על הטראומה של היחיד מאשר על ההקרבה שלו. זאת הייתה הדחיפה שלי לחקור טקסי זיכרון כזירה דומיננטית בחברה הישראלית. אנחנו רואים את זה במיוחד השנה סביב הפוליטיקה בטקסי זיכרון. זה זמן מאוד רגיש וזה ברומטר רגיש לתהליכים תרבותיים".
על מנת להראות את השינוי, לומסקי-פדר מסבירה שצריך להתבונן גם על תהליכים גדולים שקורים בעולם ולא רק בישראל. היא מדגישה את הטשטוש שנוצר בין מה שמכונה "תרבות גבוהה" (במקרה הזה, שירי משוררים) לבין "תרבות נמוכה" שמגיעה מתוך העם. בנוסף, היא מתארת תהליך "הפרטה של הזיכרון": "מזיכרון שמתבסס על תרבות קאנונית, לאומית, עם דגש על הקולקטיב ועל ההקרבה, מאז שנות ה-70 החל תהליך ששם יותר דגש על היחיד. פרופ' יעל זרובבל כינתה את זה 'מהקרבה לקורבן'. המהלך הזה קשור כמובן לתהליכים בחברה הישראלית, אבל גם לתהליכים גלובליים. מאז מלחמת העולם השנייה יש התנגדות הולכת וגוברת בחברה המערבית למלחמות וללאומיות, לצד התחזקות של השיח הטיפולי והשיח הטראומטי".
מה בעצם הייתה נקודת המפנה לכך בישראל?
"זה התחזק במלחמת יום כיפור ונכנס בעוצמה בשנות ה-90, בעקבות האינתיפאדה. מלחמת יום כיפור היא מלחמה שכוננה בזיכרון הקולקטיבי כמלחמה טראומטית, למרות שמלחמת העצמאות - שמוגדרת כמלחמה ההרואית - אובייקטיבית הייתה מלחמה הרבה יותר נוראית מבחינת המחיר שהחברה שילמה. גם אחרי האינתיפאדה טקסי הזיכרון השתנו ועברו מהמודל ההרואי למודל שהוא כמעט פולחן אבל. אני קוראת למה שהתפתח שם 'לאומיות טראומטית', ורואים את זה גם דרך השירים. לאומיות שמדגישה את המחיר של היחיד, של המשפחה, את הטראומה.
6 צפייה בגלריה
יום הכיפורים - נחרטה בזיכרון כמלחמה הטראומטית. צנחנים ישראלים לאורך תעלת סואץ, 1973
(צילום: RON ILAN, לע"מ)
"אבל צריך לזכור שבתרבות שני המודלים האלה קיימים וחזקים כל הזמן, ואנחנו נשמע את השירים האלה לצד השירים האחרים. כל תרבות צריכה קאנון, כי יש שם את הערכים המרכזיים שלה, אבל בו בזמן היא גם ממשיכה לעדכן אותו. היא מפרקת את הקאנון ובודקת אותו ובונה חדש. אין ספק שעכשיו יש גם קאנון של שירים יותר טראומטיים או אישיים".
אחת המוזיקאיות הבולטות שיושבות על התפר הזה היא סי היימן. כבתו של המלחין נחום היימן, היא גדלה בבית שבו הולחנו כמה מהשירים המזוהים ביותר עם יום הזיכרון, בהם "החול יזכור" ו"כמו צמח בר", שגם זכה לחידוש שלה. בצעירותה, בזמן לימודיה בבית צבי, התרחשה מלחמת לבנון הראשונה - מלחמה שגררה ביקורות רבות והולידה מחאות. כשהלכה לעודד פצועים בבית החולים יחד עם חברותיה לכיתה, השחקניות ענת וקסמן ועידית טפרסון, נולד שירה "מתל אביב לביירות".
"עברנו ממיטה למיטה ובאחד החדרים שכב בחור קטוע רגל שעל מיטתו הייתה קרן אור כזו שבקעה מהתריסים", היא מספרת. "ככה התחלתי לכתוב בלב: 'אני כמעט בטוחה שראיתי קרן אור על המדרכה… אמא שלך אומרת אתה הולך רחוק מכאן, הולך לחפש חלקים שאיבדת בקרב מזמן'. זה היה כל כך אבסורדי לבוא מתל אביב ומהמועדונים לתוך הדבר הזה. זה היה בשבילי שוק מוחלט. הרגשתי שזה דבר שחייבים לכתוב אותו, חייבים לספר את זה. הרגשתי שחייבים לספר על הפחד הנוראי שהורגש שם, אחרי שאמא שלו אמרה לי 'הייתה לי הרגשה שיקרה לו משהו רע'. אז כתבתי לעצמי, 'אני חשה מי יחיה ומי ימות - אני פוחדת מי ימות מאיזו שטות'. זאת הייתה המחאה שלנו, נגד הכניסה ללבנון כשאנשים יצאו לרחובות ולכיכרות".
