לעם הישראלי קשה היום ומשוחרר הלשון נותרו עדיין כמה נקודות רכות בגוף, שכאשר המעסה הנכון לוחץ עליהן הוא מיד הופך נימוח מנוסטלגיה ומוצף אהבה חסרת גבולות. אריק איינשטיין הוא ללא ספק אחת מהנקודות האלו, וכל יוצר שיספק לבני ישראל את הלחיצות הנכונות יוציא מהקליניקה שלו עם מאושר. לא מפני שהוא קדוש או על-אנושי, אלא כי איינשטיין, על אישיותו מלאת הכריזמה והכישרון, שוטט איכשהו מחוץ למעגלי המשחק, ואנו מעולם לא שבענו ממנו. תמיד רצינו עוד. נועה וצבי שיסל, שהתיישבו מול הארכיונים הפרטיים שלהם בתקופת הקורונה והחליטו לעשות בהם קצת סדר, הבינו שיש להם ביד אוצר - תיעודים נדירים שטרם פורסמו על אחד האנשים האהובים בתולדות המדינה. הם ערכו את החומרים האלה לסרט "צבי אומר - שיסל ואיינשטיין", ששודר אמש (א') ב-HOT8.
מתוך "צבי אומר"
(באדיבות ערוץ HOT8)
"צבי אומר" הוא בעצם מקבץ של קטעי ארכיון, סרטים ביתיים, צילומים מאחורי הקלעים וגיחות של שיסל ואיינשטיין אל תל אביב בשנות ה-80, שמשובצים על ציר הזמן של החברות בין שיסל ואיינשטיין. הוא מתחיל בפגישה הראשונה של השניים וממשיך עד למותו של איינשטיין, ומכיל אנקדוטות מבדרות יותר או פחות ששיסל מספר למצלמה או בשיחה עם מוני מושונוב, שותף מאוחר יותר ליצירה של השניים. אולם לב הסרט הוא קטעים מצולמים של איינשטיין, ממזרי ומקסים, כשהוא ושיסל מבקרים יחד את אביגדור מהצריף של אביגדור, מספידים בתי קולנוע נטושים לפני שהם נהרסים סופית או יושבים על גדת הירקון.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
שיסל צילם את איינשטיין כשהוא צופה בדרבי התל אביבי בכדורגל ומנשק את הטלוויזיה, או רץ במגרש הישן של מכבי תל אביב. בין כל אלה משובצים כמובן גם תיעודים ישנים יותר של חבורת לול ובהמשך קטעים מהעבודה על אלבום הילדים "הייתי פעם ילד" והסרט "כבלים", שנעשו אחרי שאורי זוהר זנח את החבורה לטובת אלוהים. לא תמצאו פה תובנות חדשות ושופכות אור על איינשטיין או על אופי החברות בינו ובין שיסל, אלא רק רצף של אנקדוטות. מצד שני, דרך עיניו של שיסל איינטשיין הוא אומנם מוערץ אבל לא מורם מעם, לא נרמס תחת הדימוי הצנוע והמופנם שלו, אלא אנושי יותר.
מתוך "צבי אומר"
(באדיבות: ערוץ HOT8)
הקונספט של הסרט לא באמת ברור. הוא מכיל קרעי זיכרונות מפוזרים על נקודות ציון כמו אייבי נתן, הופעות במלחמת יום כיפור וזיכרונות מהישיבות במעצר אחרי שהמשטרה מצאה אצלם חשיש. אבל יותר מהכול הוא פלטפורמה לנכס העצום שלו, האפשרות לצפות באריק איינשטיין בסרטונים שטרם נראו. וכשאנחנו מקבלים לווריד דרישת שלום נדירה ממיתוס ישראלי, העונג משכיח את חסרונותיו של הסרט הזה. לא בלתי סביר ש"צבי אומר" החל את דרכו כסרט אוטוביוגרפי על פועלו של שיסל עצמו או על אתרים נוסטלגיים בתל אביב שהולכים ונעלמים, אך כשבני הזוג שיסל החלו לפשפש בחומרים הם הבינו שהפוקוס נשאב - אולי כמו בחיים עצמם - לאיינשטיין, והחליטו לשנות כיוון. הסרט, אגב, נערך על ידי שניהם עד לקטע שבו שיסל מודיע בתדהמה על מותו של איינשטיין. שבועיים לאחר מכן שיסל עצמו נפטר מקריסת מערכות בגיל 75.
"צבי אומר" לא פורש בצורה מקיפה את פועלה של חבורת לול, לא מעמיק אל דמותו של איינשטיין ואפילו לא מתמקד בפועלו - המשמעותי כנראה - של שיסל עצמו כמפיק בצמתי-תרבות ישראליים. אבל הוא מתפקד היטב על תקן של גלולת נוסטלגיה מענגת, כמו סרט ביתי מושקע שהקרינו לכם באירוע משפחתי מורחב, אם המשפחה שלכם היא עם ישראל, ובעיקר אם אתם מתגעגעים לאחד מאבות המזון של השבט הזה, אולי אחרון נפילי הקונצנזוס הישראלי, סר אריק איינשטיין.
