שם האלבום המשותף והמרגש של דודו טסה וג'וני גרינווד, Jarak Qaribak, "שכנך הוא קרובך", נגזר מהפתגם "טוב שכן קרוב מאח רחוק". היוצר הישראלי והיוצר הבריטי נשארו עם השכן הקרוב, כדי לזקק את המסר העוצמתי של השירים, שלקוחים כולם מהרפרטואר הבלתי נגמר של המוזיקה הערבית על שלל ארצות המוצא שלה. אבל הסיפור הגדול של האלבום, מה שכל כך נוגע ללב הוא דווקא הפרשנות המרחיבה והאוהבת של כל המושגים בפתגם: שכנות ואחווה, קרבה וריחוק.
גרינווד, למשל, הוא כביכול האח הרחוק של טסה. מגדולי המלחינים והמעבדים של העידן המודרני, מי שהרבה מאוד בזכותו רדיוהד היא פסגת היצירתיות והמקוריות של הרוק כבר 30 שנה, יכול להתחבר לקדושה שטסה מייחס לעבודת גיטרות מעולה, אבל הוא לא אמור כביכול להוציא איתו אלבום שמורכב מקלאסיקות שנולדו בעיראק ובמצרים. אלא שהקשר האישי של גרינווד לישראל (מנישואיו לאמנית שרונה קטן), לצד הסקרנות האותנטית לכל מה שמחבר בין השכל והרגש, הפך אותו מאח רחוק לשכן קרוב מאוד, מהסוג שיכול להרשות לעצמו דשא הרבה יותר ירוק ובכל זאת מסוגל להתפעם מהיופי שצומח ממש לידו.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
ואילו טסה היה יכול לשמור על הקרבה האישית לשורשים שלו, כפי שהוא עושה כמעט בכל פרויקט ובמיוחד באלבומים של להקת הכווייתים, בסיוע קולגות מישראל. אבל השילוב הלא שכיח אצל יוצרים ברמתו בין שאפתנות לקולגיאליות גרם לו לרצות להושיט יד ולבדוק האם גם אחים (ואחיות) רחוקים מסוגלים להיות שכנים, לפחות מבחינה מוזיקלית. לכן רק בשיר אחד מתוך התשעה באלבום הוא המבצע הבלעדי, וכל אחד ואחת מהמשתתפים והמשתתפות מקבלים את ההכרה הראויה ומוצגים בתחילת השיר על ידי קריינית, שעושה זאת בסגנון רדיופוני מיושן במתכוון, רק שהצלילים שבוקעים מיד לאחר מכן הם הכול מלבד מיושנים.
אבל סוד הקסם של Jarak Qaribak הוא שהאסתטיקה של שיתופיות לא נשארת רק כפסאדה. היא נמצאת בתנועה המרהיבה בין עולם האסוציאציות של גרינווד מתחומי המוזיקה הקלאסית, הרוק המתקדם והמוזיקה האלקטרונית, הרוק הערבי-מערבי של טסה והמסורות המפוארות של השירים המבוצעים, אותן מייצגים זמרים וזמרות כגון נור פרתאח' הפלסטינית ב-Taq Ou-Doub הלבנוני או סאפה אסאפי מדובאי ב-Ahibak שעלה לישראל מעיראק. אבל לקחת את שני השירים הממכרים האלה ולצאת למסע בין כל מה שהופך אותם לממתקים זו לא ביקורת מוזיקה אלא פוטנציאל לרומן היסטורי ומחקר אקדמי.
ב-Leylet Hub, למשל, הזמר האלג'יראי מוחסיין צלאח א-דין מהדהד את העומק של מוחמד עבד אל-וואהב ואום כולתום בטקסט על ציפייה שלעולם לא תתממש. אבל מה שמרטיט לא פחות הוא העיבוד שמתחיל עם בס בוטח ויציב, עליו עולה קינה מאופקת של כלי נשיפה. בשלב שבו צלאח א-דין זועק "בואי אליי, בואי אליי, הלילה נכלה את חיינו עם כל האהבה הזאת", אפשר ממש לראות בעיניים את הסצנה: אדם שיכור בבית ריק, בוהה בתמונות מימים יפים יותר, וברקע המוזיקה שבוקעת מפטיפון, ובגללה היחידה שתדפוק הלילה בדלת תהיה המשטרה.
2 צפייה בגלריה
האלבום נשמע כמו יצירה זוגית שוויונית, והוא גם מצליח להיות מחווה מלאת שאר רוח לעבר. דודו טסה וג'וני גרינווד
(צילום: Shin Katan)
נקודת המפגש החזקה ביותר בין גרינווד לטסה היא החיבה ארוכת השנים של שניהם למקצבים אינטנסיביים בואכה קלסטרופוביים. באלבום הנוכחי, שמתבסס על תרבות שונה, זה בא לידי ביטוי באופן בולט אך עדין: אלה הכינורות בשיר הפתיחה, Djit Nishrab, למשל; או Ya Mughir Al-Ghazala, שם שוב המקצב הגרינוודי שמבוסס על בס ומכונת תופים הוא כמו מעיל לונדוני דק שהולבש על שיר שהמקור שלו בתימן.
ואילו השיר שטסה מבצע, Lhla Yzid Ikhtar, מגיע ממרוקו ומהמבצע עבדול וואהב דוכאלי, אבל את החרדה שאופפת את הגרסה העכשווית מכירים היטב גם המאזינים והמאזינות של רדיוהד וטסה. האחרון אף מתמודד כאן גם עם המורשת של ווקאליסטים ישראלים שביצעו את השיר, ובראשם זהר ארגוב ואייל גולן. הוא עומד במשימה כי הוא לא מחקה את שניהם או כל אחד אחר, אלא נשאר דודו טסה: מישהו שלא צריך גרון כל כך חד פעמי כדי לשיר "שלא יהיה גרוע יותר" באופן שגורם לך להיות בטוח שהוא לא מחרטט.
באופן טבעי, Jarak Qaribak מתויג מעבר לים כאלבום שבו הגיטריסט של הלהקה המוערכת בעולם בוחר לעבוד עם אמן ישראלי בשם דודו טסה. אין מה להתבלבל: זה אכן סדר הדברים וזהו גם הישג כביר כשלעצמו. אבל כשמאזינים לאלבום ברור שהכותרת הזאת רחוקה מלהיות האמת: לא רק שהאלבום נשמע כמו יצירה זוגית שוויונית, הוא גם מצליח להיות מחווה מלאת שאר רוח לעבר, ניצול מקסימלי של אפשרויות ההווה, רמז לצד עתיר הפוטנציאל של העתיד וגם פסקול מושלם ליום שישי. "רק שלא יהיה גרוע יותר"? להיפך: יותר טוב מזה נשתגע.