היימן זוכרת שהייתה האישה היחידה להופיע במרג' עיון בפני חיילים, אז הופיעה עם אתניקס ואייל גולן. היא ראתה חשיבות גדולה לא רק בכתיבת הסיפור של האנשים, אלא גם בהימצאות איתם בשטח. "החייל הזה ייצג דור שלם של חיילים שיצאו ונלחמו וחזרו בחלקים. זה היה לפני הרשתות חברתיות, אנשים יצאו לקרב ולא ידענו מה קורה איתם. החדשות היחידות שקיבלנו היו בעיתונים או בטלוויזיה פה ושם, ולכתוב על זה היה בשבילנו לספר את הסיפור. רצינו שאם תהיה הופעה - ידברו בה על זה, ושאם נוציא תקליט - שתהיה בו את האמירה הזאת".
ובכל זאת, השיר הזה - שהיה ביסודו שיר מחאה - לא הושמע ביום הזיכרון. היימן מדגישה שזו גם לא הייתה המטרה שלו. "כשאבא שלי הלחין למשל את 'החול יזכור' - השיר עסק בבכי, בעצב שבטבע - בלי להפנות שום אצבע מאשימה. שירי הזיכרון בעבר היו שירים שדימו את הדמעות לים, דיברו על בית העלמין שעל הגבעות, על החול, על המלוח של המים, של העצב. לא הייתה בהם זעקה ואלו השירים שנשארו. אף פעם לא דמיינתי או כיוונתי שהשירים שלי יהיו שירי זיכרון. אני חושבת שהזעקה הפנימית והקולקטיבית העצומה, והאובדן כמעט בכל בית בישראל שאנחנו חווים - הם מבקשים שירים של נחמה. שירים של לגעת בכאב, ולזכור אותו ולא לשכוח".
6 צפייה בגלריה
"פעם צילמו את העולם וסיפרו על העולם והיום כל אמן מספר על עצמו". סי היימן
(צילום: מוטי קמחי)
כמי שגם מלחינה וכותבת שירים למשפחות שכולות שפונות אליה, מה ההבדל בין השירים שנכתבים היום לאלו שנכתבו בעבר?
"זה קצת כמו שפעם לא צילמו סלפי. פעם צילמו את העולם וסיפרו על העולם, והיום כל אמן מספר על עצמו. אמן מספר על זה שהוא היה מסתערב, או לוחם שנפצע שהחלים. כל אחד רוצה לשתף בכאב שלו. זה דבר עצום בעיניי שאמנים מצליחים לשתף כאילו הם מצלמים את עצמם בסלפי. אנחנו לא צילמנו - אנחנו סיפרנו, שרנו".
"אצלי תמונות לא חזרו מאותו הלילה. איתי נשאר הפחד שלפני הכניסה לעזה"
מאז יצא "מתל אביב לביירות" בשנות ה-80, השכול לא פסק וכתוצאה מכך שירים רבים המשיכו להיכתב. שירים כמו "כאב של לוחמים" שכתב עידן עמדי על מה שנשאר איתו משירותו הצבאי, "אמצע הלילה בכפר" על תקרית שעבר הראל מויאל כחייל, "מיליון כוכבים" ששרה עמית פרקש על הקשר שלה עם אחיה, שירים שכתבו נופלים והולחנו באופן פרטני או בפרויקטים מרוכזים, ועוד שירים רבים של אמנים כמו עידן חביב או רביב כנר, שמבקשים לא להסתיר יותר את מה שעברו וחושפים את ההתמודדות האמיצה שלהם. השירים הללו הם לא שירי מחאה - אלא קול שהיה בו צורך. קול שמסופר בגוף ראשון יחיד - "שום דבר לא יפגע בי", ולא עוד "נזכור את כולם". גם "החיטה" או "החול" הוחלפו ב"דם", "מדים" ו"מצבות".
