"נצחיים" (Eternals), הסרט השלישי ב"פאזה הרביעית" של אולפני מארוול, הוא כישלון מהדהד. חובבי הז'אנר יודו שגם בעבר בקעו פה ושם חריקות מהמכונה המשומנת והרווחית ביותר בקולנוע העכשווי. לא היה קורה שום נזק אם סרטים כמו "הענק הירוק" (2008), "איירון מן 3" (2013) "תור: העולם האפל" (2013) ו"האלמנה השחורה" (2021) לא היו מופקים. אך גם בהשוואה לאלו, "נצחיים" הוא כישלון בסדר גודל שונה לחלוטין. לא רק בגלל הפער בין היומרה והביצוע, אלא בעיקר בגלל חשיבות הסרט כהצהרה לגבי הכיוון אליו נע "היקום הקולנועי" של מארוול.
"נצחיים" – טריילר
עד כה אולפני מארוול נתנו שיעור מאלף בבניית "יקום קולנועי" – השרשור ההולך ומתרחב של בלוקבסטרים, המהווה את המטרה העליונה של כל אולפן הוליוודי עכשווי. הם ידעו להציג באופן מדוד את גיבורי העל, לפני שהחלו למזג אותם לסרטים שבהם היכולות ותכונות האופי שולבו או הוצבו אחד כנגד השני. ב"נצחיים", לעומת זאת, יש טקטיקה שדומה יותר לבולמוס של DC בדרך לכינון "ליגת הצדק": הצגה מהירה ושטחית של מספר רב של יצורים על-אנושיים (במקרה זה לא פחות מעשר דמויות חדשות). הדמויות נבדלות במין, גיל, צבע, גזע, נטייה מינית, תכונות אופי ויכולות, אבל הגודש צפוי להותיר את רוב הצופים מרוחקים. בנוסף, לא מדובר בדמויות שיש להן נוכחות תרבותית רבת שנים שעליה ניתן להתבסס. עבור צופים שאינם קוראי קומיקס מושבעים זו תהיה היכרות ראשונית עם הדמויות, וככזו היא לא מזמינה במיוחד.
האיפוק האסטרטגי של מארוול התבטא גם בהרחבה ההדרגתית של עולם גיבורי העל: מגבולות כדור הארץ, אל עולמות מיתולוגיים (בסרט הרביעי "תור" מ-2011), לגלקסיה (בסרט העשירי "שומרי הגלקסיה" מ-2014) לאיום בקנה מידה קוסמי של הטיטאן תאנוס, הנרמז כבר בסרט השישי ("הנוקמים" מ-2012) ומסתיים ב"הנוקמים: סוף המשחק" (2019). בפאזה הרביעית מארוול מבצעת קפיצת ראש לתוך ה"רב-יקום" (Multiverse), כי יקום בודד כנראה כבר צר מלהכיל את החזון. הדבר מחייב קפיצת מדרגה ברמת המורכבות (והטירלול) המיתולוגי שיתיש את אלו שעבורם סרטי מארוול הם לא יותר מבידור קולנועי אגבי.
כותרות הפתיחה של "נצחיים" מציבות את סיפור הרקע הסבוך: "השמיימים" (Celestials) הם ישויות נצחיות ואדירות ממדים הקיימות מראשית הבריאה הקוסמית, ומופקדות על יצירת חיים ברחבי היקום. השמיימי הקרוי ארישם (קולו של דיוויד קיי) יצר את "הנצחיים" (Eternals), והביא אותם לפני 7,000 שנה מהכוכב אולימפיה לכדור הארץ כדי להגן על בני האדם מפני גזע מפלצות שנקרא "הסטיות" (Deviants). מאז הם שוכנים בקרב בני האדם, נוכחים ומהדהדים בשמותיהם וכוחותיהם בתרבויות של חברות אנושיות ביבשות השונות. אם אתם שואלים את עצמכם "מדוע הם לא התערבו בכל האירועים מסכני הפלנטה/גלקסיה/יקום שהתרחשו בסרטי מארוול הקודמים?" התשובה, המגוחכת כפי שהיא בלתי נמנעת, היא שנאסר עליהם להתערב כשהאיום אינו נשקף מ"הסטיות".
זהו ניסיון ליצור סטנדרט חדש ומופגן של ז'אנר גיבורי העל כמשהו רב-תרבותי ו"נאור". עשרת "הנצחיים" מתייגים כמעט כל קבוצה החורגת מ"הגבר לבן". מנהיגת החבורה, הדמות האימהית, היא אייג'ק (סלמה הייק – אישה לטינית) – היא זו המתקשרת עם ארישם, ויש לה יכולות ריפוי (במקור הקומיקסי זו הייתה דמות גבר). סרסי (ג'מה צ'אן האסייתית) בעלת יכולת להמיר חומרים וחפצים. במשך אלפי שנים סרסי הייתה בת זוגו של איקריס (ריצ'ארד מאדן), בעל עוצמה פיזית, חוסן ויכולת לשגר קרניים קוסמיות מעיניו. הוא ה"סופרמן הלבן" של החבורה, ולכן גם הדמות המפוקפקת ביותר בה.