6 צפייה בגלריה
השירים החדשים הם לא שירי מחאה - אלא קול שהיה בו צורך. הופעה במהלך מלחמת לבנון הראשונה
(צילום: יעקב סער, לע"מ)
בשנת 2020, לפני שהקליט את שירו "יומולדת", שחרר אביחי הולנד את שירו "לא נרגע". הוא עבד עליו כמעט שנתיים אחרי שהמלצה של חברים שכנעה אותו ללכת לטיפול. למרות שחשב שהוא בסדר, עם הזמן הוא הבין שהפוסט-טראומה מהווה הסבר לדברים שלא ראה בהם יוצאי דופן קודם לכן. כשהפסיכיאטרית שאלה אותו למשל אם הוא מתמודד עם נהיגה פרועה - האסימון של הולנדר נפל. בזמן שבת זוגו אלכס הייתה בהיריון עם בנם ארי, נולד הבית האחרון של השיר, שהפך במהרה ללהיט: "אומר לך רק ילד / לאבא יש עוד גלד / מזמן מאז ימי המלחמה / רסיסים לא פגעו בגוף רק בנשמה".
"כשאלכס הייתה בהיריון היינו בתקופה מאוד קשה, אצלי הכול יצא החוצה והתחלתי לצעוק המון", הוא נזכר. "לכל אחד יש כאב אינדיבידואלי, וכיוצר אתה מחפש משהו אמיתי שמגיע מתוך העולם שלך. ב'כאב של לוחמים' למשל עמדי מספר בפירוט על 'דמעות ודם על המדים'. גם אם אני חוויתי את הדמעות ואת הדם על המדים, אבל לא זה מה שהלך איתי בסוף בחיים. הוא אומר 'תמונות חוזרות מאותו לילה' ואצלי תמונות לא חזרו. איתי נשאר למשל הפחד שהיה לי לפני הכניסה (לעזה, א"ח). הרגשתי שעוד מעט זה יגמר ואני אחזור לנחת שהייתי בה ויוקל לי, אבל נתקעתי ככה, עם אותו סטרס והלחץ והפחד. אז אני חי עם הפחד. לקחתי את הנושא, את מה שאני חווה, והדפסתי אותו בתוך השיר".
ב-2011 עמדי סיפר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" על כתיבת השיר "כאב של לוחמים", עימו התפרסם ב"כוכב נולד". "היינו במבצע בעזה, מעצר של שני מבוקשים שהתחבאו בבית. אחד נתפס, השני בא לצאת ואני סגרתי עליו. אני צועק לו בערבית 'תיכנס הביתה' ומכוון אליו את הקנה. כנראה שהוא חטף שוק. התחיל לצעוק 'אללה אכבר חיזבאללה,' קפץ עליי, אגרופים לפנים וניסה לתפוס לי את הנשק. הוא היה חזק, בחור לא קטן, משך את הקנה ואני מרגיש שעוד שנייה הנשק אצלו. הוא בטראנס, זה איש שנלחם על חייו. אתה יודע שאם הוא לוקח את הנשק הוא יורה לך בראש, אז גם אתה נלחם על חייך... אתה לא מרגיש פחד. אתה שם, מדויק, מפוקס, לא מבולבל. נושם מהר, מלא אדרנלין. אבל אז הרגשתי שהרובה עובר אליו לידיים, עוד שנייה הוא אצלו. הנשק כבר טעון, לא צריך לדרוך. ידעתי מה אני עושה והבנתי מה תהיה התוצאה. שחררתי נצרה ויריתי. פגעתי בו בפרצוף. כל הדם עף לאחור, היה שם הרבה. הוא נהרג."
תחילה, סיפר אז, עוד לא הרגיש שהאירוע השפיע עליו. "אתה קהה ברגשות. אתה יותר קשוח, סגור, הכול יותר פשוט, ההחלטות שלך הופכות להיות שחור או לבן. אין על מה לדבר, זה ככה או ככה. הפכתי להיות יותר רובוט. גם כמפקד, חיילים באימונים היו אומרים לי, 'אתה תהרוג אותנו, תירגע.' אחרי חודש החברה מדברת איתך על דבר שקרה לה וזה נראה לך הכי שולי בעולם. 'מה עכשיו? קיבלת שבת? תתמודדי.' אתה פחות מרגיש, כאילו לא קרה כלום.
"ניסיתי להראות שהכול סבבה, גם לעצמי. אבל זו לא הייתה האמת. ישר יצאתי לעוד פעילות, לקורס מ"כים, לא שקעתי בזה. כמה ימים אחרי המקרה היינו באיזה מעצר. התחילו זריקות אבנים, בקבוקי תבערה, ישבנו בגג אני ועוד חייל ושמענו צרור יריות. חייל למעלה צעק לי, 'עמדי, זרביב נפל.' המחשבה הראשונה שלי הייתה שריססו אותו. רצתי במדרגות ותוך עשר שניות הייתי שם. גיליתי שהוא נפל מהגג ונשברה לו הרגל, אבל בעשר השניות האלה נדפק לי משהו. הרגשתי שאני מתחרפן", עמדי גם סיפר על הקושי לחזור הביתה, העצבים והשקרים שהגיעו אחרי זה. "אני אוהב מוזיקה ואוהב את המילים", חתם באותו ריאיון את ההחלטה להפוך את הכאב לשיר. "זה שיחרר אותי בהרבה מקומות. בשבילי זה היה יותר 'בטיפול' מאשר 'כוכב נולד'".
קול בולט נוסף בשנים האחרונות בשיח על פוסט-טראומה הוא זה של רביב כנר, שבשירו 'בנקודה שבה נגמר האור' חזר לטראומה הפרטית שלו. "שלחנו ילדים לשטח אש בצוק איתן ועד היום הם עוד סוחבים בלב מטען. שכחנו, הם צריכים עכשיו עזרה. אצלם בראש יש מלחמה. אבל גיבורים לא מדברים עם הקב"ן", כתב בשיר על הקושי-שאחרי, שמתבטא לא רק בנפש אלא גם בבירוקרטיה. "אנחנו עם שחווה הרבה מלחמות ובעבר זה לא היה דיון בכלל. מה זאת אומרת אתה הולך לקב"ן? לעזרה נפשית? לפסיכולוג? בחייך, תהיה חזק אחי, תתקדם", אמר בריאיון ל"7 לילות". "היום יש יותר מודעות לנושא הזה של טראומות, עדיין לא מספיק. המודעות לטיפול בהלומי קרב ובכלל באנשים שחזרו מהקרבות לא מספיק חזקה. בהיכרות האישית שלי, עם חברים שעברו את התהליך, יוצא שעושים חיים קשים לאותם 'גיבורים שרוצים לדבר עם הקב"ן'. זה משהו שעדיין צריך לעבוד עליו במדינה. אני לא עברתי את החיים האלה אבל יש לי חברים שכן. זה אומר לשבת מול ועדות, ואז להתווכח למה כן מגיע לך הטיפול הזה והזה או 'תוכיח שזה לא היה לך מילדות, למה עכשיו מגיע לך? אתה משתין במיטה פתאום? אולי זו בעיה רפואית שלא קשורה?' זה נושא שלי מאוד כואב".
הולנדר אף סיפר איך שירו "לא נרגע" עזר לו בוועדה: "אני כותב שירים בדרך כלל כי אני צריך. כשהייתי בוועדות של משרד הביטחון והתחילו לשאול על החיים, באיזשהו שלב אמרתי להם 'אתם רוצים לשמוע שיר?' הם הסתכלו עליי במבט של 'זה לא אקס פקטור', אבל שמתי את השיר שעוד לא היה לו קליפ וכל האנרגיה השתנתה בחדר. אחרי השמעת השיר נגמר המפגש והסתתרתי מאחורי השיר כמו מסכה. זה לא אומר שהשיר מרפא את החיים, אבל יש בזה מעט נחמה".
"מאחורי הגיבור יש את האנשים שבוכים כל יום"
במקצועו, הולנדר מלווה פצועי צה"ל ומסתובב בין אנשי צבא רבים, ורואה במו עיניו את החשיבות של השירים הללו בשטח. "יש למוזיקה יכולת שהיא מעל האגו, מעל החספוס והגבריות. פעם מפקד בכיר בצה"ל בא אליי בשקט, אדם שלא העזתי להסתכל לו בעיניים מההיררכיה, ואמר לי 'תדע לך שמצאת מילים בשיר שגרמו לי להבין דברים שלא ידעתי'. קשה לקלף אנשי צבא, וזה בסדר, יכול להיות שהם צריכים להיות קשוחים. הם עברו דברים בחיים שהשם ישמור. אבל לרגע למצוא מקום באיזה שיר, להתנחם בו ולחשוב על החיים ועל הדברים שאיבדת... לא מזמן אחד האלופים שמע אותי בהופעה ואמר 'הדבר הזה מחזיר אותי לכל כך הרבה אנשים שאיבדתי'. אותי זה נורא מרגש, זה אומר שאתה עושה משהו נכון".