מאקארי (לורן רידולף האפרו-אמריקאית) היא בעלת מהירות אדירה. הדמות, שבקומיקס הייתה גבר, היא חירשת ומגולמת על ידי שחקנית שיש לה "יכולת מיוחדת" זהה לזו של הדמות. קינגו (קומייל נאנג'יאני, פקיסטני-אמריקני) הנו בעל יכולת שיגור קרניים קוסמיות מידיו (כן, זה די חוזר על עצמו), והוא משמש כהפוגה קומית בסרט חמור הסבר. פסטוס (בריאן טיירי הנרי, אפרו-אמריקני בעל מבנה גוף לא צנום) מופקד על המצאת מכשירים ומכונות, והוא גם קוויר עם חבר אנושי ממוצא ים תיכוני בשם בן (חאז סלימן הלבנוני) – אז יש לפסטוס נקודות בונוס על נאורות פוליטית (צבע, משקל, נטייה מינית ובונוס על פתיחות למזרח התיכון).
את החבורה משלימים דרואיג (בארי קיאוגן) הווירדי שמסוגל להשתלט על מוחם של אחרים, גילגמש (דון לי הקוריאני-אמריקאי) שמבנה הגוף הצ'אנקי שלו קשור לכוחותיו הפיזיים המשמעותיים, ספרייט (ליה מקיו) שתקועה, משום מה, במראה של ילדה בת 12 בעודה מסוגלת לעשות אשליות וויזואליות מורכבות. ואחרונה חביבה היא הלוחמת המיומנת תנה (אנג'לינה ג'ולי), המסוגלת לייצר כלי נשק מאנרגיה קוסמית. אפילו לכריזמה הידועה של ג'ולי אין סיכוי להפריח רוח חיים בערב רב של דמויות דהויות המושלכות על המסך.
רק בסרט ה-21 של אולפני מארוול ("קפטן מארוול" מ-2019) הייתה גיבורת-על שהובילה את הסרט, ואישה (אנה בודן) הוצבה לראשונה בעמדת הבמאית-שותפה. "נצחיים" הוא הסרט השני של מארוול ב-2021 שבראשו במאית (אחרי "האלמנה השחורה"), והפעם הראשונה שבה היא מביימת סרט שלא ממוקד בגיבורת-על בודדת. את הג'וב קיבלה הבמאית קלואי ז'או שמייצגת את "השילוש המושלם" – אישה, ממוצא סיני, ובעל רקורד מכובד של סרטי אינדי, כל זאת בתקווה שתביא את העומק ההומניסטי של עבודותיה לז'אנר הלוקה מבחינה זו. התחושה שזו בחירה מושלמת התחזקה באפריל האחרון כאשר ז'או הפכה לאישה השנייה שזכתה באוסקר על בימוי (על "ארץ הנוודים" – שזכה גם באוסקר לסרט הטוב ביותר). "נצחיים" שואף להציב עצמו כיצירת אומנות בעלת נפח וויזואלי ומיתי, עומק רעיוני וחשיבות תרבותית, אבל הנפח הפך לנפיחות, העומק מתגלה כדלוח, והחשיבות נותרת רק בעיניהם של יוצרי הסרט.
המהלך העלילתי מהדהד עמדה סקפטית, שלא לומר ביקורתית, כלפי צורות שונות של גבריות – בתוך ומחוץ לחבורת הנצחיים. כל זה לא היה נורא, לכשעצמו, אלמלא הסרט הארוך (מעל שעתיים וחצי) היה רצוף בשיחות רוויות בפאתוס חלול. כביכול הסרט הכל כך חשוב הזה מתריס ומתריע שלא להעז להשתעמם. ובכן, אני לא הורתעתי, והשתעממתי. מה תעשו לי, מארוול?
לאור זהות הבמאית לא מפתיע שסרסי, הדמות הנשית-אסייתית של החבורה, תתבלט במעלותיה המוסריות והאמפתיות. חשובה יותר מהחנופה לתרבות הפוליטית העכשווית בארה"ב, היא החנופה לצופים הסינים (כפי שנעשה לפני חודשים גם ב"שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות"). למרבה השעשוע דברי ביקורת של ז'או שתיארה בריאיון משנת 2013 את סין כמקום שבו יש "שקרים בכל מקום", חיסלו את פוטנציאל הרווחים של "נצחיים" בשוק הסיני. נדמה שזה יכול להיות משל מוצלח לגבי הסרט בכללותו: הניסיון להנדס את הסרט "המושלם" "הנכון ביותר" וה"המתקדם ביותר" לקהל צרכנים/צופים הגלובלי (כפי שהאמריקנים החליטו להגדיר אותו) מסתכם בצורה וולגרית של קולוניאליזם תרבותי יהיר. סרט המזלזל באותן הנאות שהביאו להצלחתו של הז'אנר בכל רחבי העולם, ומחייב את מארוול לחשיבה מחדש על צעדיהם הבאים.