על החספוס הזה וחוסר היכולת לשתף דיבר בעבר גם המוזיקאי עידן חביב, שאת השיר הראשון שכתב הקדיש לעוז צמח שנפל במלחמת לבנון השנייה, ובהמשך כתב על החוויות שלו. בשירו "הלם קרב" כתב: "לא מסתכל באף אחד / שומר על כל מה שיש / פוחד שכל זה יתעורר / אז אתה שותק", בהמשך השיר הוסיף: "אל תיסגר, / תספר, ספר הכול ספר / איך בלילות אתה לא ישן / הם מגיעים בלהקות / זיכרונות על גבי זיכרונות / בשחור לבן, ודם". "במשך שש שנים של שירות צבאי לא הבעתי רגשות בכלל", אמר בריאיון ל"ידיעות אחרונות". "לא קר לי, לא חם לי, לא קשה לי, אני לא מתגעגע. פתאום אני חוזר לגיטרה שהייתה לי מגיל 14, ואני יודע עליה רק שלושה אקורדים, ואז פתאום הרגש יצא. אפילו היה קצת מביך בהתחלה. שש שנים עם קרחת, מכונה על הראש, זרועות מנופחות, הייתי 87 קילו של שרירים, לוחם. היום אני 72 קילו, אגב. מה קשור לשיר על אהבה פתאום? אמרו לי, 'התבלבלת, זה לא מי שאתה באמת'. זה גם מה שאמרתי לעצמי".
את השיח הפתוח יותר על טראומה רואים במופעים תרבותיים נוספים, אם בסדרות טלוויזיה כמו "חטופים" או "פאודה", או אפילו בדיון המתמשך על הפעלת זיקוקים ביום העצמאות או שימוש בזיקוקים שקטים. לדברי פרופ' לומסקי-פדר, אפשר לראות בכך ערעור המוסכמות שהתייצבו בישראל ברבות השנים: "בשירים אנחנו רואים שזו שירה שנכתבת מלמטה ולא מלמעלה, יותר ויותר שירים וטקסטים שנכתבים על ידי אנשים מן השורה שכותבים את הכאב האישי, את הזיכרון האישי. וככל שסביבה תרבותית מגוונת וגמישה יותר, כך היא מבטאת יותר קולות - לא רק את הדומיננטיים, אלא גם קולות יותר רחבים, שעוזרים לה להמשיך להיות רלוונטית. כי אם היא הייתה ממשיכה לדבר כל הזמן רק אלתרמן וגורי אז 80 אחוז מהציבור היה פורש, כי זה לא היה מדבר אליו".
מוזיקאים רבים גם נענים לבקשות של משפחות שכולות להקליט שירים של אהוביהם. בין אלו בולט אדיר גץ, שבשנה שעברה הקליט את השיר "20 וקצת" ממילותיו אחרונות של הלוחם בראל חדריה ז"ל. "מאחורי הזיפים והנשק יש נשמה, כמו לכולם", הוא מסביר. "השירים האלו הם כמו מצבה עם מנגינה. אם קיים מכנה משותף למשפחות שכולות זה הרצון להנציח ולתת המשכיות לנופל, ואין דבר שנותן תחושת המשכיות בעולם הזה יותר ממוזיקה. בסופו של יום השירים יישארו אחרינו, ואנחנו רואים את זה. כמו שאריק איינשטיין עדיין חי אצל אנשים כל יום".
השנה החליט גץ להקליט את השיר "אזכור כל יום", על אהובה שבן זוגה נפל. "השיר הוא פסיפס של הרבה סיטואציות שהייתי בהן והרבה חוויות שחוויתי בעקבות זה שקהל היעד שלי מורכב ברובו מחיילים. המון פעמים קיבלתי טלפון ממשפחות שהקרוב שלהן נפל והוא אהב את המוזיקה שלי. אחרי שיחה כזו אני בדרך כלל הולך לבקר את המשפחה, וגם רואה את בת הזוג, כשבהתחלה יש בה את הכעס הזה שצריך להתגבר עליו, של 'הבטחת לי, הבטחת לי שתחזור', כמו שכתוב בשיר, ובסוף ההשלמה והאמירה, 'אני כבר לא כועסת'.
"העולם הולך ונהיה יותר מודע רגשית", מתאר גץ את השינוי שחל. "פעם היו מסתכלים על הילד הזה שהקריב את נפשו לטובת המדינה, שזה תמיד יהיה דבר גדול, אבל היום יש גם מודעות לרגש, ואנשים מבינים שמעבר למעשי גבורה - יש לגיבורים גם רגעי שבר, ולכל חלל יש את האנשים שנשארים מאחור ובוכים כל יום".
